נימוקי יוסף על יבמות כ״ח

1 הא לא דמיא. קושיא היא:

2 אטבל וכו'. דאף על גב דאתחזק איסורא סמכינן עליה:

3 קדושת הגוף. קדשי מזבח תמימים שאינם נפדים:

4 דבידו לאיתשולי. דקי"ל בב"ב דף קכ: נשאלים על ההקדש כגון על נדרים דעלמא דקי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה להקדש ודוקא עד שלא בא ליד הגזבר והא דאמרינן כאן דף פח. דבידו לאתשולי ובעלמא אמרינן מי יימר דמזדקיק לי' חכם י"ל דשאני נדרים דסגי להו בג' הדיוטות דידעי פתחי נדרים ומלתא דשכיחא הוא:

5 אלא א"ר זירא וכו'. לאו משום דעד א' נאמן באיסורין כיוצא בזה הוא דתקינו רבנן דהא לא אשכחן איסורא דאתחזק ושאין בידו לתקן כיוצא בזה דעדות אשה אלא תקנתא דרבנן לגמרי היא:

6 שהחמרת וכו'. שאם בא בעלה אתה נותן עליה כל הדרכים האלו שבמשנתנו:

7 הקלת עליה בתחלתה. להתירה להנשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מנסבא עד דבדקה שפיר. ויש לתמוה היאך סמכו חכמים להתיר מפני זה איסור אשת איש החמור דבעינן שני עדים מדאורייתא ומטעם ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת א"א לומר מדלא פשטוה מהא דלקמן דלא ה"ל דחייה והביאו הרבה ראיות אחרות שנדחו וגם א"א לומר מטעם אפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה דא"כ היכי אמרינן לקמן אחיו של ראשון חולץ מה"ת ואחיו של שני חולץ מדרבנן איפכא ה"ל למימר והריטב"א ז"ל משבח רבו הרא"ה ז"ל בתירוץ זה שתירץ דקים להו לרבנן דממילתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפי' מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת אי זהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות והא דאמרינן משום עיגונא אקילו בה רבנן ה"ק חכמים שהם מחמירים בכ"מ הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה והיינו דאמר עולא דף פח: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים אלמא עדות עד אחד שנאמן בעדות אשה דאורייתא היא:

8 וסוגיין בדאתחזק איסורא ואין בידו לתקן לא איפשטא שיהא נאמן עד אחד וכתב הרשב"א ז"ל דלאידך לישנא דכריתות דמשום נאמנותו של עד חייב כאביי כדכתיבא לעיל הא אפשיטא מיניה לכל שאר אסורין וסוגיא דהכא ריהטא אאידך לישנא שאינו אלא מפני שהתורה האמינתו על העדים ואנן קי"ל כאביי דלא אזיל שטתיה הכי כדפירשנו וא"כ בכל איסורין עד אחד נאמן ומיהו כתב הריטב"א ז"ל שראוי לחוש ולהחמיר:

9 לא שאנו. הא דאמרינן במתני' תצא מזה ומזה היינו כשנשאת מתחלה על פי עד אחד בלבד לפיכך החמירו עליה:

10 אבל כשנשאת על פי שני עדים. שהעידו שמת בעלה:

11 מאי הוה לה למעבד כאנוסה היא. הלכך מותרת לחזור לו דאנוסה לישראל שרי' וזהו לא תצא מהיתירה הראשון שהיתה כשרה לבעלה וכדתנן נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו כדפירשנו במתני' ופסקו כל הגאונים ז"ל דלית הלכתא הכי אלא לא שנא נשאת בב"ד על פי עד אחד ול"ש נשאת על פי שני עדים אם בא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. כלומר כל חומרות דתנו במתני' גבי עד אחד וכדאמרינן לקמן דף צא: רב פפא סבר למעבד עובדא במאי הוה לה למעבד ומדאקשי ליה רב הונא בריה דרב יהושע לא עבד:

12 גרסי' בגמ' דף פח: אמר שמואל לא שאנו אלא בשאין מכחישתו אבל מכחישתו לא תצא במאי עסקינן אילימא בתרי כי קא מכחשא להו מאי הוי אלא בחד וטעמא דמכחישתו הא שתקה תצא והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים הכא במאי עסקינן בפסולי עדות וכדרבי נחמיה דתני ר' נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי:

13 לא שאנו. מתני' דתצא:

14 אילימא בתרי. דאמרי זה בעלה:

15 הרי כאן שנים. הרי הוא חשוב כשנים כגון בעדות אשה לומר שמת בעלה ובעדות סוטה לומר נטמאה ואם בא אח"כ עד אחד להכחישו חשבינן ליה כחד לגבי שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ומיהו אם באו שנים והכחישוהו לא חשיב איהו כתרי לבהדי תרי אלא כחד לגבי תרי והכי אמרינן בפרקין לקמן דף צג: אלא דאתו בי תרי ואכחשוהו הא לאו הכי מהימן וכתב הריטב"א ז"ל נראין דברים כדברי ר"י ז"ל שאמר דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן שנים והאמינוהו לזה כשנים אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתא אחרינא ואכחשיה הויא הכחשה כחד לגבי חד:

16 הכא. דאמרינן דכי מכחשה לא נפקא:

17 בפסולי עדות עסקינן. ולעולם בתרי כגון קרובים או נשים אתו בהדי בעל ואמרי זהו ואתון הוא דלא ידעתון ליה כדכתיב בראשית מ״ב:ח׳ ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו ומיירי הכא כגון שנשאת על פי אשה מעיקרא וקמ"ל שמואל דאזלינן בתר רוב דעות הואיל ואין כאן עדות כשרה וכדרבי נחמיה כל מקום וכו' הולך אחר רוב דעות דמדעד אחד מהימן אין דין עדות בדבר הלכך פסולים הם נאמנים ככשרים :

18 באשה אחת. כשנשאת על פיה מעיקרא הלכך כי הדר אתיין תרתי ומכחישות לה אי שתקה היא הוו להו רוב דעות לאיסורא ואז אמרינן תצא אבל כי מכחשא להן הוו להו תרתי כנגד תרתי דאיהי נמי מהימנא להעיד ולומר שאינו זה ומיהו הבעל אינו נאמן להנייד ניל עצמו ולומר אני הוא וכל זה הוא דוקא כשבאו שתי נשים להכחיש אשה אחת אבל כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כאיש אחד דמיין והוו להו פלגא ופלגא ויש שפירשו שנדונין כשתי כתות המכחישות זו את זו ותצא מהיתרה הראשון אע"פ שהתירוה לינשא אבל אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא וכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל רש"י ז"ל פירש פלגא ופלגא כעד מכחיש עד אפילו שתקה איהי לא תצא הואיל ונשאת כדעולא דראשון נאמן כשנים דהנך כולהו כעד אחד:

19 אמר המחבר ונ"ל לפרש דעד כאן לא קאמר הכי הר"ם במז"ל אלא לגבי נשים רבות כנגד איש אחד לומר שעשאום כאותו איש אחד ממש אבל אם נשאת ע"פ אחד מעיקרא ואחר כך אתא איש אחד והכחישו אין ה"נ שלא תצא דראשון עדיף טפי כדעולא וכדפרש"י ז"ל תדע דשמואל הכי מוקי לה למתני' דאמר לא שאנו דהיכא דאתיין תרתי נשים כנגד אשה אחת דנשאת על פיה מעיקרא עד כי מכחישתן לא תצא ואמאי לרמב"ם ז"ל ב' כתות המכחישות נינהו ואמאי לא תצא אלא ודאי משום דאתתא דמעיקרא עדיפא טפי מדעולא וכדפרש"י ז"ל ומינה איש אחד כנגד איש אחד ה"נ דלא תצא וליכא למימר דטעמא דשמואל משום דכי מכחישתן הא אמרה ברי לי דהא נשאת לאחד מעדיה נמי בעינן דאם לא כן הבא עליה באשם תלוי קאי והא דשמואל כולהו נשים הוו הלכך על כרחך הרמב"ם ז"ל לא מצי לאוקמה הא דשמואל מטעם ברי לי אלא כדאמרן עד כאן:

20 גזירה וכו'. כשרואין הראשון חי סבורין ששני זה כשנשאה על ידי שגרשה הראשון נשאה ואשת איש גמורה היא לו ואם מוציאה שלא בגט נמצאת אשת איש וכו':

21 קדושי טעות. כגון ע"מ שאני כהן ונמצא ישראל:

22 אלא רישא לעולם טעמא דבעי גט משני לאו משום גזרה זו דכ"ע יתלו טפי בנשואי טעות מלמימר אשת איש יוצאה בלא גט אלא כל מה שהצריכו גט משני משום קנסא דעבדא אסורא ולאו עבדא ממש שנבעלה אלא כיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה עבדא איסורא קרינן לה דהא לא שרינן בסיפא אלא בשנתקדשה בלבד וטעם קנס זה כדי לעגן אותה שלא תנשא בלא גט א"נ כדפירשו בירושלמי והוא הנכון משני צריכה גט כדי לברר איסורו של ראשון כלומר שעושין קיום לקדושי שני כדי לאוסרה על הראשון ולעשות הולד ממנו ממזר קודם גרושי שני וכדתנן והולד ממזר מזה ומזה:

23 כבר מפורש כל זה במתני' ולשון רבינו אלפס ז"ל ולא פירות שאכל הבעל מנכסי מלוג לאחר שנשאת לשני ולא בלאות מה שבלה מנכסי צאן ברזל ואבד לגמרי אינו משלם לה תחתיהם אבל בלאות שהן קיימין נוטלתן כדגרסינן בכתובות בפרק אלמנה ניזונית דף קא. והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה מסייע ליה לרב הונא דאמר זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימים:

24 ירושלמי ולא פירות אמר ר' אבינא שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל הדא דתימא כשנטלה כתובתה או מזונות משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כך לא מפיק מינה ע"כ:

25 מנין וכו'. בממונא וכן תנן מאימתי יורש אדם את אשתו קטנה ואמרי ב"ה משתכנס לחופה דאשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה מתה אינה יורשה אבל כשנכנסה לחופה ואע"פ שהיא יתומה קטנה דמדאורייתא אין מעשה קטנה כלום ונשואיה מדרבנן בעלמא א"נ משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר וזכו לה להתקדש ע"י אמה ואחיה ועכשיו ירושתה מדינא דאורייתא קרוביה מן האב ירתי לה ומדרבנן בעל ירית לה ולא קרוביה אלמא שיש כח בידם להפקיר ממון כרצונם:

26 ומנין. מדאורייתא:

27 וכל אשר לא יבא בספר עזרה י' כתיב:

28 וראשי האבות למטות. הוה ליה למכתב וראשי מטות לבני ישראל ופסק הרמב"ם ז"ל דה"ה לכל ב"ד חשוב בכ"מ וכל זמן וכדאמרינן במס' מו"ק דף טז. ומנ"ל דמפקרינן וכתב הריטב"א ז"ל מכאן סמוך להכרזות שנהגו במלכותינו כי מפני שיש בו תיקון ללקוחות ולמוכרים מפקיעין זכותו לגמרי של מערער מפני שלא מיחה:

29 לאסרו בבת ישראל. הבן הנולד לו ממנה לאחר שהחזירה וקנסא בעלמא היא להחמיר לעשות סיג לתורה:

30 ובגמ' דף פט: מייתי עלה דהא סיפא דמתני' דלעיל דמאימתי יורש אדם את אשתו קטנה וכו'. דמסיים בה יורשה ומטמא לה דאמרי' מדרבנן קא מטמא לה בעל משום דהויא לה כמת מצוה ופריך ומי הויא מת מצוה והתניא אי זהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אין זה מת מצוה ופריק ה"נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה. ופירשו בהאי לישנא דקורא ואחרים עונים לומר שהמת שבא ליפטר קורא קרובים ואין עונים אותו כלומר שאין לו קרובים ואף על פי שיש רחוקים שיתעסקו בו מת מצוה חשיב שיטמא עליו אפילו כהן ונזיר והראיה מהא דאמרינן דהכא נמי כיון דלא ירתי לה קרובים קריא ולא ענו לה הוא והויא מת מצוה. ואין פירוש זה נכון חדא דאין כהן מטמא למת מצוה אלא מפני כבוד הבריות שלא יהא המת מוטל בלא קבורה וכל שיש עוסקים עמו ואפי' רחוקים הרי כבודו עמו ולמה יטמא לו כהן או נזיר ועוד דבירושלמי דמסכת נזיר ריש פרק ז' פירשו להדיא דקורא ואחרים עונים אותו זהו שהכהן הבא ליטמא קורא לאחרים לקברו ואין עונים אותו ולפיכך אמרה התורה שיטמא לו כהן עצמו ואפילו היה מוצא אנשים לקברו בשכר אינו צריך לשכור אלא הוא בעצמו מטמא אם ירצה והא דאמרי' הכא דכיון דלא ירתי לה קרובים קריא ולא ענו לה לישנא בעלמא נקט שאפילו היא עצמה קוראה לקרובים לא יענו לה וכ"ש כשהכהן קורא אותם וכיון שהקרובים לא יטפלו בדבר כ"ש הרחוקים דאמרי הא אית לה בעל והא אית לה קרובים ומפני שהיא מת מצוה הטילו קבורתה על הבעל כיון שהוא יורשה והטעם שאמרה תורה לכהנים שיטמאו לקרובים אינו מפני שהוא מת מצוה דהא ודאי שפיר נטפלין בהם קרובים ורחוקים אלא הטעם כדי שתהא קבורתם מזומנת יותר על ידי קרוביהן עשאו הכתוב לענין זה כענין מת מצוה. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

31 תניא אמר ר"א בן יעקב וכו' שלא מן התורה. אף על פי שאינו חייב מן התורה העונש ההוא:

32 שרכב על הסוס. שאין בו אלא משום שבות כדתנן ביצה לו: אלו הם משום שבות לא רוכבין על גבי בהמה:

33 וסקלוהו. כמחלל שבת גמור:

34 שהשעה צריכה לכך. שעת הגזירה היתה והיו פרוצים בעבירה שהיו מזלזלין בשביתת שבת:

35 שהטיח. בעל וכל כה"ג שהוא מגדר מילתא ותקנה לישראל מותר לעקור דבר מן התורה לפי השעה כי הא וכמעשה דאליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה ושעת איסור במות היתה ואיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה והתיר הכתוב דכתיב אליו תשמעון משום דהוה מגדר מילתא שהיא גדר ותקנה לישראל שהשיבן ע"י כך מעבודת כוכבים. והכי מסקנא דמילתא דמצות עשה דחינן בשביל גזירה דרבנן היכא דלאו עקירה בידים הוא אלא שב ואל תעשה דממילא הוא דמעיקרא כגון שופר ולולב בשבת שהם מצות עשה ומבטלים להו משום גזירה דרבנן שמא יטלנו ויעבירנו או אם יש בדבר ממיגדר מילתא כמעשים אלו דאמרי' הכא וכההוא דאליהו עקרינן לא תעשה ממש בידים שאינו אלא לצורך שעה אבל לעקור דבר מן התורה לדורות לא אבל הפקר ממון אפילו לעולם יש יכולת בידם כדאמרן לעיל דהפקר ב"ד היה הפקר:

36 כתובת בנין דיכרין. דתנן בכתובות דף נב: בנין דיכרין דיהוין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון ואם מתה בחייו ונשא אשה שניה וילדה לו ומת בני השניה אפי' הן נקבות נוטלין כתובת אמן כחוב גמור שהרי נתאלמנה מאביהן ובני ראשונה אם הם זכרים נוטלין כתובת אמם ואע"ג דמתה בחייו דרבנן תקינו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והכא לא שקלי יורשין דילה כתובת בנין דיכרין אלא לבני הכשרה נותנין כתובת אמן והשאר חולקין בשוה:

37 גרסי' בגמרא הורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה חייבת בקרבן דף צב. מאי קלקלה ר"א אומר זנתה ר' יוחנן אומר כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה מ"ד זנתה כ"ש אלמנה לכ"ג מ"ד אלמנה לכ"ג אבל זנתה לא מ"ט דאמרה אתון הוא דשויתון לי פנויה ותניא כוותיה דר' יוחנן:

38 הורוה בית דין וכו'. שהתירוה לינשא על פי עד אחד שהעיד שמת בעלה ואע"פ שבא בעלה אח"כ פטורה מן קרבן משום דיחיד שעשה האיסור בהוראת ב"ד פטור מן הקרבן אבל עכשיו שקלקלה חייבת דלא התירוה כדי שתקלקל כ"ש אלמנה לכ"ג דכיון דאיכא לאו ופסול זרע לא שריוה אדעתא דהכי ולא עשתה בהוראת ב"ד:

39 דשויתון לי פנויה. דשריתון לי לאנסובי ואומר ר"י ז"ל דאפי' להאי לישנא אע"ג דכתיב בגיטא ודן די יהוי ליכי מינאי וכו' למהך להתנסבא לא סגי עד שיכתוב הרי את מותרת לכל אדם דדילמא איהו לא שריא אלא להתנסבא אבל לא לזנות והויא ליה כאומר הרי זו גיטך חוץ מזנותך דבמילתא דבי דינא לא אזלינן בתר לישנא אלא בתר עיקר טעמא וכי שרו לה לאתנסובי ודאי לשוייה פנויה אתו אבל גבי בעל בתר לישנא אזלינן ודילמא מקפיד הוא שלא להתירה לזנות ע"כ:

40 מתני' האשה שהלך בעלה. ואח"כ מת בנך. ולא הוזקקה ליבם ונשאת לשוק:

41 חלוף. שנים אחרים והזימום ואמרו להם והלא ביום פלוני עמנו הייתם והתורה האמינה האחרונים המזימין יותר מן הראשונים וחלוף מה שאמרתם היה בתחלה מת הבן ונמצאת שהיתה זקוקה ליבם והיא עכשיו יבמה לשוק:

42 הראשון והאחרון. ראשון דלפני שמועה ואחרון אם עכבה אחר שמועה ובגמרא מוקמינן לה כר"ע דאמר יש ממזר מן חייבי לאוין אבל לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה בעלמא ואמרו אין ממזר אלא מחייבי כריתות או מחייבי מיתות ב"ד: