נימוקי יוסף על יבמות ל״ב

1 תניא אחין תאומים. דהני ודאי אחים נינהו מן האב דקי"ל דף צח. הכל טפה אחת ומתחלקת לשנים אפי' הכי לא חולצין ולא מיבמין והני הורתן ולידתם שלא בקדושה הוא כדמוכח מסיפא ולפיכך אין חייבין משום אשת את אפי' קדשום לאחר שנתגיירו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי הילכך אין לו אחוה ואפי' מן האם:

2 אבל חייבין וכו'. דלענין חליצה ויבום תלוי באחוה מן האב והני כיון דהורתן שלא בקדושה אין להם אב דזרע עובד כוכבים כבהמה אבל חייבים כרת משום אשת אח מן האם דכיון דלידתן בקדושה הרי היא כישראלית ומהא דשני אחים תאומים דייק בגמרא שם דהא דאמרינן אין אבות לעובד כוכבים לאו טעמא משום דשטופי בזימה ולא ידעינן אבוה מנו אבל היכא דידיע ודאי כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין דלא נבעלה לאחר חיישינן ואי נולד בקדושה דליכא למימר כקטן שנולד להוי ליה נמי שאר האב דהא ליתא שהרי הכא בשני אחין תאומים שבאו מטפה אחת ודאי דטפה אחת היא אלא שמתחלקת לשנים אמרינן דלית להו דין יבום וחליצה שמע מינה דטעמא לא הוי אלא משום דאפקריה רחמנא לזרעיה דכתיב יחזקאל כ״ג:כ׳ זרמת סוסים זרמתם זרמת הוא זרע שהוא יורה כזרם מים שהוא מקלח בכח:

3 גרסי' בגמ' תניא גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יש לו שאר האם ואין לו שאר האב כיצד נשא אחותו מן האם יוציא מן האב יקיים אחות האב מן האם יוציא דף צח: מן האב יקיים אחות האם מן האם יוציא מן האב ר' מאיר אומר יוציא וחכמים אומרים יקיים שהיה ר' מאיר אומר כל ערוה שהיא משום שאר האם יוציא מן האב יקיים ומותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו ושאר כל העריות מותרות לולאתויי אשת אביו נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת ולכתחלה לא יכנוס מתה אשתו מותר בחמותו ואיכא דתני אסור בחמותו מאן דאסר כר' ישמעאל דאמר חמות לאחר מיתה באיסורה קיימא. וגבי גר גזרו בה רבנן ומאן דשרי כר"ע דאמר חמות לאחר מיתה קליש ליה איסורא וגבי גר לא גזרו בה רבנן:

4 גר שהיתה וכו'. כך הגירסא בספרים ישנים וכן גריס רש"י ז"ל וכן מצאנוה בתוספתא. פי' יש לו שאר האם. לאסור עליו אפי' שאר האם שנולד בכותיות גמורה מפני שהיא אסורה לו בכותיותו דבני נח יש להם שאר האם דמחמת קורבא הלכך גזרינן בהו אפי' עכשיו שהוא כקטן שנולד כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה:

5 ואין לו שאר האב. אינו אסור בשאר האב ואפי' מה שנולד לאביו בגרות אחריו דכיון שאין לו בכותיותו שאר האב אין לו לחוש ולומר באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וגזירה דטעותא דאתו לאחלופי באיסורא דאורייתא נמי ליכא דכולי עלמא ידעי דלא חשיב אביו כלל:

6 היינו דפריש. כיצד נשא אחותו מן האם יוציא. כלומר ואפי' אותה שנולדה בכותיותו כיון שהיתה אסורה לו בכותיותו:

7 אחותו מן האב יקיים. ואפי' נולדה בגרות כיון שהיתה מותרת לו בכותיותו דלית להו שאר האב ואחות אביו מן האב כ"ע מודו דשריא ליה לגר זה דמותרת היא לבני נח ומקרא מלא דכתיב שמות ו׳:כ׳ ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה והיינו אחות אביו ודעת הגאונים ז"ל דהלכתא כר' עקיבא שהתיר אחות אביו אפילו מן האם וכן פסק הרמב"ם ז"ל דגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה מותר באחות אביו ואפילו מן האם ובדין הוא שהרי בן נח מותר בבתו ואחותו מן האב מותרת לו ומיהו באחות אמו מן האם ראוי להחמיר ולאסור שהוא שאר אם גמור אליבא דר' אליעזר דפליג בסנהדרין דף נח. עם ר"ע ואע"ג דר' עקיבא פליג עליה הא ר"מ דאמר יוציא כרבי אליעזר סבירא ליה. ומותר באשת אחיו וכו'. אם היתה הורתן שלא בקדושה תרוייהו שריין:

8 ושאר כל העריות וכו'. אשת אביו ואפי' נשאה אביו בגרות כיון שמת האב מותרת לבן שהורתו שלא בקדושה אינו אביו וגם ליכא למגזר שהיתר פשוט לכל שהיו מחזקינן זרע כותים כהפקר ואפי' לר"ע דאמר את אביו זו אשת אביו וכבר היא אסורה מחיים משום בעולת בעל מ"מ לאחר מיתה שרי' וכ"ש לר' אליעזר דדריש התם פרק ד' מיתות את אביו זו אחות אביו ואשת אב מותרת לאחר מיתה וכן דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל:

9 נשא אשה ובתה וכו'. פרש"י ז"ל אגר בעלמא קאי שנשא בכותיותו אשה ובתה ונתגיירה עמו דאילו האי שהורתו שלא בקדושה כיון דלידתו בקדושה לא נסיב אשה ובתה דישראל גמור הוא וא"ת דנסיב אשה ובתה שהיו גיורות דלית להו קורבה דכקטן שנולד דמי למה לי למתני גר אפילו בישראל נמי מצי למימר הכי עכ"ל וכן עיקר וכן הוא בירושלמי:

10 כונס אחת ומוציא אחת. משום גזירה דלא ליתו למשרי בישראל אשה ובתה אבל ליכא למימר טעמא משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה דהא בן נח מותר באשה ובתה דלית להו שום ערוה מחמת אישות אלא אשת אב לר' עקיבא כדאמרן וגזירה זו ליתא בקרובת האב לפי שאין בהם שאר ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל דבתו שנתגיירה מותרת לגר ולכתחלה לא יכנוס קאי למאי דאמרו חכמים יקיים אבל דעת הרמב"ם ז"ל דהלכתא כרבי יעקב ולדידיה אפילו לכתחלה שריין וכן דעת הרמב"ן ז"ל:

11 מתה אשתו מותר בחמותו. הכא נמי בגר דעלמא מיירי וכגון שנשא אשה בכותיותו ונתגיירו שניהם ונתגיירה ג"כ חמותו ושורת הדין דשריא ליה דפקע אישותו לגמרי ואף בכותיותו מותר היה בחמותו כדכתיב' לעיל דלית להו ערוה מחמת אישות הילכך ליכא למיסר מטעם שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ועל כרחין ליכא למיסר אלא מטעם שלא יבואו ליטעות כן בישראל לישא חמות ואילו בחיי אשתו הא ודאי אסור הוא בחמותו לדברי הכל כיון שיש איסור במיתה וכרת אלא שנחלקו בחמותו לאחר מיתת אשתו דאליבא דמ"ד שהיא בשריפה וכרת גזרו בגרים לר' עקיבא דליכא כרת אלא איסורא דאורייתא והיינו דקלישה איסורא לא גזרו בגרים וכן דעת הרבה מן המפרשים ז"ל ואמרו דאם חמותו וחמיו כולן בשביל חותנתו הם וב שריפה וכרת ליכא אבל הרב בעל הלכות ז"ל והר"ם אמרו שהם בכרת וכן בתה ובת בתה ובת בנה לאחר מיתת אשתו אינה בשריפה אלא בכרת וכבר כתבנו למעלה דכל היכא שהורתן בקדושה ולידתן בקדושה הרי הם כישראל לכל דבריהם:

12 הדרן עלך נושאין על האנוסה

13 פרק שנים עשר

14 מצות חליצה ואפי' הדיוטות. שאינם מסנהדרי עירם ובגמרא פריך מאי דיינין:

15 מנעל. של עור רך הוא כעין שלנו:

16 חליצתה כשרה. אבל לכתחלה לא כדמפרש לקמיה גזירה משום מנעל המרופט שהוא קרוע וטעמא מפורש בגמרא שעיקר חליצה בסנדל שהוא של עור קשה ומבושל ומשנפחת אין לו תקנה ואין דרך לנעלו:

17 באנפליא. קאלצן של בגד פסולה דמידי דמגין בעינן דנעלו כתיב ונעל מידי דמגין הוא דכתיב יחזקאל טז ואנעלך תחש והוא עור:

18 עקב. פרש"י ז"ל שולא בלע"ז:

19 אמר המחבר עקב הוא הנקרא כל דבר המעכב הרגל בתוך המנעל ושוליא או עקב ממש הוא במשמע לפי שכשאין בו שולא או עקב למנעל הרגל יוצא חוץ למנעל ונקט רש"י ז"ל שולא לרבותא אף על גב שיש למנעל עקב מן הפנתא סביב כיון דלית למנעל שולא למטה אף על פי שאינה חסרה אלא מעט במקום העקב פסולה עד כאן:

20 מן הארכובה ולמטה. נחתך רגלו מן הארכובה ולמטה:

21 גמ' להקרות ליבם. לא חפצתי לקחתה ולא מאן יבמי להקים וגו' ככה יעשה לאיש וגו' וכולן בלשון הקדש:

22 כעין דיינים. כתבו מן המפרשים ז"ל דלא קרי להו הדיוטות אלא משום דלא בעינן סמוכין אבל לעולם צריך שידעו הלכות חליצה עד שיקרו להן כסדר כעין דיינים והיינו דקאמר שיודעים להקרות כעין דיינים ובכלל זה הלכות קריאה וחליצה שיודעים הדיינין:

23 במקום מחלוקת. שנחלק שם רבי יהודה בדבר אחר ובדבר זה לא נחלק ש"מ הדר ביה אבל משום דסתם לן תנא כוותיה במתניתין לא פסקינן הלכתא דהרבה סתומות נינהו דלית הלכתא הכי כדתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין כלומר אחד מן הדיינים יכול לישא אותה לאשה וליכא משום הסר ממך עקשות פה דכיון שנעשה בפני ב"ד דסתמן שלשה ליכא חששא דלא יחיד היה שם דנימא בשבילו נתכוין אלמא דלענין מיאון בעינן שלשה ואילו ר"נ גופיה פסק כרבי יוסי ברבייהודה וכר' אלעזר בר"י שהיו מכשירין מיאון אפילו בשנים דהכי אמר ר"נ הלכה כאותו הזוג והוי דלא כסתם. ולא מצית אמרת דילמא מפני שהוא ב"ד לאו שלשה נינהו אלא שנים כדפירש ר"נ בפרק השולח דף לג. גבי ב"ד של פרוזבול ושל בטול הגט דגבי פרוזבול איכא הוכחה דקתני דיינים דומיא דעדים ובטול הגט נמי מודעת דברים בעלמא הוא אבל בעלמא סתם ב"ד היינו שלשה:

24 למקבע דוכתא. לשם כך:

25 השערה. מקום מזומן לכך משמע:

26 לפרסומי מילתא. דחלוצה היא ולא מנסבא לכהן אי נמי דליתו אינשי ונקפצו עלה:

27 לזירזא דקני. חבילה של קנים והלכו לישב שם לשם חליצה זו וכתב הרמב"ם ז"ל דאפילו הם עמי הארץ מצטרפין למלויי חמשה ונראין מדבריו דסומין ופסולין לא וראיה לדבר מרב שמואל בר יהודה דפסלי ליה משום גר אף על גב דלמלויי בעלמא הוא וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו מיהו נראה שאם הזמינו והקצו שלשה לבית דין בפירוש וקראו האחרים למלויי בעלמא דאפילו גרים ואפילו פסולין והכא לא היה כבודו של רב שמואל בר יהודה להקצותו מן הב"ד ומכל החמשה היו עושין חבור אחד מפני כבודו:

28 תנינא גרסינן יש ברייתא בידי וקתני בה בב"ד וכן הוא בגמ' לעיל דרב שמואל בר יהודה קתני לה:

29 ואנא גר אנא. אלא הוא ואביו נתגיירו הילכך פסילנא לחליצה:

30 מרענא. דאי אמר ידענא ביה דפריע לא מזדקיקנא למגבא ביה כדאיתא בכתובות דף פה. לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינא ביה:

31 דן את חבירו. פרש"י ז"ל דיני נפשות דאילו דיני ממונות אפי' לישראל הוא דן כדתנן במסכת סנהדרין דף לו: הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות ואמרינן בגמרא הכל לאיתויי גר ולפירושו ז"ל כי אמרי' ואם היתה אמו מישראל דן ואפילו ישראל בדיני נפשות קאמר והקשו עליו דבעלמא קדושין דף עו: אמרינן דאפילו שררותא דמתא לא מנינן גר עד שתהא אמו מישראל ומי גרעי דיני ממונות דבעינן סמוכים מדאורייתא ועוד הקשו היאך תהא חליצה חמורה מדיני נפשות ועוד היאך גרע דינו של גר גמור מדינו של שור דבעי עשרים ושלשה ואין גר גמור דן אותו אפילו לדעת רש"י ז"ל כדאיתא בסנהדרין דף לו: ועל כן הסכימו דמחוורתא כדברי רי"ף ז"ל שכתב שם במסכתא סנהדרין דאין גר דן את חבירו אלא בדיני ממונות אבל ישראל אפילו בדיני ממונות אינו דן עד שתהא אמו מישראל והא דתנן הכל כשרים לאיתויי גר בשאמו מישראל מיירי ושררותא דמתא היינו ממונות ולדיני נפשות עד שיהא ישראל מכל צדדיו כמו גבי מלך דאמרינן מקרב אחיך מן המיוחסין שבאחיך וכן לחליצה ורב אחא משבחא ז"ל בשאלתא דבראשית כן כתב כהרי"ף ז"ל:

32 תרי בישראל. חד לרבות הדיוטות דלא תימא זקנים שהם חכמים דוקא בעי משום דכתיבי בפרשה ועלתה אל הזקנים וחד ישראל ולא גרים אפי' אמו מישראל דאילו לאמו מישראל מדיני ממונות נפקא דילפינן ליה ממקרב אחיך כדאמרן דאפילו לדיני ממונות פסול עד שתהא אמו מישראל:

33 שומעין לו. דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לן לא חלצינן אלמא מנעל לכתחלה לא:

34 מרופט. קרוע מלמעלה דכיון דרכיך אע"ג דקריע מיתיב ליה אכרעיה אבל סנדל שהוא קשה אין יכול לישבו על רגלו משנפחת וליכא למיגזר מידי כך פרש"י ז"ל שהסנדל של עור שלוק קשה. והרבה מן הפרשנים כתבו דמנעל הוא משתי חתיכות או ג' כעין שלנו ויש פנתא ועקב והסנדל כלו מחתיכה אחת וכתב הריטב"א ז"ל וראוי לחוש לשניהם:

35 חצי מנעל. דמתוך שהוא רך עומד ברגל ויבא לחלוץ בו ולא הוי מנעל אבל סנדל מתוך שהוא קשה אינו חושש לנעול ואין עומד ברגל כלל והיכא שאינו מצוי סנדל באותו מקום אם מותר במנעל לכתחלה כתבו בעלי התוס' והרב בעל העיטור ז"ל דמותר והביאו ראיה מן הירושלמי אמר ר' יוסי פעם אחת הלכתי לנציבין ומצאתי שם זקן אחד אמרתי לו כלום אתה בקי בר' יהודה בן בתירה נומי לי הן ושולחני היה בעירי ועל שולחני היה תדיר נומתי לו ראיתו שחלץ אמר לי הן הרבה פעמים במנעל או בסנדל א"ל וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל ע"כ אלמא דכל היכא שאין סנדל מצוי חולצין במנעל אפילו לכתחלה אבל הרמב"ן ז"ל כתב משם ראיה להפך שאפילו שלא היה שם סנדל השיבו מר' מאיר דאמר אין חולצין במנעל לכתחלה ש"מ מדרבי מאיר שאפילו במקום שאין סנדל אין חולצין במנעל לכתחלה וכן כתבו בשמו הרשב"א והריטב"א ז"ל ומן המפרשים כתבו וז"ל והאידנא אין סנדל מצוי בינינו לכך נהגו לחלוץ במנעל לכתחלה והכי איתא בירושלמי ועוד אומר בירושלמי שצריך התרה ביד ימנית ואף על גב דלא אשכחן בגמרא שמצריך ימין אלא ברגל וכן אמרינן לקמן דף קה. דגדמת חולצת בשיניה מ"מ העולם נהגו כן על פי הירושלמי עכ"ל:

36 שנצי. ב' רצועות דקות וקצרות שעושין בשפת המנעל או הסנדל לקשרו על השוק ונוח לחלצו וי"א שהם הקרסים שאנו עושים במנעלים:

37 וסנדלים דטייעי הוא שרצועותיו גדולות ורחבות לכפלן על הרגל:

38 חומרתא. קשר הקשור על שפתו ומעמידו שלא יצא מן הרגל:

39 מיתנא. רצועה של עור או של שער אבל לא של דבר אחר כדאיתא לקמן דף קב: והא דקטרינן לה כי היכי דתיתי היא ותשרייה והדר תחלוץ ותיהוי חליצה מעלייתא וכך היה מנהגם לעשות בו קרסים בפיו כדי לחבר שתי שפתות הנעל ועכ"ז אינו מתחבר ברגל ולפיכך היה צריך מלבד הקרסים רצועה אחת או שתים לכפול עליו להדקו:

40 וכתב הריטב"א ז"ל כיון דקי"ל שאין חולצין במנעל לכתחלה ואפילו במקום שאין סנדל מצוי וכדכתבינן לעיל ראוי לעשות סנדל לחליצה מעור שלוק קשה ולעשותו חתיכה אחת ועל שפתו קרסים שיכנסו בשפה האחרת בחורים עשויים שם ועוד שתי רצועות ארוכות אחת מכאן ואחת מכאן תחת הקרסים או עליהן כדי לקשור הסנדל יפה ולחברו לשוק שתוכל כל אחת להכפל ב' פעמים ושמעתי מפי מורי הר"ם כי הסנדל שהיו נוהגין חכמי נרבונא הובא לפני רבינו רבו ז"ל לצורך חליצה והיו הרצועות מגוף המנעל ואינם תפורות שם וגם הרצועות שתפרוהו בו היה מקוצה ממנו כדי שתהא כל הסנדל עור א' ונראה שזו חומרא יתירא דעד כאן לא אסתפק לן לקמן אלא בשתרסיותיו של שער והנהו מסתמא אינם מגופו אלמא דכוותה של עור כשרין בלא ספק ובשל שער נמי איפשיטא לן דכשר ובתפירה נמי דוקא בחוט של פשתן אסרו הא של עור דומיא דפשתן שאינו מעצמו שרי ואריך ואין זה בית מיחוש ומיהו ראוי לחוש לדבר למעשה כל מאי דאפשר עכ"ל:

41 רוב העקב. כיון ששמטה את רוב העקב מן הסנדל אף על פי שלא חלצתו כולו הותרה:

42 התירו. שלא התירתו היא:

43 או ששמט. והיא חלצתו לגמרי:

44 דחים נסמך לשון דחום פירמ"א בלעז:

45 עקב. תעלו"ן בלעז:

46 מסייע ליה. הא דקתני התיר רצועות עד שתתיר וכו' וכן הלכה:

47 שמא כיוונה ואף על גב דתניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכווט שניהם כאחד ה"מ למשרי לעלמא אבל לאחין מפסלה אפילו בכוונת אחת מהם ושמעינן מינה דאפילו שלא בבית דין חיישינן שמא כיוונה ופסולה על האחין כל היכא דחזינא דחלצה לאחד מהם ומיהו כיון דמדינא עד שיכוונו שניהם לא מפסלה אלא מפני מראית העין פסלינן להו מדרבנן מסתברא דהיינו דוקא במעשה כי האי דחלצה דלאו אורח ארעא בהכי אבל רקיקה דלא אפשר בלאו הכי לא חיישינן לה למפסלא בהכי דאי לא תימא הכי כל יבמה שגדלה בין האחין תאסר להם דהא אי אפשר שלא רקקה בפניהם ולקמן דף קד: פסלינן רקיקה בבית דין אלא לאו שמע מיניה כדאמרינן וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל: