נימוקי יוסף על בבא מציעא כ״ב

1 ולוקי אפוטרופוס לעולם. כלומר למה אמרינן אחר כך מורידין קרוב נעשה הכל ע"י אפוטרופוס ולא בקרוב:

2 לדיקנני. לגדולים שנתמלא זקנם:

3 לא מוקמינן. כלומר משום דלא משכחינן מי שירצה לטרוח בנכסיהם ויפסידו דדוקא בנכסי קטנים טורחין משום מצוה. מזה דקדק הרשב"א ז"ל דכל היכא דמשכחינן מאן דטרח בהו דמוקמינן ליה אפוטרופא עליהם ואין מורידין קרוב לנכסיו היכא דלא שמעו שמת אבל אי שמעו מורידין לקרוב והביא ראיה מסבתא דלקמן דף לט: אבל הרא"ה ז"ל כתב דאפילו אשכחינן מי שיקבל כן לא סמכינן עליה והיינו דאמרינן הכא לא מוקמינן משום שאין דרכם של בני אדם לטרוח בנכסי גדולים חוששין לו שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה הלכך לא מורידין ליה אלא מוקמינן קרוב ומעשה דסבתא לא קשיא ליה והרנב"ר ז"ל הביא כל זה ולא הכריע ביניהם:

4 אמר רב הונא אין מורידין וכו'. ואפילו הוא ראוי ליורשו דקא מפסיד להו ומוטב שיורידו להם איש נכרי:

5 ולא קרוב וכו'. כשראוי לירש דוקא כדי שלא יטעון בהם צד ירושה הא קרוב שא"א לאחזוקי לא מנפשיה ולא מטעם אחריני כרחוק הוי ומורידין אותו ומש"ה ממעטינן בין אחי דאבא בין אחי דאמא ואע"פ שזה אינו יורש מצד עצמו כיון שיכול להחזיק בהם מצד קורבתם והא דאמרינן דאתו לאחזוקי לא דאתו לאחזוקי בהו טפי מאחר מטעם חזקה דאדרבה משום קורבתם גרעי טפי והוו כשותפין שאין להם חזקה זה על זה אלא ה"ק שמא הרואים יהיו סבורים כשרואין אותו אוכל קרקע זה שלחלקו בא ואין מודיעין את הקטן לכשיגדיל וגם הוא לא ידע ויהיה נפסד אבל באחר אין טועין ומודיעין אותו:

6 וכתב הרי"ף ז"ל משמיה דרב צמח גאון ז"ל דהא דאין מורידין קרוב בנכסי קטן דדוקא במקרקעי קאמרינן ולא במעות משום דאמרינן מעיינינן אינש דמעלי ושפו נכסיה ולא פלוג רבנן בין רחוק בין קרוב הלכך מעות קטן יהבינן להו אפילו לקרובים וכתב הראב"ד ז"ל שהיכא שלא חלקו האחין והם סמוכים יחד על שלחן אחד מורידין קרוב לנכסי קטן וכדתנן הניח בנים גדולים וקטנים ושבחו גדולים הנכסים השביחו לאמצע והתם מוכח דאפילו ברשות ב"ד מורידין כדאמרינן ראו מה שהניח לנו אבא ומשמע נמי התם שכולן סמוכין על שלחן אחד והא דאמרינן בסמוך גבי סבתא אין מורידין קרוב בנכסי הקטן לא היה הקטן עומד עם האחתא:

7 לא שנא בארעתא ול"ש בבתי. אע"פ שבבתים איכא שכנים שידעו לחלק מי באו הבתים אפ"ה חיישי' שמא יטעו:

8 עיטרא. שטר חלוקה כדמתרגמינן רק הבמות לא סרו מ"ב יב לא עטרו כלומר לא חלקו מהם:

9 דלא מחי. כבר פירשתי שאינו מוחה לשאול את שלו משום שאינו יודע שיהיה לו ואין מודיעין אותו:

10 ואפילו הגדיל. והחזיק שלש שנים המחזיק משהגדיל הקטן אין לו חזקה לעולם כיון שירד שם בשעה שאינה ראויה לחזקה דהיינו בעודו קטן ודוגמתו בשותפין אין להם חזקה אפילו עבר זמן השותפות כיון שמתחלה ירדו ברשות כן כתב הרנב"ר ז"ל והא דשמעינן הכי מרב הונא היינו מדלא הקפיד אלא בקרוב ומטעמא דאמרן משמע הא ברחוק לא חיישי' שיכול לטעון חזקה שא"ת דאית ליה חזקה לעולם אכתי קשיא האיך מורידין רחוק ניחוש שמא יחזיק שם ג' שנים משיגדיל אלא ודאי אין לו חזקה לעולם:

11 ההיא סבתא. היכי לעביד בנכסי סבתא דלא ידעינן אם מתה אם לאו או אם מתו שתיהן השבויות:

12 בידא דאחתא. דהא מורידין קרוב בנכסי שבוי הכי מוכח וכן פרש"י:

13 בידא דינוקא. פלגא דנכסי שהם שלו ואע"ג דב"ד אביהם של יתומי' למנות להם אפוטרופוס הכא אמרינן דבין כך ובין כך שלא נמצא אפוטרופוס נוקי בידיה א"נ שאינו כ"כ תינוק אלא קטן היודע לפקח בעסקיו ומש"ה מאי דהוי דידיה יהבינן ליה אבל אין ראוי למנותו בשל אחרים והיינו דאמרינן דילמא לא שכיבא סבתא ואין מורידין קטן לנכסי שבוי:

14 ואידך פלגא מוקמינן וכו'. דשמא מתה סבתא והוי פלגא דינוקא ואין מורידין קרוב לנכסיו או שמא לא מתה ואין מורידין קטן לנכסי שבוי הלכך מוקמינן בידא דאפוטרופוס:

15 מוקמי נמי לאידך פלגא. מכאן משמע כפירוש הרשב"א דלעיל דכל היכא דנמצא אפוטרופוס לא מוקמינן בידא דיורש דאל"כ אמאי מטרחינן בהכי והלא האחתא ראויה לירד בפלגא דהא מורידין קרוב בנכסי שבוי כדאמרן והרא"ה ז"ל שחולק בדבר אינו אלא מטעם שלא יקפיד בשמירתם כדפרישית לעיל ושאני הכא דמשום פלגא דינוקא נינהו ישתדל בשמירתם משום מצוה ולדיקנני הוא דלא מוקמינן וכדפרישית:

16 שמעו דשכיבא סבתא. משמע מהכא דאפילו בקול בלא ראיה ברורה מוקמינן לקרוב בנכסי בודאי יורש ולא אפוטרופוס והא דיהבינן ליה בידא דינוקא כדפרישית שהוא יודע לפקח בעסקיו ומעתה כל שכן לגדול דמורידין אותו ולא אפוטרופוס:

17 ואידך תילתא. שהוא לאחות השבויה דלא ידעינן אם מתה:

18 דנקא. שתות שהוא חצי תילתא דנקא יהבינן כו' כדפירשנו בפלגא והלכה כרבא:

19 מארי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. שהלך אביו לבי חוזאה ונשא שם אשה וילדה לו את זה וחזר מרי לכאן וירד לנכסי אביו ובא זה אחריו לזמן מרובה ותבע חלקו:

20 שפיר קאמר לך דכתיב וכו'. צריך לישב דבלאו טעמא כלל כיון דאמר דלא ידע ליה ודאי צריך אידך לאתויי ראיה שהוא אחוהי. ואפשר דמשום דהוה אלמא ורמאה לא מהימן ליה והיא המחייבו כדלקמן שהיא המחייבו אם לא יביא עדים כדפרש"י ז"ל אייתי סהדי בקש עדים ולפיכך אמר שאין בזה רמאות שאפשר שאינו מכירו כדכתיב קרא ומיהו נ"ל דאין להקשות א"כ לא שבקת חיי לשום אלם דשאני הכא דניכרים דבריהם שזה טוען אמת וזה שקר שלא מצינו איש שיקרא למי שאינו אחיו אחי אתה ומה שטוען זה הוא רחוק שלא ידע אם יש לו אח או לא ומש"ה בגברא אלמא בכי האי גוונא הוא דאמר ליה הכי רב חסדא ותדע דהכי הוה טעין האי שאינו יודע אם יש לו אח דאמרינן בסמוך הכא מי ידע דמחל:

21 דלאו אחוך הוא. ואם לא תביא עדים שיעידו ממש כדבריך שאינו אחיך פליג ליה שהרי אין לך עדים:

22 סוף סוף דחלי מינאי. מה הרווחת לא יעידו כמותו אלא כרצוני:

23 תרתי לא עבדי. די שישתוקו מלהעיד מיראתך אבל שישתקו ויעידו שקר לא עבדי:

24 בפרדיסי. כרמים:

25 בוסתני. ביתן של אילנות ומש"ה בעי דליפלוג ליה בהו מפני שבממון האב שתיל להו ששכר פועלים שידוע היה שלא היה נכסים למארי מחמת עצמו כלל והוה ליה השביחו נכסים מחמת נכסים דאמרי' פרק מי שמת דף קמג: שהשביחו לאמצע דאי טרח מארי בגופו או הוציא ממונו בכה"ג לא אמרי' בשום דוכתא שיהיה לאמצע:

26 וכן אמר דף מ. רבה. זו גרסת האחרונים ז"ל מדא"ל אביי דהוה שכיח קמיה דאילו לקמיה דרב חסדא או דרב הונא לא הוה אביי שכיח וה"פ וכן וכו' לא דמייתי מינה ראיה לעובדא דרב חסדא דתלמיד של רב חסדא הוה אלא ה"ק דהאי עובדא נמי אתא קמיה דרבה ואמר נמי כרב חסדא דהשביח לאמצע:

27 מי ידע דמחיל. כלומר שאע"פ שלא טרח בעצמו ולא הוציא ממנו מ"מ כיון דלא ידע שהיה לו אח בודאי על דעת עצמו עשה ואומדן דעתא הוה אע"פ שלא פירש הו"ל כאילו אמר בב"ד ראו מה שהניח לי אבא שאם השביח השביח לעצמו כדאיתא פרק מי שמת והכי אמר בעובדא דרב ספרא התם דף קמד.:

28 גדולה מזו. רבי אמי סובר כאביי ואמר שאפילו כשלא ירד הקרוב אלא בשביל ספק זכות שיש לו עליו אמרינן ששבח שלו. זה שעשה ודאי לעצמו:

29 כסבור שהוא שלו לא כ"ש שיהיה השבח שלו ואע"ג דהקרוב טרח בגופו או הוציא הוצאה משלו והכא מארי לא עשה כן כדאמרן מ"מ כבר אמרנו דאילו אמר בב"ד שלעצמו משביח היה השבח לעצמו הלכך אין צריך להביא ראיה אלא אם יחלוק עמהם או אם יהיה השבח שלו:

30 ברשות קא נחית. דכיון שידוע דיורד בקרקע אחרים על דעת שיטול כאריס ירד וגם ב"ד היו נותנין לו רשות שירד ויטול אבל מארי לא ירד אדעתא שיטול כלום מבעל הקרקע דבחזקת שהוא שלו ירד וכל שירד על דעת שלא להשתלם מבעל הקרקע אינו נוטל כאריס והכי אמרינן פ"ק דף יד: גבי נמצאת שדה שאינו שלו שאינו נוטל מן הנגזל אלא הוצאה שעור שבח בלבד והכא מארי לא הוציא משלו כלום ואף בגופו לא טרח כדפרישית הילכך אינו בדין שיטול כלום וגם ב"ד לא היו נותנין לו רשות לירד בחלק הקטן הלכך לא יטול אלא חלקו שהשבח יהיה לאמצע:

31 ה"ג לא סיימו קמאי דקטן הוה וכן גריס הריא"ף ז"ל כלומר לא שמעתי הענין בשלמות שלא אמרו לי שהיה קטן דבקטן ודאי השביח לאמצע לעולם דאי לא ידע ליה לא שקיל דאין מורידין קרוב לנכסי קטן ואי ידע ליה ומתפרנסין יחד דמורידים כדאמרן לעיל אפילו הכי לא שקיל עד שיאמר בב"ד ראו מה שהניח לנו אבא כדאמרן פרק מי שמת שם ומשמע דלא הדר ביה רבי אמי אלא מהאי טעמא בתרא דקטן הוי אבל אם היה גדול משמע דשיימינן ליה כאריס ולא חיישינן לטעמא קמא דלאו ברשות קא נחית וכן כתב הריא"ף ז"ל דגדול ולא ידע ליה שיימינן ליה כאריס וטעמא דמילתא כיון דאית ליה חלק בגוף הקרקע חשבינן לזה כיורד ברשות אבל בעלמא אין לו אלא הוצאה בלבד כדאמרינן ומיהו אי הוי ידע ליה משמע מדברי הריא"ף שהשביח לאמצע ואע"ג דתנן הכי גבי גדולים וקטנים לאו דווקא אלא אפילו גדולים וגדולים וראיה דאביי נמי סבירא ליה דגדול הוה כרבי אמי דאמר מי ידע דמחל אלמא אי הוה ידע אמרינן דמחיל ואע"ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים דף מב: דשותף כיורד ברשות דמי ונוטל כאריס שאני שותפין שנשתתפו לדעת וניחא ליה לכל חד במאי דעביד חבריה אבל הני אחים לא נשתתפו לדעת מי יימר שיתרצה אחיו בהוצאתו של זה כלל הלכך כיון שהוציא סתם ולא אמר בב"ד שלעצמו היה משביח משמע ודאי דאחולי אחיל גביה והשבח לאמצע כן העלו האחרונים ז"ל וכן דעת הרי"ף ז"ל אבל הראב"ד ז"ל סובר דדוקא גדולים וקטנים כפשטא דמתניתין דהתם אבל גדולים וגדולים לא השביחו לאמצע וכל היכא דאמרינן השבח לאמצע היינו שלא טרח בגופו ולא הוציא ממונו כלל כדאמרן במארי בר איסק הא אם הוציא או טרח נוטל שכר טרחו ומה שהוציא בין ידע בין לא ידע שאין לך יורד לנכסי חברו שלא יטול הוצאה שיעור שבח ואפילו יורד שלא כדין. כדין קרוב לנכסי קטן ויורד לנכסי רטושים וכיוצא בו:

32 מתני' המפקיד פירות אצל חברו יוציא לו חסרונות. כשיחזירם יפחות לו כמו שהם רגילין לחסור ובגמרא מוקי לה בשערבן עם פירותיו :

33 אורז. מילי"ו:

34 דוחן. דומה לאורז וקורין לו פני"ץ:

35 הכל לפי המדה. כן לכל כור וכור:

36 הכל לפי הזמן. שהניחה בידו לכל שנה ושנה יניח לו כן והכי איתא בתוספתא:

37 גמ' תאנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה. ואמרו בגמרא אורז טובא חסר אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן באורז קלוף שנינו תנ"ה לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין ואורז שאינו קלוף שלשה סאין לכור: