נימוקי יוסף על יבמות מ״א

1 מתני' וראוי להיות בן סורר ומורה. ולא קודם לכן דלאו בר עונשין הוא:

2 עד שיקיף זקן. ומשיקיף זקן ראוי להוליד ורחמנא אמר בן הראוי להיות בן ולא הראוי להיות אב:

3 התחתון. באיזו הקפת זקן אמרו בתחתון שלמטה ולא בעליון:

4 גמ' משירבה שחור. שיש בה רבוי שערות שנראה כשחור:

5 על הכף. גובה שעל האבר למטה מן הכרס:

6 אחד בגבה. תחת אותו מקום:

7 קשרי אצבעותיה. דאינה מביאה שם שער עד שתגדיל:

8 ורבנן אמר רב אסי וכו'. ופסק הרב ז"ל כרבנן ורבינו יצחק פסק גם בכאן להחמיר כדברי כלן אחת בגבה ואחת בקשרי אצבעותיה לא תמאן ואינה חולצת עד שיהו ב' שערות במקום אחד ואשה שיש לה דדין גדולים אין צריך לבדוק סימן התחתון כרבנן דריש פירקין דאי אפשר לעליון לבא עד שיבא התחתון:

9 עד שתקיף העטרה. שיהא אותו מקום מוקף שערות:

10 עד שתכלכל. לשון גדול שער כדמוכח בנזיר דף ב. שיהא שערות הרבה וגדולות:

11 בן שלקית איני מכיר. כלומר לא סבירא לי כוותיה:

12 מתני' שתי שערות האמורות בפרה. שב' שערות שחורות פוסלות בה:

13 ובנגעים. ששתי שערות לבנות הן סימן טומאה:

14 האמורות בכל מקום. גבי בן ובת:

15 כדי לכוף. כלומר שיעורן שיהא בהן כדי לכוף:

16 כדי לקרוץ. לאחוז בהן מעט:

17 שיהו נטלות בזוג. שיכולין לינטל בזוג של מספרים:

18 גמ' משום דמספקא לן הלכתא כמאן יש להחמיר מספק ומשיהו נקרצות בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהא בהן שיעור לכוף ראשן לעיקרן עכ"ל רב אלפס ז"ל בהלכותיו מלבד פירוש פגה בוחל וצמל ובהכי סליק פירקין:

19 הדרן עלך פרק בית שמאי

20 פרק ארבעה עשר

21 חרש שנשא פקחת. רצה יוציא רצה יקיים. מתניתין בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בבעילה קדושיו מעשה וגרושיו אינן מעשה:

22 כשם שכונס. מה טעם קאמר כלומר כקדושיו כך גירושין וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס שרמזה באצבע עד שנתרצה לו וברמיזה אם רצה להוציא יוציא:

23 פקח שנשא פקחת שנתחרשה. אף על פי שקדושיה גמורין אם רצה יוציא דבגט לא בעי דעת האשה כדמפרש לקמן במתניתין:

24 נשטית. בגמרא מפרש טעמא שלא ינהגו בה מנהג הפקר ותקנתא דרבנן היא:

25 נתחרש הוא. לאחר קדושין הואיל וקדושין גמורין היו לא יוציא עולמית:

26 גמ' דתקינו להו רבנן נשואין. דקתני מתני' שצריכה חליצה לקמן אלמא יש נשואין וקדושין לחרש ואף על גב דלאו בר דעה הוא ומדאורייתא אין קנינו קנין:

27 ה"ג דתניא:

28 דקיימא תקנתא דרבנן. שדרכן להיות שלום ביניהם אפילו חרש עם חרשת וכל שכן כשהאחד פקח אבל שוטה אפילו בפקח ושוטה לפקחת אין שלום ביניהם וכל שכן שוטה לשוטה:

29 בכפיפה. בתוך קופה אחת:

30 ומ"ש קטן. דקתני לעיל שוטה וקטן שנשאו וכו':

31 חרש דלא אתי לכלל נשואין. דאורייתא תקינו ליה רבנן נשואין כדי שלא יבטל:

32 מנהג הפקר. אי לא מוצאת למנסבא אין לה מי ישמרנה וינהגו בה הפקר בזנות:

33 ממנעי וכו'. דחרשת פגומה טפי ואי מתקני לה כתובה לא בעי למנסבה אבל בקטנה לא ממנעי דאתיא לכלל דעה:

34 ממאנת. לית לה כתובה דהא ע"כ נפקא:

35 שניה. מדברי סופרים אין לה כתובה דרבנן קנסוה כדאמרן ביש מותרות:

36 אילונית. משום דמקח טעות הוא:

37 אבל יוצאה בגט. מדיוקא דמתני' דקתני ממאנת שמעינן טעמא משום דעל כרחייהו נפקא הא מוציאה הוא אית לה אלמא יש כתובה לקטנה:

38 אין להם עליו כלום. דאין להם דעת ואין תנאו הראשון תנאי ואף על גב דתקון רבנן נשואין לחרש לא תקינו לה רבנן כתובה מיניה כדמפרש לקמן יותר משהאיש רוצה לישא:

39 שרצה ליזוק . תנאו קיים ואין יכול לטעון מתנה בטעות הוה כי כסבור הייתי שהיה לי עליה נשואין מדרבנן:

40 הא לא רצה. דלא כתב לה אין לה מתקנת חכמים:

41 דא"כ. דבעי למיתב:

42 רוצה אשה להנשא. ואפי' בלא כתובה כי הכא וא"ת והא אמרינן ב"ק דף פט. אסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה י"ל דהתם בפקחים דהוו בני כתובה וכי לא כתבו נראה להם כבעילת זנות אבל בחרשים דלאו בני מכתב לא קפדה עליה אף על גב דאיהי פקחת:

43 ומיהו ה"מ כשנשאת מעצמה לחרש אבל אי אנסבוה ליה בי דינא וכתבו לה כתובה אית לה וכדאמרינן בסמוך כ"ש הכא דאע"ג דרבנן לא תקינו כתובה מ"מ בית דין אביהן של חרשין והם רשאין לקיים כתובה לאשתו על נכסיו אם רואים שאינו מוצא אשה אלא בכך כשם שמפקחין בשאר ענייניו ולוקחים לו שפחה לשמשו:

44 וכתב הריטב"א ז"ל ומכאן אתה דן לקטנה יתומה שיש רשות לב"ד לפסוק על נכסיה נדוניא הראויה לה להנשא לבעל ההגון לה ולא עוד אלא שיכולים לקיים על נכסיה שאם תמאן שתפסיד נדונייתה דכל שהוא לתקנתה ולתועלתה יש להם רשות בנכסיה אבל קטן ושוטה שאין לו נשואין אין להם רשות בכך דנשואין אין כאן כתובה אין כאן ואפילו על ידי עצמו אם כתב אין עליו כלום וכתיבת חרש אינה כלום ג"כ אלא דוקא כשב"ד כתבו לו משום דתקינו ליה רבנן נשואין:

45 שמשלחה וחוזרת. שכן מנהג השוטים:

46 ואם אותה שאינה יודעת לשמור את גיטה אם יכולה להתגרש על ידי אביה פלוגתא היא בין רש"י ור"ת ז"ל דרש"י סובר שאינה יכולה קטנה להתגרש ע"י אביה ור"ת סובר שיכולה להתגרש והוא הדין שוטה ומיהו לסברת רבי ישמעאל יש הפרש בין קטנה לשוטה דנהי דשוטה משלחה וחוזרת בקטנה יכול אביה למנעה שלא תחזור:

47 דיקא נמי וכו'. כלומר דמשום שאין גירושיו כלום מן התורה קתני האי לישנא שאין לגרושיו תקנתא עולמית שאפילו נשאת בגט זה ויש לה כמה בנים תצא משא"כ בחרשת דבדיעבד אם נישאת לא תצא ואע"פ שאין לה בנים ואפשר שאפילו נתגרשה תנשא לכתחילה. הריטב"א ז"ל:

48 מתני' שהשיאה אביה. בקטנותה וקבל קדושיה והיו קדושין גמורין:

49 שיוצאה בגט. אפילו משגדלה ופקע כח אב מקבלת היא גיטה:

50 אף זו. פקחת שנתחרשה שנשאת כשהיא פקחת ונתחרשה כיוצא בה כשם שחרשת שהשיאה אביה אע"פ שנשואיה נשואי תורה מתגרשת כך זו פקחת שנשאת ואח"כ נתחרשה אף על פי שנשואיה נשואי תורה מתגרשת:

51 גמ' מעדותו של רבי יוחנן. דאפילו במקום קדושין גמורין לא בעינן דעתה דאשה בגרושין:

52 אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה. והיא לא שמעה וחזר ואמר לה לאשתו פקחת כנסי שטר חוב זה ולא הודיעה שהוא גיטה הרי זו מגורשת:

53 כתב הריטב"א ז"ל אמר לעדים לאו דוקא אלא הוא הדין היה מדבר עמה על עסקי גיטה ונתן לה לאלתר אבל לא אמר לעדים וגם לא היה מדבר עמה על עסקי גיטה אפילו נתן לה גט סתם אינה מגורשת כדמוכח פ"ק דקדושין דף ו. וכבר בררתי שמועה זו במסכת גיטין בס"ד עד כאן:

54 לאו א"ר יוחנן. דקתני חרשת יוצאה בגט. פשיטא. דלרבי יוחנן בן גודגדא ודאי הכי היא וכו' קמ"ל. וא"ת והיכי משמע מדר' יוחנן דלא אמרינן בטולי בטליה יש לומר דלא סמיך לה לדר' יוחנן אלא לומר דלא בעינן דעתה ומעתה סבר רבא דאף על גב דאמר לשון חוב לאו בטול הוא:

55 מתני' הרי אלו פטורות. דהואיל ושניהם חרשין או שתיהן חרשות כקדושי זו כך קדושי זו אתו קדושי דאשתו ומפקיע זיקה:

56 יכניסו. שאין חליצה בחרש וחרשת שאינן באמר ואמרה:

57 ואחר כך אם רצו יוציאו. בגט. דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואין דידיה וזיקת אחיו דהואי ברמיזה:

58 מוציא את אשתו בגט. דזיקת אחותה הבאה מכח קדושין גמורין אוסרתה עליו ואין כח בקידושין דידיה לדחותה משום אחות אשה:

59 ואשת אחיו אסורה לעולם. דחרש לא חליץ ולא יכנוס משום אחות אשה:

60 כונס ואינו מוציא לעולם. דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת יבומי אחיו הראשון:

61 גרסי' בגמרא רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא ברה"ר אתא לקמיה דר' פדת א"ל זיל דף קיד. דבר טליא וטלייתא ולטללו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין עליו להפרישו תנן שם ע"ב מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואמאי תיתיב גביה קטן אוכל נבילות הוא גזירה משום איסורא דידה ת"ש מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה אמאי מוציא תיתיב גביה קטן אוכל נבלות הוא גזירה משום איסורא דידיה. ת"ש מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם והא הכא דלאו איסורא דידיה איכא ולאו איסורא דידה איכא וקתני מוציא בגט אמר רב שמעיה גזרה משום יבמה לשוק: