נימוקי יוסף על יבמות י״א

1 תניא כל ששהה משנולד חי ל' יום באדם. להכי נקט באדם דתני סיפא ובבהמה שמנה ימים:

2 אינו נפל. ופוטר את אמו מן החליצה:

3 ספקא הוא. וחולצת ולא מתיבמת ומיהו רבנן פליגי עליה ואמרי דאע"ג דלא שהה ולד מעליא הוי ולרשב"ג נמי דוקא דמספקא לן אי כלו לו חדשיו אבל אי קים להו דכלו לו חדשיו תנן במס' נדה דף מג: תינוק בן יום אחד פוטר מן היבום והכא בסמוך פסקינן כרשב"ג אלא היכא דלא אפשר דעבדינן כרבנן וכמו שנפרש השתא:

4 מת. בן היבמה בתוך שלשים יום גרסינן ולא גרסינן ביום שלשים משום דקיימא לן דיום שלשים כלפני שלשים:

5 ונתקדשה. לשוק בחזקת שפטורה משום בנה:

6 אם אשת ישראל היא. אם זה שקדשה ישראל הוא שאם תחלוץ מן היבם לאחר קידושין לא תאסר על בעלה חולצת ואם זה שקדשה כהן הוא שאם תחלוץ תאסר עליו אינה חולצת וסמכינן אולד. והכי הלכתא דכיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמרי דאע"ג דלא שהה ולד מעליא הוא גבי אשת כהן דלא אפשר דאי חלץ לה אתסרה לה על בעלה עבדינן כרבנן ויתבה תותי בעלה בלא חליצה ולא תצא מבעלה כהן ומיהו אם בן ח' ודאי שלא גמרו סימניו אפי' לרבנן נפל הוא ותצא מבעלה כהן וחולצת ואם הוא בן ט' ודאי אפילו לכתחלה תנשא בלא חליצה דודאי ולד מעליא הוא וכן הדין כשהוא ספק בן ט' ספק בן ח' אם נגמרו סימניו ולד מעליא הוא ותנשא אפילו לכתחלה לא אתיא הא אלא כשהוא ודאי בן ח' שנגמרו סימניו שהם שערו וצפרניו אי נמי ספק בן ט' בן שמונה אלא שלא נגמרו סימניו דבהא הוא דעבדינן כרשב"ג לחומרא ובאשת כהן סמכינן ארבנן דרבים נינהו דשורת הדין דהלכתא כוותייהו אלא דמחמרינן כרשב"ג אבל במעוברת ומינקת חבירו כולהו גט בעו ואפי' בכהן שתאסר עליו עולמית וכדפרישית לעיל והקשו ז"ל במתני' כשכנס יבמתו ונמצאת מעוברת למה לא קנסו חכמים שיוציא בגט ואף על גב דמתסרא עליה ותירצו דכיון שלא הוכר עוברה וסבר היה לעשות מצוה לא רצו לקנסו ומיהו אם הוכר עוברה כתבו הריטב"א ורבותיו ז"ל דבהא ודאי קנסינן ליה להוציאה בחליצה ואף על פי שאין הולד של קיימא:

7 איתמר כו' ערוקיה מיסתייה. ולא בעו למיכפייה למיהב גיטא דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו כך פרש"י ז"ל וכתבו מן המפרשים ז"ל דמדבריו נראה שאילו כנס ממש כייפינן ליה בשמתא עד שיגרש או יהא בנידוי עד שיגיע זמנו לכנוס וכן כתב הראב"ד ז"ל והוסיף עוד לומר שקונסין אותו לאחר זמנו שלא יכנוס עד שיעברו עליו כמנין הימים שעמד עמה בתוך תשעים ואין זה דעת התוספות ואחרים מן המפרשים שכתבו דיינו שנכוף אותו לגרש בגט עד זמנו בלבד ויש שפירשו דאפי' בשכנס נמי ערוקי' מיסתייה וקדשה לאו דוקא ודכ"ע אם קדש ולא ברח היו משמתינן אותו עד שיגרש או יעמוד בנדויו כל צ' יום ורמב"ם ז"ל נראה שהוא סובר שמנדין אותו מפני שעבר אדרבנן אבל אין כופין אותו להוציא ואפילו בכנס אלא שמפרישין אותו וכשברח ערוקיה מיסתייה להצילו מן השמתא דעבר אדרבנן וכתבו עליו דאינו מחוור ובכונס את המעוברת נראה ודאי דהיה משמתי' ליה ואפי' ברח עד שיוציא מפני שהוא ודאי סכנה וזמנו ארוך והא דהיו משמתינן למקדש אי כונס תוך ג' חדשים כיון שעברו ג' חדשים ונמצאת שאינה מעוברת שרינן ליה וכנס לה אבל אם נמצאת מעוברת עומד בנדויו עד שתלד ותניק כ"ד חדשים או עד שיגרש ודעת קצת רבותי דכל שהיא קטנה ואינה ראויה לילד שאין המתנתה אלא משום גזירה דר"מ אם עבר וקדש או כנס לא כייפינן ליה לגרש ולא היו משמתינן ליה אאיסורא דעבד כדי שלא יוציא אלא כופין אותו להפרישה ג' חדשים כיון שזמנו קצוב ובתוס' מגמגמים בזה. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

8 תניא. לא יקח אדם. ולא מיבעיא בלא קדושין שאין הדבר מפורסם דאיכא למיחש שמא יבואו להזדווג זה עם זו אלא אפילו ע"י קדושין ונשואין שהדבר מפורסם גזר ר"א ובגמרא הקשו והא רב כי מקלע לדרדשי' אמר מאן הויא ליומיה כלומר מי חפצה להנשא הימים שאתעכב כאן וכן ר"נ כי מקלע לשכנציב אמר מאן הוי ליומיה ולא חיישי להא דר"א ופריק תלמודא דשאני רבנן דפקיעי כ"ע בשמייהו וקורין לבתו על שמו ואם יבא בנו ממקום אחר ישמעשהיא בת אביו ויפרוש:

9 יוציא. משום ספק כרת:

10 והולד כשר. ממה נפשך אם הוא בן ראשון שפיר או אם הוא בן שני גם כן כשר הוא:

11 ואם לא הוציא. וקיימה עד שילדה לו בן הרי הוא ממזר מספק שמא הראשון בן המת היה וקם עלה בכרת ואשתכח האי שני ולד חייבי כריתות וממזר ואסור בבת ישראל משום לא יבא ממזר בקהל ואסור בממזרת ודאית דשמא זה אינו ממזר ואיך נתיר לו ממזרת הילכך לא מיבעיא ודאן בספיקן אלא אף ספיקן בודאן וספקן בספקן אסור מהאי טעמא דשמא זה פסול וזה כשר ואלו הן ספקות שתוקי ואסופי וכותי. פי' שתוקי שקורא אביו ואמו משתקתו:

12 אסופי. שנאסף מן השוק ובכולהו איכא למיחש שמא מפסול נתעברה. כותי. אינו מקפיד על קידושי כסף ושטר דלית ליה גזירה שוה דקיחה קיחה וכי מקדש לה חד מנסבא לאידך לפיכך כולן ספק ממזרים שמא נתקדשה אמו לאחר:

13 ספק ויבם. ממון המוטל בספק. שאין זה מוחזק בהם יותר מזה דאם זה בן המת אין ליבם בהם כלום ואם בן היבם הוא אין לו בהם כלום הילכך אין כאן מוציא מחבירו להטיל עליו הראיה וכתב רבינו אלפסי ז"ל נקוט האי כללא בידך כל היכא דחד ודאי בירושה וחד ספק מוקמינן לנכסים בחזקת הודאי ואמרינן להאיך אייתי ראיה דאית לך ושקול והיכא דתרוייהו ספקא הוי ליה ממון המוטל בספק וחולקין. ואם תאמר וכיון דהכא אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר נימא דנעבדא שודא דדייני דהכי דינא בכל היכא דהויא מילתא דלא עבידא לאגלויי ואיכא לכל חד מינייהו דררא דממונא כדמוכח פ' חזקת הבתים דף לה. וי"ל דכיון דמחמת ירושה הן באין ודמי כמאן דתפיסי בהו תרוייהו לא בעינן לאפוקי מינייהו למעבד שודא דהיינו שודא דעבוד רבנן שיהו חולקין בה ודינא דכל דאלים גבר נמי ליכא הכא מהאי טעמא דתפסי בה תרוייהו ואיכא דררא דממונא לכל חד וחד ועוד שלא אמרו כל דאלים גבר אלא היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא דליכא למעבד בה שודא וכדמוכח פרק חזקת הבתים דף לד: ופ"ק דמציעא:

14 וספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא. ספק שהוא ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון אומר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי נינהו בני יבם אמרי ליה את אחונא את ומנתא הוא דאית לך בהדן פי' רש"י ז"ל דיהבי ליה מנתא דמודו ליה ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין כדין היבם והספק:

15 ספק ובני יבם. בתר דפליג כדאמרן לעיל דחולקין ולשון זה שאמר בתר דפליג מוכיח בפירוש דדוקא בתר דפליג יבם עם הספק בנכסי מיתנא הוא דאפליגו ר' אבא ורבי ירמיה הא לאו הכי מודה רבי אבא לרבי ירמיה דמפיק מינייהו ממה נפשך דיכול ספק למימר אי אחוכון אנא וכו' ואף על גב דספק לא הוי זכי עם היבם אלא בחלוקה מ"מ עם הבנים זכי טפי בממה נפשך וכן כתבו האחרונים ז"ל בשם רבינו יצחק ז"ל ודעתם מסכים עמו:

16 ואי אחוכון אנא וכו'. ואי משום דשקלי אנא פלגא בנכסי מיתנא מהדרנא לכון ההוא פלגא ונחלוק בשוה הכל בין בנכסי הראשון ובין בנכסי האחרון וכגון שהיו נכסי היבם מרובין והאחין מועטין:

17 קם דינא. אחר שנעשה דין בנכסי המת אין זה יכול לחזור ולערער עליהן ומה שהוא שואל בנכסי היבם אמרי ליה אייתי ראיה:

18 הדר דינא. ומהדרי ליה פלגא מנכסי מיתנא או פלגי כולהו נכסי שוה בשוה ופסקי רבוותא ז"ל הלכתא כרבי אבא משום דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דאדמון במי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה משום דמיירי בחד שלקח ד' שדות מד' בני אדם והיו השדות ההם מקיפין שדה של זה ואין ספק שמתחלה כשהיו מד' בני אדם כל חד וחד מצי למדחי ליה ולומר לאו ארחך גבאי אבל עכשיו שכל השדות מחד גברא סבר אדמון למימר דלימא ליה האי על כרחך ארחי גבך הוא הילכך יתן לו דרך קצרה ורבנן סברי מצי למימר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריהו כי היכי דלא מצית לאשתעויי דינא בהדאי. פרש"י ז"ל אי שתקת לא אעלה לך בדמים יקרים וטעמו ז"ל משום דאי לא מאי אהני לאידך שתיקתו לימא ליה לכי מהדרת והקשו על פירושו ז"ל דאע"פ שיכול להפסיד לו למחר אין להם לחכמים לדון אלא במקומם ושעתם ולא להטיל פשרה ביניהם ולומר יקח לו דרך במאה מנה ועוד היכי קאמר מהדרנא שטרא כלומר כל אחד ידחה לך ולא יהיה לך דרך אא"כ תקנה אותה כרצונם בדמים יקרים וכי בשביל חזרת השטר חזר המכר או המתנה והלא צריך לחזור ולמכור להם ואז לא עדיפי ממנו שהוא המוכר ואי עדיפי טפי ומצי מדחי ליה א"כ ה"ל הלה מפסיד זכותו והיכי שבקי ליה רבנן למעבד הכי ולא קנסינן ליה לפיכך פירשו הם ז"ל דמהדרנא שטרא למריהולא אמר כן אלא ליפות טענתו וה"ק דכיון דאתי מכח ד' שהפסיד זכותו עמהם כדאמרן הרי נכנס הוא במקומם לגמרי וכאילו החזיר להם שטרותיהם ודן זה עמהם וזכו בדין דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שיבא לידו בין מה שהוא שלו ודאי בין מה שזכה בו מחמת הספק אלמא לרבנן זכותו של זה כזכותם של ראשונים שבא הוא מכחן ממש אע"פ דהוה מצי למימר לזה ארחי גבך מה שאין כן לכל אחד מן הראשונים וה"נ קי"ל כר' אבא דאע"ג דבני יבם באין עליהם מכח מה נפשך מה שאין כן ליבם אמרינן קם ליה דינא וכ"ש הוא דהתם ברי הוא בתביעתו דודאי יש לו דרך גביה וכמו שתובע לחבירו מנה שלי נתערב במעותיך אבל הכא נהי דאתי עלייהו ממ"נ אינו ברי בתביעתו מאיזה כח הוא בא אם מכח מיתנא אם מכח יבם ובכל טענה מאלו אמרינן ליה אייתי ראיה הלכך אי אמרי' התם הלכתא כרבנן כ"ש דפסקינן הכא כרבי אבא ואמרי' קם דינא:

19 ספק ובני יבם בנכסי סבא. אבי המת והיבם. פלגא דקא מודי להו מששה זהובים נוטלים שלשה:

20 תילתא שני זהובים תילתא דכולהו נכסי שקיל. דקא אמרי ליה אחונא את ואינהו הוו תרי והוא שלישי:

21 פש דנקא. דקא מנצו עלה האי אמר דידי כולה והני אמרי כולה לדידין חולקין הוא נוטל חצי ובין שניהם החצי:

22 בגמ' דף לח. ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגא דנכסי דידי נינהו ויבם אמר ליה את ברא דידי את ולית לך ולא מידי הוי יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכבר פירשנו שספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון נקרא ספק בכל ההלכה:

23 הוי יבם ודאי. כי אפילו לדברי הספק היבם ודאי הוא בנכסים ליטול פלגא מיהת וכיון שכן אין אומרים שיחלוקו חצי האחר אלא אמרי' שעומדין כל הנכסים ברשותו כי הוא יורש ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי דאמר ליה הבא ראיה דאת יורש ושקול ודוקא בהא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי מטעמא דאמרן אבל בדבר שהאחד ודאי שלא מחמת ירושה אין אומרים כן וכל שכן אם ודאי של זה מחמת הודאת חבירו שאין אומרים כן אלא נוטל מה שהודה וחולקים השאר כדינא כדמוכח ריש מציעא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי שזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע ולפי מה שאמרו שאין אומרים כן אלא ביורש אפי' יש לשם עדים לאחד מהן שהמחצה שלו אין אומרים בו אין ספק מוציא מידי ודאי אלא זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע: