נימוקי יוסף על בבא מציעא ס״ט

1 אלא בבית דין. על ידי שליח בית דין:

2 ולא יכנס לביתו. אפילו שליח בית דין כדאיתא בגמרא:

3 אמר המחבר בתשובת הריא"ף ז"ל אם הלוה אלם ורע מעללים ומעיז פנים מלפרוע מותר ליכנס לביתו לדעת את מצפוניו אפילו ע"י שליח עובד כוכבים דאמרינן ב"ב דף ח: ממשכנין על הצדקה וכן אנו עושין בצרכי הקהל ובגרמות ע"כ. וספר התרומות כתב אין לעשות כן אלא מכח. וצדקה ומס שאני שלא באו עליו דרך הלואה ולא נאמר עליהם בחוץ תעמוד והאיש אשר. אבל מלוה שהזהירה תורה עלינו בכך אין כח בידינו לעקור מצוה אלא בקושי גדול ושיהא כונת הבית דין לשם שמים כדאמרינן סנהדרין דף מו. ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה וכו' ע"כ:

4 ואם משכנו. אם עבר ומשכנו בביתו והכי משמע בתמורה דף ו. דמקשה לרבא דאמר בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עביד לא מהני והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו וכו' ותנן אם משכנו וכו' מחזיר את הכר בלילה וכו' דאלמא מהני דאי לא מהני יחזיר את הכל מיד דכיון שמשכנם שלא ברשות בין מחרישה בין כר היה לו להחזיר לעולם ומפרקינן אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא השב תשיב כלומר ואיתרבו להשבה כל הכלים בין שעושים בהם אוכל נפש בין שאין עושין בהם שאם משכנו בין ברשות בין שלא ברשות כל שהוא צריך בהם שאינו עשיר שצריך להחזירן כסדר הזה מכאן למדנו השבת משכון לכלים שעושין בהם אוכל נפש וזו היא ששנינו את המחרישה ביום דבלאו הכי לא אשכחן השבות לכלים שעושים בהם אוכל נפש מדתניא במכילתא כי הוא כסותה לבדו זו טלית היא שמלתו לעורו זו חלוק במה ישכב להביא עור מצע אבל בהנך כלים לא מיירי הרנב"ר ז"ל:

5 שני כלים. וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם ואפי' כר ומחרישה שאינו רשאי למשכנן יחד אם עבר ומשכנן אי נמי שלא עבר אלא שמשכנם בשעה שאין עושין בהם מלאכה כמפורש בירושלמי דפרקין הלכה יב קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום נוטלן בלילה ומחזירן ביום:

6 נוטל אחד. כדמפרש ואזיל:

7 את הכר בלילה. בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו משום השבת העבוט וכשיצטרך לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני:

8 ואם מת. הלוה:

9 אין מחזיר את העבוט ליורשים. אלא ימכרנו ויגבה את חובו דהשב תשיב לו כתיב לו ולא ליורשיו ואע"פ דמשום השב תשיב בשלשים יום סגי שהוא זמן ב"ד ולא לכל ימי חייו שאני הכא דכשמשכנו בתורת משכון עסקינן ולא בתורת גוביאנא ומשום הכי סבר ת"ק דלעולם היא תורת חזרה והטעם שלא ירד בתורת גוביאנא מפני שרוצה מעות או קרקע ובין כך ממשכן כדי שלא תשמיטנו שביעית אבל אם בא לגבות נכסי לוה בתורת גוביאנא גובה את כולם ואין משיירין לו כלל ומוכרן בבית דין דלעולם אין מסדרין לבעל חוב אבל הרמב"ם ז"ל והראב"ד והרבה מן המפרשים ז"ל כתבו שמסדרין וכן פסקינן לקמן ולפי זה אתי שפיר דתנא קמא דאמר לעולם הם בתורת חזרה אותם כלים של סידור שהיה לו להניחם אצלו ולא הניחם מפני שאין יכול למכרם:

10 עד שלשים יום. שהוא זמן ב"ד דלרשב"ג לית ליה סידור כדמסקינן בגמרא וסבר עוד דאפילו בא לידו בתורת משכונא מוכרן בבית דין משלשים יום ואילך:

11 ולית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל כדאיתא בגמרא:

12 גמ' מנתח נתוחי. אף שליח ב"ד אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו אלא רואהו ומנתח דבר שהוא אוחז בידו ונותנו למלוה:

13 ימשכננו. משמע בגו ביתיה:

14 תעמוד והאיש. והאיש מיותר הוא דממשמע שנאמר בחוץ תעמוד יודע אני שהאיש יוציאנו אלא מי יוציאנו אם לא בעה"ב אלא לאו לרבות שליח בית דין אתא שהוא כמלוה והכי קאמר בחוץ תעמוד והאיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא:

15 הרי בעה"ב אמור. אלמא שהשליח ב"ד גם הוא יעמוד בחוץ והכי קי"ל כשמואל הלכך שליח בית דין דוקא הוא דמנתח נתוחי אבל בע"ח אפילו בחוץ לא ינתחנו מדרבנן כדאמרינן בסמוך ובע"ח אפילו נתוחי נמי לא גזירה שמא ימשכננו בביתו ואם תאמר והא קי"ל ריש פרק המניח את הכד דף כז: דעביד איניש דינא לנפשיה תירצו בשם ר"ת ז"ל דהיינו בכלי של עצמו א"נ כשבא בתורת גבייה אבל הכא מיירי שבא בתורת משכון לממשכן וכדפי' רבינו תם במתני' ועוד יתבאר לפנינו בע"ה ובתשובה לרבינו אלפסי ז"ל שאם הלוה אלם ורע מעללים ומעיז פנים מלפרוע מותר ליכנס בביתו ולדעת את מצפוניו ואפילו על ידי שליח נכרי כדאמרינן ממשכנין על הצדקה וכן אנו עושין בצרכי הקהל ובגרמות ע"כ הרנב"ר ז"ל:

16 תניא. שעושין בהם חיי אוכל נפש דאיתרבו מכי נפש הוא חובל:

17 מטה ומטה. אחת לאכול ואחת לישן משום דשמואל דאמר שמואל לכל מילי ידענא אסותא לבר מהני תלת מאן דאסר מיתנא דכיתנא אחרציה ומאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ד' אמות קודם שישן הילכך יהבינן ליה מטה שניה ומושיבה ברחוק ד' אמות ממקום אכילתו ועל כרחו ירגיל ויעמוד ללכת למשכבו ולא יישן על מטה שאכל ובמשרה אשתו ע"י שליש דלא תני אלא מטה אחת תירצו בתוספות דהתם בעני שבישראל שלא היה לו אלא מטה אחת קודם שנשאת לו:

18 ומצע. של לבד שקורין פלטרא במקום שאין כסתות:

19 לעשיר. שהורגל במצעות ומפץ לעני לפי שהורגל. מהא שמעינן שאין שליח בית דין רשאי למשכנו לגמרי אלא מעכשיו מסדר לו ומניח כל מה שמסדרין לו ב"ד בשעת הגבייה והכי נמי משמע במתניתין דערכין דתנן התם פרק שום היתומים דף כג: אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם נותנין לו מזון שלשים יום וכו' שמע מינה דמשעה שממשכנין מסדרין וכי קתני מניח מצע לעשיר וכו' כגון שלא הורגל לישן בכר וכסת אבל אם היה לו כר וכסת ורגיל לשכב בהם מניחין אצלו וכן פרש"י והרנב"ר זכרונם לברכה:

20 אבל לא וכו'. והחייהו כתיב ולא הוטל על המלוה להחיות את בני ביתו:

21 מסדרין. לשון והעריך או לשון שריד ולומר ששמין להניח לו כדי חייו:

22 בערכין. דגבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך ודרשינן החייהו מערכך דכשהכהן מעריכו משייר לו כדי חייו אם אין ידו משגת וגמרינן מיכה מיכה בסמוך וכן הכא בבע"ח ולא סוף דבר בשעת גוביאנא כי גם כשבא שליח ב"ד מתחלה למשכן מסדרין לו במשכונא:

23 להניח לו. מה שמפורש בסמוך והכי תנן בערכין אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם נותנין לו מזון שלשים יום וכו' משמע דמשעה שממשכנין אותם מסדרין להם:

24 אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו :

25 ערות דבר. בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערות דבר שמע מינה שאין אדם מברך כשהוא ערום ותורם בעי ברכה:

26 ולאו כהן איכא דאמרינן אליהו הוא פינחס דכתיב קנא קנאתי ובפינחס כתיב בקנאו את קנאתי:

27 אין מטמאין. דגבי אהל כתיב אדם כי ימות באהל מיהו טומאת משא יש להן ואליהו שלא חשש לעצם כשעורה כתבו בשם רש"י ז"ל שיודע היה אליהו שלא היה שם ובספר יראים כתוב שאין כהן מוזהר אלא על טומאות המפורשות מן המת בלבד הלכך כיון שאין מטמאין באהל אין טומאתן אלא כטומאת נבלה וקי"ל כר' שמעון בן יוחאי ואע"פ שר"ת ז"ל דחאה. הרנב"ר ז"ל:

28 לעילגמר מיכה מיכה. כתיב גבי ערכין ואם מך הוא וכתיב גבי הלואת עני וכי ימוך מה להלן מסדרין דכתיב ואם מך הוא מערכך אף כאן מסדרין שאין רצון התורה שימכרו כל אשר לו והוא ימות ברעב ויעמוד ערום בלי לבוש ואליהו חדא דאית ביה תרתי אהדר ליה חדא דמסדרין ועוד דגמרי ליה ממיכה מיכה ופסקו הגאונים ז"ל דמסדרין דכיון דפשיט ליה אליהו לרבה בר אבוה מי לנו גדול ממנו ור"ת ז"ל פסק אין מסדרין משום דרשב"ג ס"ל הכי במתניתין וכל מקום דשנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו וזו אינה ראיה דלאו כללא הוא תו אייתי ראיה מדאמרינן פרק מי שמת דף קנז. מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה דאלמא אין מסדרין ומהא נמי לא איריא דהתם לישנא רויחא נקט לומר דמיניה לא צריך דאקנא דאפילו מגלימא דקנה בסתמא גובה ממנו וגלימא לאו דוקא ועוד דמשכחת לה בשיש לו אחרת אי נמי באצטלא דשויא אלפא זוזי וקי"ל מפשיטין אותה ממנו ונותנין לו אחרת ראויה לו וכיון שאין אלו ראיות ראוי לסמוך על דברי הגאונים ז"ל וכל שכן שקבלתן תורה היא כן כתבו האחרונים ז"ל וכך הוא דין סידור כבר כתבנו למעלה דמשעה שממשכנין מסדרין ונותנין מטה ומטה שתי מטות אחת לישב עליה כשיאכל ואחת לישן עליה ומצע לעשיר ומפץ לעני דלהוו ליה ארבע אמות אחר אכילה שכן מדרכי הרפואה וכתבו בשם הראב"ד ז"ל דמטה בכל צרכיה קאמרינן בכר וכסת ושאר הדברים והבגדים הצריכין לה ומצע לעשיר ואם נהוג בכסתות נותן לו כסת מיהו אם היה של משי מוכרין אותו ונותנין לו הראוי לו דלא קי"ל כמאן דאמר ב"מ דף קיג: כל ישראל ראויין לאותה אצטלא דשיטה היא ואין הלכה כשיטה והתם בערכין תנן נותנין לו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש וסנדליו ותפיליו איכא מאן דאמר דה"ה ספריו אם הוא תלמיד ויש חולק בדבר ואומרים דדוקא תפיליו שהיא דבר מיוחדת לגופו ודרך מלבוש הן וכדרך שנותנין לו כסותו כך נותנין לו תפיליו:

29 אבל לא לאשתו ולבניו. משום דכתיב בערכך הוא ולא לאשתו ולבניו ואפילו תפסה האשה מנכסי בעלה למזונותיה מוציאין מידה ונותנין למלוה כן כתב הרמב"ם והרי"ף ז"ל בתשובה וטעמא משום דשעבודו של מלוה הוא מדאורייתא כדעולא דאמר שעבודא דאורייתא ומזונות אשה ובניו מדרבנן. ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין אם היה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות כלומר ומוכרין השאר אם יש לו יותר מכן:

30 היה לו מין אחד מרובה. כלומר שיש לו ד' או ה' מעצדין ומין אחר מועט שאין לו אלא מגרה אחת אין אומרים למכור מן המרובה וליקח לו מן המועט אלא נותן לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט דכי היכי דסגי ליה עד השתא תסגי ליה מכאן ולהבא והוא הדין שאם לא היו כלים מאותו המין שאין לוקחין לו מן המרובה דעד השתא נמי בהכי סגי ליה ומיהו כתב הרא"ה ז"ל דכי אמרינן שאין מוסיפין על המועט דוקא בכלי אומנות אבל במזון שלשים יום וכסות י"ב חדש שמין לו לעולם בבינונית אע"פ שמתחלה היה מרעיב עצמו ולובש בגדים מטולאין והתם ערכין דף כג: נמי תנן ר"א אומר אם היה אכר נותן לו צמדו חמר נותן לו חמורו ולא קי"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין נותנין לו את אלו דאלו לאו כלים נינהו אלא נכסים נינהו ותנן נמי התם שאין נוטלין ממנו כסות אשתו ובניו לא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן ופרישנא טעמא בפרק הגוזל דף קב: דנעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא וכיון דמהאי טעמא הוא בבעל חוב אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי וכתב ליה דאקנה זכה בכסות אשתו ובניו שכיון שמידו של לוה זכו אשתו ובניו שעבודו של מלוה קודם להן כיון דכתב ליה לוה דאקנה ואפילו היכא דלא כתב ליה דאקנה כי אמרינן דאינו גובה מכסות אשתו ובניו דוקא במה שהן לובשות בימות החול אבל בגדי שבתות וי"ט גובה מהן בעל חובו את חובו וראיה לדבר מדגרסינן בפ"ק דב"ק דף יא: האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהן ועל בנותיהן אין שמין וגרסינן עלה בירושלמי לא אמרו אלא בבגדים של חול אבל בבגדים של שבת שמין ומכאן אתה למד לבעל חוב:

31 אמר המחבר כתוב בספר התרומות מסתברא דה"ה דאי לית ליה ללוה מטלטלי ואית ליה ארעא ולא שויא אלא כדי חובו לא יהבינן כולה למלוה אלא מסדרין תחלה עם הלוה כסדר השנוי כאן שאין לנו לחלוק בענין הסדור בין קרקע למטלטלין שהרי ערכין נגבין גם מן הקרקע ובכולן נאמר החייהו מערכך והיכא דפריש בשטר החוב ע"מ כן לויתי ממך מנה שלא תסדר עמי ה"ל תנאי שבממון ותנאו קיים וכמו שכתבנו בענין שמטה מכות דף ג: דינם שוה דמחילה היא וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה שאם האשה בת טובים וממשפחה מיוחסת אינו גובה אפילו מבגדיה של שבת וכן בענין תכשיטיה אפילו מכסף וזהב לפי שאין אשה אלא לתכשיטים ושנינו כתובות דף סא. עולה עמו ואינה יורדת ע"כ. ולענין חזרה דמשכון כיון דמשעה שממשכנים מסדרינן וכמו שכתבנו לא משכחת לה חזרת משכון אלא באצטלית של מאה מנה שאין מניחין אותה לגמרי אלא נוטל ומחזיר כל ל' יום ולאחר מיכן מוכרה ויהיב ליה דחזיא ליה א"נ משכחת לה חזרה בכל הכלים בשעבר ומשכן וכמו שכתבנו במשנתנו אבל כשהניח לו כלי סדורו ומשכן השאר לא משכחת חזרה דהוה ליה עשיר ואמר רחמנא שכוב ועבוטו עמך ולפי דברי ר"ת ז"ל שאין מסדרין בממשכן בתורת משכון משכחת לה חזרה בשלא הניח לו כלים הצריכין לו שהרשות בידו לעשות כן. ולענין חזרה דמשכון יש לשאול מה יועיל משכון לבעליו כשתופסו כיון שחייב בהשבה הלא יכול הלוה לעכבו ויטעון פרעתיך ויהיה נאמן בשבועה משום מגו דהחזרתיו לך וי"ל שתועיל התפיסה שאם ירצה יזמין עדים כשמחזירו ללוה ויתנה עמו בפניהם שלא יחזירנו לו אלא בעדים והיכא שמשכן לו כלים שאינן בתורת חזרה כגון ספרים וכסא ומנורה וכיוצא בהן אינו רשאי למכרן עד ל' יום דלעולם זמן ב"ד ל' יום וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולענין כלים שעושין בהן אוכל נפש אפילו יש לו כמה ועושה מלאכה בכולן לא ימשכן אחד מהם אבל אם אינו עושה מלאכה אלא במקצתן ממשכן את השאר והכי איתא בתוספתא היו לו ה' רחים לא ימשכננו אפילו אחד ואם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהם אינו חייב אלא על אותם בלבד ומיהו ה"מ לענין חזרה דמשכן אבל כשבא לגבות חובו גובה מהן אלא שאם הוא אומן מניח ב' מכל מין ומין והשאר מוכרין אותם שלא הקפידה תורה בהן אלא בזמן משכנותן לפי שהן עומדין בטלים אבל כשמוכרין אותם הרי אחרים עושין בהן מלאכה ולענין משכנותן וחזרתן של כלים הללו דינם שוה לכסות שהוא יכול למשכנן בשעת שאין עושין מלאכה כדאיתא בירושלמי וכמו שכתבנו במשנתנו ומחזירן ביום כדתנן ואת המחרישה ביום וכלים שעושין בהן אוכל נפש לאו דוקא אלא כל כלי אומנותו שהוא מרויח בהם הרי הם ככלים שעושין בהן אוכל נפש וכדאמרינן לקמן דף קטז. דחבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב ופרש"י ז"ל מספרים של ספר וצמד של פרות החורשות עם צמדן שלא כדברי ר"ת ז"ל שדחק עצמו לגרוס זוג של מספרים ופירוש שגוזזים בהן ירק וצמד של פרות פירוש שהוא עץ העשוי להניח על התבואה והפרות דורסות עליו והתבואה נדשת בכך: