נימוקי יוסף על יבמות מ״ה

1 לחברתה לעולם. בשביל חברתה צריכה להמתין לעולם עד שתדע אם יש לה ולד אם לאו:

2 ותחלוץ לאחר ט' ממה נפשך ותנשא. אם ילדה צרתה הרי נפטרה בולד ואם לאו הרי חליצתה פוטרתה:

3 מצריכה כרוז. להכריז שלא היתה חליצתה חליצה ומותרת לכהונה והכי הלכתא כרבי חנינא וכן פסקו ר"ח ורי"ף והרמב"ן ז"ל דהכי מתוקמא ריש פרק החולץ דף לו. כותיה וכתב הרשב"א ז"ל ואע"ג דדחי לה אביי התם דחויא בעלמא הוא ולא סמכינן עלה ודע לך דהאי טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה טעמא תריצא היא ואוקימתא דקושטא היא דהא רבי יוחנן נמי קא מפרש טעמא דהיבמה לא תחלוץ תוך שלשה חדשים מהאי טעמא כדאיתא התם דף מא: בדוכתא אלמא הכי הלכתא דחיישינן לכרוז דאיכא מאן דשמע בחליצה ולא שמע בכרוז ואמרי קא שרו חלוצה לכהן עד כאן לשונו:

4 מתני' שתי יבמות. נשי ב' אחין:

5 זו אסורה. לשוק:

6 מפני בעלה של זו. שהוא יבמה דשמא חי הוא וזקוקה לו ואע"פ שאשתו אומרת מת אינה נאמנת לינשא זו על פיה שאין יבמה מעידה לחברתה שהיא אחת מחמש נשים דף קיז. שאינן נאמנות להעידה:

7 לזו עדים. שמת בעלה:

8 זו שיש לה עדים אסורה. מפני יבמה דעדים מאי אהני לה היא נמי מהימנא לומר מת בעלי:

9 וזו שאין לה וכו'. שהרי בשביל בעלה אינה נאסרת שאשה נאמנת לומר מת בעלי ובשביל יבמה נמי לא שהרי יש עדים שמת:

10 לזו בנים ולזו אין לה בנים. ואין עדים לא לזו ולא לזו:

11 נתיבמו. שהיו להן כאן שני יבמים ונתיבמו שהאשה שאמרה מת בעלי תתיבם ולענין יבום לא הוצרכה זו לעדותה של זו וארישא קאי שאין לה עדים ולא בנים:

12 ומתו היבמים אסורות להנשא. לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו שמא עדיין הם חיים ואף על גב שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהן אצל עצמן נאמנות אבל עכשיו כשינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ואין יבמות מעידות זו לזו צד היתר:

13 הואיל והותרו ליבמין. בחזקת שמתו בעליהן תו לא מיתסרן דניחוש לשמא הם חיים:

14 ובתוספתא תנא לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות כלומר שאין כאן זיקת יבום זו מפני בניה וזו בעדי חברתה וליתא להא דר"א ואפילו אנסיבא היא לא מקלקלא נפשה וקושטא קאמרה אפי' הכי לא מנסבי' צרתה דרבנן סברי תמות נפשה עם פלשתים היא קא עבדא:

15 אין מעידין. על האיש שמת אלא א"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכיר שזה הוא אבל לא ראוהו בפרצוף פנים או שניטל חוטמו אין מעידין להשיא אשתו שמא אינו הוא ובגמרא מפרש דבעינן פדחת עם פרצוף פנים וחוטם וכתבו בתוספות בשם רבינו תם דדוקא בשאין שם אלא הפרצוף הוא דבעינן כולי האי אבל אם היה כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא יפה ע"י סימני הגוף ועוד דשמא בסימנין הוא דאמר הכי אבל ע"י טביעות עינא ניכר יפה הוא כיון שיש שם כל גופו ואפילו אחר כמה ימים ואין זה נכון בעיני הרשב"א והרא"ה והריטב"א דהא מתני' סתמא קתני ואפילו כל הגוף שלם ולא עוד אלא דכיון דקתני אפילו יש סימנין משמע כי אע"פ שגופו שלם ויש בו סימנין אין מעידין עליו אלא על פרצוף פנים עם החוטם מיהו ודאי אם יש להם סימן מובהק בגופו מעידין עליו בכל מקום שבגופו וכדאמרינן לעיל בפרק האשה שלום דף קטו. גבי עובדא דשני ת"ח קאמר אסימנין סמכינן כלומר בסימנין מובהקין והכי מוכח בגמרא לקמן דף קכ: דאפליגו בשומא אי הוי סימן מובהק:

16 ואפילו ראו מגוייד. לשון דניאל ד' גודו אילנא. מנותח ומלא פצעים וחבורות:

17 או צלוב או חיה דורסת בו ואוכלת. אין מעידין בו עד שיראו בו שתצא נפשו:

18 אלא עד שלשה ימים. אם ראוהו בתוך שלשה ימים למיתתו מעידין עליו אבל אם לא ראוהו עד לאחר ג' ימים חיישינן שמא נשתנו מראה פניו ואינו זה שהם סבורים ובזה ג"כ כתבו בתוספות בשם רבינו תם ז"ל דהיכא שאינו נחבל בפנים נראה דדבר פשוט הוא שיכולים להעיד עליו ואפילו לאחר כמה ימים דאינו משונה כל כך וגם זה אינו מחוור בעיניהם ז"ל דהא מילתא פסיקתא קתני שאין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים ואפילו בשלא נחבל בפנים משמע ועוד דאיבעיא לן בגמרא ר"י בן בבא אי לקולא פליג אי לחומרא ובא למפשט מההוא דטבע בדגלת ואנסבו לאנתתיה לבתר חמשה יומי ואמרינן ואי אמרת ר"י לחומרא פליג האי דאכשרה להך אתתא כמאן עביד ואם איתא מאי קושיא דהא התם לא נחבל בפניו וגופו שלם הוה ודילמא בשהכירוהו בפרצוף פניו ובגופו אלא ודאי משמע דבין נחבל בין שלם אמרי רבנן דדוקא עד ג' ימים ותו לא והיכא דאשכחוהו מת והכירוהו ולא נודע אם תוך ג' הוא או לאחר ג' ימים מסתברא למימר דשמא נתפח חששא דרבנן הוא ובספק חשש' לא נחמיר ולקולא דיינינן ליה דתוך שלשה הוא ומיהו כ' הרשב"א ז"ל דלישנא דמתני' מכרעא בה דלספרים דגרסי אין מעידין אלא עד שלשה לחומרא אבל למקצת ספרים דגרסי כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין עליו משמע דדוקא לאחר שלשה הא סתמא מעידין עליו וזה לשון התוספות ויכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא תוך שלשה ימים עד כאן והריטב"א ז"ל כתב דמסתברא הכי לקולא כיון שאין נראה לנו שום שינוי פנים ושמא נתפח חששא דרבנן היא וכתב ז"ל ויש חוששין להחמיר אף בזו וכתב בשם רבו הרא"ה ז"ל כי לדברי התוספות היכא שיצא קול איש פלוני מת ולאחר שלשה ימים מצאוהו מת ובאו עדים והכירוהו שהוא אותו פלוני לפי פרצוף פניו או בסימני טביעות עינא שיכולים להעיד עליו ונשאת אשתו על פיהם ממה נפשך אם הקול היה אמת אין אנו צריכין עדות אחרת ואם לא היה הקול אמת הרי אינו לאחר שלשה:

19 ר"י אומר לא כל האדם וכו'. יש לך אדם שממהר להנפח משאר אדם כגון אדם שמן ויש לך מקום שחמה מגעת בו ואדם ממהר להסריח ולהשתנות וגמרא בעי לחומרא פליג או לקולא פליג:

20 גמ' פדחת. מצח:

21 הכרת פניהם ענתה בם. העידה בם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהכר פנים. ואע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו:

22 שומא. וירו"ג בלע"ז:

23 סימנין דרבנן. דלא דריש אף השמלה לסימנין אלא לתובעים דהתם פרק אלו מציאות דף כז. היא פלוגתא:

24 מובהק הוא. ואע"ד דסימנין דרבנן אסימן כי האי סמכינן אפילו באיסורא דאורייתא והכי הלכתא שמעידין בסימן מובהק בין בגופו בין בכליו כדאמרינן גיטין דף כז: גבי גט מצאו קשור בכיס בארנקי ובטבעת או שמצאו כליו וכו' כשר ומכיר את הכיס ואת הטבעת שהם שלו וכן בין כלי ביתו ומתני' דהכא מיירי בשאינו סימן מובהק כגון ארוך וגוץ ובכליו חיורי וסומקי:

25 וברח. הנשחט:

26 יכתבו ויתנו. אלמא כחי מחזקינן ליה ומשני חי הוא לפיכך גיטו גט וסופו למות הלכך מעידים ומיהו במגוייד תנן אין מעידין אלא דמוקמינן לה בגמרא בסכין מלובנת ודברי הכל מפני שיכול לחיות מחמת המכוה והיכא דראוהו מגוייד ואינו יודע אם הוא בסכין מלובנת אם לא תולין לחומרא דילמא בסכין מלובנת היה ואין מעידין עליו וכן אמר בירושלמי אפי' מגוייד אני אומר בחרב מלובנת היה וחיה ולפי זה הא דשמואל לא שנו אלא ממקום שאין נפשו יוצאה בו טעמא היא אף למגוייד ואתי שפיר שלא הביא הרי"ף ז"ל דין מגוייד אלא הא דשמואל ואפשר דהכי נמי במגוייד בחבורות חרב במקום שאינו עושה אותו טרפה קאמרינן דמהני סכין מלובנת וכן דעת הרמב"ן ז"ל:

27 אין מעידין אלא עד שלשה ימים וכו'. לקולא פליג. דקאמר ת"ק אין מעידין אלא עד ג' ימים ואתא ר"י למימר יש לך אדם או מקום או שעה שאינו ממהר לנפוח ולהשתנות ויכול להעיד אפילו לאחר ג' ימים:

28 או לחומרא פליג. דקאמר ת"ק עד ג' ימים מעידים ואתא איהו למימר פעמים שאפילו תוך ג' ימים אין מעידין:

29 דצמתי. צומתין צורת הפנים ואין מניחין אותו לנפוח ולהשתנות:

30 מיא מרזו. מחזיקות ומגדילות ומכבידות כאב המכה וחבירו מטרא רזיא לאילני במסכת תענית:

31 מתפח תפח. לאחר שמעלין אותו ליבשה משתנית צורתו אבל בתוך המים מצמת צמתי ואין הפרצוף משתנה בו ונראין דברים דה' יומי לאו דוקא אלא ה"ה אפילו זמן מרובה כל שהוא במים אינו משתנה מן הסתם ובירושלמי עשה מעשה לאחר שבעה עשר יום והכא בגמרין מעשה שהיה כך היה וכן נראה דעת הר"ם במז"ל אבל מלשון הרי"ף ז"ל משמע שהוא מחמיר דכתב אבל במים אפשר שישהה ד' וה' ימים ואינו משתנה:

32 והני מילי היכא דכי אסקוה חזיוה בשעתיה. זה הלשון מוכיח שלא שהה כלל אחר שהיה ביבשה אבל אם שהה במים ג' ימים ושהה אפילו שעה אחת אחר שעלה מן היבשה אין מעידין עליו והכי אמרינן דאי אשתהי כלל מתפח תפח ומשתנה וכסבורין שהוא ראובן ואינו אלא שמעון. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל שאין מעידין עליו לאחר שעה אחת ומדאמרינן מתפח תפח ולא אמרינן הא אתפח שמעינן שאפילו אין אנו מכירין בו שנתפח אין מעידין עליו כי שמא נתפח ואינו ניכר כן כתב הריטב"א ז"ל אבל לשון הרמב"ם ז"ל אינו נראה למפרשים ז"ל שהרב ז"ל כתב ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן המים שעה ונתפח אין מעידין עליו דלשון ונתפח משמע שנתפח כבר משמע שאם אינו נראה נפוח מעידין עליו:

33 מתני' שיש להן סוף. לקמן מפרש היכי דמי:

34 אשתו אסורה. דשמא לאחר פרישתו משם יצא והלך לו דסבר רבי מאיר אדם יכול לחיות ולשהות במים יום או יומים:

35 מערה. מים שיש להן סוף הן ופליג רבי יוסי ואמר אשתו מותרת דקסבר אין אדם יכול לשהות כל כך במים ואי משום שמא יצא לאלתר אין זו חששא דהא אי נפק הוו חזו ליה אבל במים שאין להם סוף מודה רבי יוסי דאסורה שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראוהו:

36 מן הארכובה ולמטה. הואיל ויכול לחיות:

37 לא תנשא. שמא יצא ולא ראוהו דמים שאין להם סוף הם. והא דאמרינן תנשא משום דכיון ששלשלוהו הם ברגלו הא ודאי רגלו הוא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל אחד מן הארכובה ולמעלה אין מעידין עליו אא"כ יש להם בו סימן מובהק שאני אומר רגל אחר הוא כדמוכח מעובדא דההוא חרוכא דף קטו. ומההיא דב' תלמידי חכמים דאסיקנא התם דאסקום וחזיום הא לאו הכי אמרינן הני אחריני נינהו ומיהו סימן מובהק בידו או ברגלו או באחד מאיבריו אין לך סימן גדול מזה וזהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל שאם השליכוהו לים והשליכו מצודה והעלו אבר אחד ממנו שמשיאין את אשתו דמדקאמר מרן ז"ל אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו:

38 גמ' וכן הלכתא כחכמים והשתא בסמוך מפרש הי ניהו מים שיש להם סוף וכתב ריא"ף ז"ל ומאן דמורי במים שאין להם סוף אשתו מותרת בר שמתא הוא דאמרי' ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי שריא רב שילא לדביתהו אמר ליה רב לשמואל תא נישמתיה אמר ליה נשלח ליה ברישא שלחו ליה מים שאין להם סוף אשתו אסורה או מותרת שלח להו אשתו אסורה ואגמא דסמקי מים שיש להם סוף או מים שאין להם סוף שלח להו מים שאין להם סוף ומר מ"ט עביד הכי מטעא טעאי אנא סברי כיון דקוו וקיימו כמים שיש להם סוף דמי ולא היא כיון דאיכא גלי אימור גלי אשפלוה לדוכתא אחריתי קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און קרי רב עליה דשמואל ותשועה ברוב יועץ:

39 מארבע רוחותיו. כגון מערה מלאה מים והרואהו שנפל שוהה בכדי שאינו יכול לחיות בתוך המים ובא לו:

40 למחילה של דגים. שחוטטין סמוך לשפת הנהר בין למטה בתוך המים בין למעלה מן המים בגובה שפתו ואינה מתמלאת כולה ואדם הנכנס שם מגביה צוארו בתוך המערה למעלה מן המים:

41 נענעתי לו ראשי. ועבר על גבי והלך:

42 ינענע להם ראשו. ידחה מפני השעה ולא יתגרה בהם:

43 אין מעידין. טעמא דגוב אריות דאף על פי שראוהו שנפל לשם אין מעידין עליו שמת משום שהוא רחב ואינו עומד ממש עליהם ופעמים שאינם רעבים ואין אוכלין אותו אבל אם נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים שדוחקן כשעומד עליהם בלי ספק דמזקי ליה הילכך כיון שראו שנפל שם מעידים עליו שמת:

44 לתוך כבשן האש. לפי שהכבשן עמוק ואינו יכול לעלות ממנו אבל נפל לתוך הדליקה אינו יכול להעיד אלא אם כן שהה שם עד שנשרף: