נימוקי יוסף על יבמות כ״ב

1 דהא מקשינן בגמרא וכו'. גבי סברא דרבי אמי דאמר הדין עמו סייעו ליה ממתניתין דעבדי צאן ברזל דתנן הואיל וחייב באחריותן יאכלו אלמא כדידיה דמו והקשו וכל היכא דמחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה פירוש והא שוכר חייב באחריותו אם נגנבה או נאבדה וקתני לא יאכילנה:

2 ותסברא נהי דמיחייב באונסיה זו גרסת הרב ז"ל פירוש ואף על גב דשוכר לא מחייב באונסיה אלא או כשומר חנם או כשומר שכר הכא לא נחית לשוכר בלבד אלא אפי' לשואל ולומר דליכא לדמויי דין שומרים לנכסי צאן ברזל דאפי' שואל שהוא הגדול שבשומרים לא מחייב אלא באונסין ולא בכחישה ובפחיתת דמים אלמא דבנכסי צאן ברזל מחייב אפילו בכחישה ובפחיתת דמים וכתב הרשב"א ז"ל דודאי הכא משמע דיתרות דמים לבעל וכדתנן אם הותירו הותירו לו ואמרינן נמי בסמוך דף סז. הכניסה לו שני כלים באלף זוז והשביחו ועמדו באלפיים אחת נוטלת משום כתובתה והשני נותנת דמים ונוטלתו וכיון שכן הדין נותן שיהיה באחריותו לפחיתות דמים וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ב מספר נשים כשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג הזה שנוהגין דכל היכא שראוים לעשות בהן מעין מלאכתן אין הבעל משלם הפחת וכל הנושא על מנהג זה קבל עליו אחריות הנדוניא ועוד דלהכי קרי להו צאן ברזל לפי שהם באחריותו לגמרי וכדאיתא פרק איזהו נשך דף ע: ואיתא נמי בבכורות דף טז: אי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרי להו אלמא לית להו האי שמא עד דמקבל עליה זולא והא דגרס בתוספתא ה"פ אם הכניסתן בשומא של דמים נוטלתן בדמים בין שהשביחו או הכסיפו השביחו והכסיפו לבעל ואם לא הכניסתן בדמים אלא סתם נוטלתן כמו שהם אם השביחו השביחו לה אם הכסיפו הכסיפו לה:

3 יוצאין בשן ועין לאיש. אם סימא הבעל את עינו:

4 אבל לא לאשה. אם סימא היא את עינו או הפילה שינו דלאו דידה נינהו:

5 לא ימכור. שאם יגרשנה תטול כליה:

6 מכרו שניהם לפרנסה וכו' הבעל מוציא כו'. פרש"י ז"ל לא מבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או שגרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפי' מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצא מכירתו בטלה. והא דכתב הוא ז"ל ומתה היא לאו דוקא אלא לרבותא נקט הכי לומר שאף על פי שנתרוקן כל הזכות לו כיון שבשעת המכר לא היתה מכירה ודאית הרי המכר בטל לשעתו כמוכר דבר שאינו שלו נמצא לפי דבריו שהבעל מבטל לכשירצה והאשה אינה יכולה לבטל אלא עד שתבא לגבות וזה דוחק גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא הוא מבטל מיד מחמת זכותה והיא אינה יכולה לבטל עד שעת גוביינא הרשב"א והריטב"א ז"ל. רש"י פירש ויש שפירשו מכרו שניהם או זה או זה לפרנסה אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישו אלא למזונות ופירשו בשם ר"ג ז"ל מכר הבעל האשה מוציאה מיד שבטל המקח ור"ח ז"ל פי' אפילו אם מכר הבעל הוא עצמו מוציא דתקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל ואחרים פירשו שהמקח קיים עד שעת טריפה לענין קרקע אבל במטלטלין שהכניסה לו אינו יכול למכרם ולא ב"ח ליטלם בחובו וי"מ מכרו שניהם ממש כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דקתני מקחו בטל וקמ"ל שאע"פ שמכרו לפרנסת עצמן או לפרנסת ביתם יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי וכל אחד מהם יכול להוציא מעתה מהלקוחות הוא לפי שמכר דבר שאינו שלו והיא לפי שהיא כאילו לא מכרה אותו כלל דמשום נחת רוח הבעל הוא שמכרתו והביאו קצת סיוע מדקתני רישא רצה הבעל למכור לא ימכור ואמר בפ' האשה שנפלו לה נכסים כתובות דף פא: כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני ואע"ג דלאו מסקנא היא התם בהדיא מ"מ כיון דקתני הכא לא ימכור ותני עלה הבעל מוציא מיד הלקוחות משמע שהמכר בטל בו מיד ועוד ראיה לדבר שהרי אמרו ביבם שם דף פב. בין יבם ואח"כ חלקו בין חלקו ואח"כ יבם לא עשה ולא כלום וטעמא דמילתא משום דכיון ששעבודה על נכסי בעלה הראשון בלבד עשאום לנכסיו כאילו גבאתה היא בכתובתה והכניסתן ליבם ומעכבא בכולהו דילמא משדפי הני דמיחדי לה ואף על גב דאמרינן שם דף צה: אשתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרות בב"ד וכן פירש"י ז"ל שם וכיון שכן אף נכסי צאן ברזל לרב יהודה דאמר הדין עמה ועל אותם נכסים היא סומכת מכרו בטל מעכשיו ואיכא מ"ד שהמכר בטל בין בנכסי צאן ברזל בין באפותיקי מפורש שייחד לה לכתובה שאף שבח בית אביה נזכר עליו וי"א דדוקא בנכסי צאן ברזל אבל באפותיקי מפורש אין המכר בטל עד שתבא לגבות ממנו עד כאן הרשב"א ז"ל והדין הזה אפילו במטלטלין כדאיתא בסמוך הכניסה לו שני כלים באלף זוז וכו' דאלמא אף בכלים כן והרמב"ם ז"ל שכתב דמכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אף על פי שאינו רשאי ממכרו קיים אם מכר לא נראו דבריו ובירושלמי פרק ו דכתובות הלכה ג גרסינן שמדעת' של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש ואם איתא דבדיעבד ממכרו ממכר משום דלכתחלה לא ימכור לא תקנו חכמים לפחות חומש הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל כתב כן ועוד אמרינן הלכתא דבנכסי צ"ב המכר בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואפי' לפירות נמי אינו יכול למכור הגוף כדי שלא ישתקע ביד הלוקח לדעת רבינו הגדול ז"ל עד כאן:

7 קנייה מיתנא. תכריכי המת איסורי הנאה הם כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ' נגמר הדין בסנהדרין דף מז::

8 הלכה כרב יהודה. דאמר הדין עמה ואם כן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

9 מי לא מודה רב יהודה. דאמר הדין עמה מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו מינייהו לאו ברשותה קיימי אלא שעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או נאבדו חייבין באחריות וכיון דאילו מיגנבי בעי לשלומי ברשותייהו קאי עד שתגבה וכיון דברשותם נינהו אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקעה לה לשעבודה ויהבי דמי:

10 רבא לטעמיה וכו' הקדש. דוקא קדושת הגוף כה"ג אבל קדושת דמים לא כדתנן ערכין דף כג: מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו:

11 חמץ. עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסת אסור בהנאה דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשעבודיה דעובד כוכבים והא דתנן בכל שעה מותר בהנאה רבא מוקים לה התם דף לא. כשהרהינו שנתנו ישראל בביתו של עובד כוכבים דההוא לא מחסר גוביינא:

12 ושחרור. ישראל ששעבד עבדיו לבעל חוב ושחררן הלוה הרי הן בני חורין וחוזר בעל חוב וגובה מן הלוה ממקום אחר. רי"ף ז"ל הביא כאן ההיא דפרק נגמר הדין היו אביו ואמו מזרקין לו כלים מצוה על אחרים להצילן אמר רשב"ג בד"א שלא נגעו במטה שם דף מח: אבל נגעו במטה אסורין ודוקא דנגעו במטה הנקברת עמו משום דמחלפי ליה בתכריכי המת ע"כ:

13 כתב הריטב"א ז"ל דהני דרבא לאו דוקא דהו הדין לכל איסורי הנאת הגוף וכגון תכריכי המת דהכא וכדאמרינן נמי התם בקונמות ויש למדין מכאן שאדם אוסר נכסיו על בעל חובו וכתובת אשתו מהא דרבא אלא שהיו מנדין אותו עד שישאל על נדרו ויתירו לו ואפילו נדר על דעת רבים יש לו התרה דהא דבר מצוה הוא משום פריעת בעל חוב ור"י ז"ל כתב דבכי הא אלמוה רבנן לשעבודיה דב"ח וכתובת אשתו שלא יהא כל אחד ואחד אוסר כל נכסיו לבעל חובו וכתובת אשתו וכדאמרינן התם בכתובות דף נט: דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל על אשתו שלא תוכל לאסור עצמה בקונם כדאיתא בפ' המדיר דף ע. ובכי הא דמיתנא משום דמילתא דלא שכיחא ומשום כבוד המת לא אלמוה רבנן לשעבודה עכ"ל:

14 בכתובתה. שהיא אלף זוז דהא מאי דאשבח ברשותיה אשבח וכן הלכתא:

15 מתני' הרי אלו יאכלו בתרומה. עבדי צאן ברזל דדידיה נינהו אכלי אבל עבדי מלוג דידה כיון דהיא אוכלת אינהו נמי אכלי:

16 והניחה מעוברת. אף על פי שיש לה בנים הימנו והיא אוכלת בתרומה לא יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה לפי שהן של יורשין ויש לעובר חלק בהן ואין לעובר כח להאכילו בתרומה אי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא ואי משום דקסבר ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל דכתיב ויליד ביתו יאכלו וקרי ביה יאכילו:

17 שהעובר פוסל. אם בת כהן לישראל והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב לבית אביה:

18 ואינו מאכיל. אם בת ישראל לכהן היא והניחה מעוברת אין בעובר כח להאכילה והוא הדין לעבדים:

19 אף בת כהן לכהן. כיון דאמרת שאינו ילוד אינו מאכיל אין העבדים אוכלים בתרומה מפני חלקו של עובר שהרי עבדיו הם ואין אוכלין אלא בשבילו והוא אין בו כח להאכיל:

20 גרסינן בגמרא דף סז: אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יוסי אבל חכמים פליגי ולא סבירא ליה והא אמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה פוק אייתי לי בי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה אלא זו וסבירא ליה:

21 פירוש זו דברי רבי יוסי שאומר שהעובר פוסל ואינו מאכיל מפני שזוכה בירושה קודם שיולד ואוכלים בגינו:

22 בי עשרה. לפרסם הדבר:

23 המזכה לעובר קנה. ומיהו לית הלכתא כרבי יוסי אלא כרבנן דהא קי"ל בב"ב דף קמא: המזכה לעובר דעלמא לא קנה כלל ואפילו לעובר דעצמו דאמרינן דקנה ב"ב דף קמב: מפני שדעתו של אביו קרובה אצל בנו הא פרישנא בגמרא בדוכתא דההיא אינה אלא בשכיב מרע כדי שלא תטרף דעתו עליו ותקנוה רבנן וכיון דהמזכה לעובר לא קנה הוא הדין אפילו בירושה דאביי הוא דהוה מפליג התם דף קמב. בין ירושה להקנאה דעלמא דאמר ירושה הבאה מאליה עדיפא טפי אבל רבא לא מפליג בה והלכתא כרבא וכי היכי דאין זכיה לעובר במתנה ובירושה כך אין משתעבדין לו דשעבוד וזכיה בהא מילתא דינם שוה כדמוכח בגטין בשמעתא דמעמד שלשתן דף יג. ומיהו יכול אדם לזכות לעובר בקנה ע"מ להקנות כדאיתא בנדרים. הריטב"א ז"ל:

24 גרסי' בגמרא דף סז. אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ר"נ דידיה אמר אם הגדילו אינם יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה. פירוש יתומים פרש"י ז"ל יתומין קטנים שבאו לחלוק מעמידין להם אפוטרופוס לכל אחד ואחד ובורר כל אפוטרופוס לחלקו חלק יפה והקשו עליו ז"ל וכיון ש קטנים למה להו למפלגינהו השתא שיהיה להם שום חשש ערעור לכשיגדילו ונאמר שלא יוכלו למחות דהא סוף סוף לבתר חלוקה אפוטרופוס בעינן דלפקח בהו ועוד מאי שבאו לחלוק שייך גבי קטנים ועוד דלישנא דאפוטרופוס ולישנא דבורר להם לא דייק להאי פירושא ובתוספות פירשו וכן פי' הרמ"ה ז"ל דהכא ביתומים קטנים עם גדולים והגדולים רוצים לדעת חלקם שיפקחו בו ועוד דאפוטרופוס ליתומין גדולים שיפקח בנכסיהם לא מוקמינן הלכך בית דין מעמידין אפוטרופוס אחד ליתומים קטנים שיטול ל על כל אחד חלקו ויעשה ל חלקיהם חלק אחד גדול ויפקח בו עד שיגדילו ואח"כ יחלקו ביניהם ובורר להם חלק יפה דקאמר פירשו בו שידקדק יפה בחלוקתם ושיטול החלק היפה להם ושלא יוותר על הגדולים כלום ומיהו חלוקתם כאחין דעלמא בהשואת חלקים וגורל אבל הרמ"ה ז"ל פירש דלהכי נקט חלק יפה מפני שנוטל שלא בגורל החלק שנראה שהוא יותר יפה בין עדית לעדית או עדית לבינונית אחר שיהיו החלקין שוים דעבדו להו רבנן האי נייחא מפני שהם קטנים כדעבדי בכמה מילי והיינו דשייך ובורר להם חלק יפה דאי על פי גורל שקיל לה מאי בורר אלא ודאי כדאמרן וכתב הריטב"א ז"ל ופירוש נכון ומתקבל הוא: