נימוקי יוסף על בבא מציעא נ״ה

1 וגרסי' בגמ' דף צו. איפוך אנא בשעת שאלה אינו צריך וכו' איפוך אנא אמר רב אשי אמר קרא וכי ישאל איש מעם רעהו ולא רעהו עמו שלם ישלם הא רעהו עמו פטור:

2 איפוך אנא. דקרא דאשמעינן דאם בעליו בחדא לא ישלם בשבורה ומתה קאמר ולא משעת שאלה:

3 מעם רעהו. משמע ולא רעהו עצמו נשאל לו ועלה מסיק קרא שלם ישלם אלמא אשעת שאלה קפיד ואע"ג דאם לאו קראי דאם בעליו ואין בעליו ה"א מעם רעהו לאו ראיה כלל דהוה אמינא האי אורחא דקרא הוא למימר הכי ול"ש בבעלים ול"ש בלא בעלים חייב מ"מ השתא דאשמעינן מהני קראי דאם הבעלים בחדא מינייהו פטור לגלויי אם שעת שאלה היא אם שעת שבורה ומתה שפיר ילפינן מהאי קרא דמעם רעהו דאשעת שאלה קפיד לבד ולא בשעת שבורה ומתה כדאמרן:

4 מן השותפין. פרה של שניהם ונאנסה מי אמרינן בעליו עמו קרינן לגבי חלק שותף זה ופטור שואל מאותו חצי של אותו שותף:

5 ששאלו. פרה מאחר לחרוש קרקע של שותפות:

6 ונשאל. בעל הפרה לאחד מן השותפין למלאכתו דאינה של שותפות. דאילו למלאכת השותפין לשניהם הוי נשאל:

7 לכוליה שואל בעינן. המשאיל צריך שיהיה נשאל לשואל ולא לחצי שואל מכאן יש לדקדק דאין כל אחד מהם חייב בכולה אלא בפלגא כדין בעל חוב ואידך פלגא אינו חייב אלא מדין ערב דאי חייב כל אחד בכולי ממונא אם כן הרי נשאל לכוליה שואל ונפקא מינה לשנים שלוו מאחד דאע"פ שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה כדאיתא בירושלמי לאו דליחייב כל אחד מינייהו בכוליה ממונא כדין בע"ח אלא בפלגא דממונא כדין בע"ח ובאידך פלגא כדין ערב וכבר כתבתי זה בהמפקיד בתחלתו בשם הרנב"ר ז"ל:

8 תיקו. וכיון דלא איפשיטא בעיין מיפטר שואל מההיא פלגא דתיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע וקולא דממונא היינו לאוקמיה ממונא בחזקת מריה:

9 אמר המחבר כתב הרמב"ם ז"ל פרק שני מהל' שאלה אם מתה אינו משלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם הרי שהרב ז"ל לא כתב אם מתה אינו משלם אלא פלגא כמו שמשמע מהלכה זו וגם הרי"ף ז"ל כתב סתם וצריך עיון שנראה שדעתם ז"ל שאינו משלם כלום דיהבינן ליה דין שואל בבעלים בכוליה מספק ומלישנא דגמרא דאמר בפשיטות והא ליכא לא משמע הכי ואם נאמר דהם ז"ל סומכין יותר על פשט הירושלמי דאמר דהם אחראין וערבאין דמשמע להו דכל אחד חייב מבתלמוד דידן בענין כזה שהיא בעיא דיחידאה ועלתה בתיקו ומ"מ כיון דאיכא שואל אחרינא בהדיה לאו כוליה שואל הוא ומשום הכי מסופק גם להם בירור הדין ואם כן צ"ל שגם בפלגא לאו כוליה שואל הוא דמאן פלג לך חד פלגא מאידך פלגא וכל זה כנגד בעיא דהכא אמנם אין נראה כן דעת האחרונים ז"ל אלא כמו שכתבתי בפנים ומיהו אפשר דמשום שהאמת דשואל זה פטור בחלקו בהאיך דשותפין ששאלו שהרי בעל הבהמה עמו במלאכתו נקט הרמב"ם ז"ל אינו משלם משום דסליק מיניה וממילא נמי בהאיך דשאל מן השותפין אינו פטור אלא מפלגא ע"כ:

10 שאל מן האשה. פרה של נכסי מלוג:

11 ונשאל לו בעלה. למלאכתו אף על גב דברצון הבעל שאלה דבלאו הכי לא היתה רשאה להשאיל נכסי מלוג שלה שהרי הבעל אוכל פירות מ"מ נהי דהשתא הויא שאלה מיהו אם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אינה שאלה בבעלים כיון שהאשה ג"כ אינה במלאכתו:

12 האשה ששאלה. פרה לחרוש בה קרקע של נכסי מלוג ונשאל בעל הפרה לבעלה במלאכת עצמו דאילו במלאכת מלוג פשיטא דשאלה בבעלים הויא אף על גב שאינו נשאל לאותה קרקע ממש שנשאלת הפרה אבל השתא שבעל הפרה נשאל לקרקע שאינו של מלוג אם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי נמצא שאינו נשאל לשואל כוליה והוי ספק כדלעיל ופטור ממחצה וכדפרישית לעיל ואם קנין פירות כקנין הגוף דמיא נמצא דאיכא שאלה בבעלים ופטור לגמרי:

13 לר' שמעון בן לקיש וכו'. כתב הריא"ף ז"ל דבהא קי"ל כרבי שמעון בן לקיש. מה שכתבתי שאינו כוליה שואל וכדלעיל משום דהוה משמע לי דכיון דהבעל והאשה שותפין בהאיך קרקע כששואל פרה לצורך אותו קרקע לחרוש הרי הוא כשותפין ששאלו וכן כששאל מן האשה פרה של נכסי מלוג הרי הוא כשאל מן השותפין אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"ב מהל' שאלה שאינה שאלה בבעלים וכן כתב הריא"ף ז"ל נראה דחייב באונסין לגמרי ואפשר דטעמא משום דגוף הדבר שהוא נשאל אינו של שותפות אלא מן האשה דוקא ולא דמי לפרה של שותפין:

14 אפוטרופוס. כגון שהיה הולך למדינת הים ומינה אפוטרופוס על נכסיו לזון אשתו ובניו:

15 דברי רבי יאשיה. וטעמא דרבי יאשיה איכא למימר דאף על גב דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו שאני הכא ששינה הכתוב לעכב דכתיב אישה ואישה בעליו עמו ואין בעליו ר"ח ז"ל פסק כרבי יאשיה משום דקראי דייקי כוותיה וכתבו האחרונים ז"ל דלא מחוור דכיון דלא איתמר הכי בגמרא להדיא לית לן למימר הכי מסברא דנפשין וגם הרמב"ם ז"ל פסק כרבי יאשיה וכן הריא"ף ז"ל מטעמא דאמרינן בסמוך משום דיד עבד כיד רבו אלמא דמשום שליחות לא מהני והשיב עליו הראב"ד ז"ל דמהא לא איריא דלעולם רבא סבר בהא דשלוחו של אדם כמותו כרבי יונתן אלא דכיון דרב עיליש בעי מיניה אפילו למ"ד לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו פשיטא ליה דעבד מיהא מהני דיד רבו הוא ומסכימין הרשב"א והרנב"ר ז"ל לדעתו וכתב הרנב"ר ז"ל וז"ל מיהו כיון דליכא אכרעותא במילתא נקיטינן לחומרא וגבי נדרים לא מצי מפר ע"י שליח דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכן פסק הרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים שלו וגבי שאלה בבעלים פטור כיון דספיקא הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה:

16 וגרסי' בגמרא דף צו. א"ל רב עיליש לרבא אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו למאן דאמר שלוחו של אדם כמותו הני מילי שליח דבר מצוה אבל עבד דלאו בר מצוה לא או דילמא אפילו למאן דאמר לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו הני מילי שליח אבל עבד אמרינן יד עבד כיד רבו דמיא א"ל מסתברא דעבד כיד רבו דמיא אבל עבד דלאו בר מצוה הוא לא הנכון כמו שפירש הרמב"ן ז"ל דאף על גב דבעלמא לא בעינן שיהא בר מצות ממש כישראל דהא משוינן ליה שליח תרומות פ"ג משנה ד' לענין תרומה ולענין גט שחרור לחברו גיטין דף כג: מיד רבו של חברו מכל מקום הכא דכתיב בעליו אהני לן דבעינן בר מצות דומיא דבעלים ממש אפילו למאן דאמר בעלמא שלוחו של אדם כמותו או דילמא אפילו למאן דאמר לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו מפני ששינה הכתוב לעכב מכל מקום יד עבד כיד רבו דמי ורש"י והרנב"ר ז"ל פירשו דלאו בתורת מצוה הנהוגות בשאלה הוא משום דאיהו לית ליה ממונא לשאולי כלום וכיון דליתיה בהנך מצות לא הוי שליח בהן וכדאמרינן גיטין שם לגבי גט דלא הוי שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין ומיהו אינו מחוור כל הצורך דשאני גיטין וקדושין דלאו בני הכי כלל אבל לענין שאלה אע"ג דמסתמא לית להו מיהו אפשר ובני הכי נינהו אם ירצו הבעלים להניח המעות בידם לרצונם:

17 ומסתברא יד עבד וכו'. והכי הלכתא ודוקא מדעת רבו אבל שלא מדעת רבו לא הוי שאלה בבעלים וכן כתב הרמב"ם פ' שני מהלכות שאלה:

18 בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו. בפירות מלוג שהוא עושה בה מלאכתו:

19 שואל הוי. קס"ד להתחייב באונסין אם מתה כדרכה:

20 או שוכר הוי. ופטור מאונסין ומאי שכירותיה שהרי תקנו לה חכמים פרקונה תחת פירות:

21 שאלה בבעלים היא. שהיא תמיד במלאכתו והיא נשאלה לו תחלה כשנשאה ואף על פי שאינה עוסקת כל שעתא ממש ואפשר דבשעת נפילת הנכסים לא היתה עוסקת במלאכתו מ"מ כיון שאינה פטורה לעולם מלשמשו שאלה בבעלים קרינן ליה ודמיא להא דאמרינן לעיל בריש פירקין דף צד: דבעלים באמירה מיקנו דמשום שקבל עליו לעשות מלאכתו אע"פ שעדיין אינו עוסק בה חשבינן ליה שאלה בבעלים ולקמן דף צז. דאמרינן מקרי דרדקי ושתלא וטבחא דדוקא בעידן עבידתייהו הוי שאלה בבעלים ההוא משום שפטורין מלשמש בשעות ידועות וכן הבעל דוקא כשהוא מתעסק במלאכת אשתו הויא שאלה בבעלים אבל כל שאינו עסוק במלאכתה אם שאלה ממנו כלי ונאנס בידה חייבת והכי מוכח בירושלמי בפרק הכותב דגרסינן התם האשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה שאם לא כן אין לך שלום בבית לעולם אלמא דוקא מפני תקנה היא פטורה אבל מדינא חייבת וכן דעת הרמב"ם ז"ל אף על פי שהראב"ד ז"ל השיגו ואמר שפטורה משום פשיעה בבעלים והאחרונים ז"ל הסכימו לדברי הר"ם שהירושלמי מוכיח עליהן:

22 דאגרה איהי הפרה מעלמא. מאיש אחר:

23 והדר נסבה. והשתא שנשאה זכה הוא להשתמש בה כל ימי שכירותה:

24 אליבא דרבנן. רבנן ור' יוסי איפליגו בהמפקיד לה: בשוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה דלרבנן השואל משלם לשוכר ולרבי יוסי משלם לבעלים הראשונים:

25 לא תיבעי לך. דכיון דלדידה בעי שלומי אע"פ שאין הבהמה שלה פטור הוא דשאלה בבעלים הויא:

26 לוקח הוי. כלומר ויש לו כח וזכות להשתמש בכל מה ששאלה אשתו אבל אין עליו חיוב כדין שומר כלל שלא קבל עליו להיות שומר מעולם והוה ליה כאותה ששנינו באלו נערות דף לד: ובהגוזל דף קיב. הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה דאמרי אב אני יורש שמירתו איני שומר והכא נמי דכוותיה וכן דעת הרמב"ן ז"ל דפטור לגמרי ואפילו מפשיעה וכן הראב"ד ז"ל כתב דלא מיחייב ולא מידי לבעלים וכן דעת הרשב"א שפטור אפילו מפשיעה והרנב"ר ז"ל ג"כ כתב שכן עיקר אע"פ שלא אמרו כן בתוס':

27 כחש מחמת מלאכה מהו. מי אמרינן כיון שהשאילה להשתמש בה והחזירה לו פטור אע"פ שכחש בשרא או דילמא בכלל אונסין הוא זה ושואל חייב באונסין:

28 אפילו מתה וכו'. דאע"ג דבמתה שלא במלאכה חייב לא אמרי' כשמתה מחמת מלאכתו חייב אלא כיון שהשאילה למלאכה ידע דאפשר דמתכחשא במלאכה ואפ"ה השאילה א"כ מתירה למיתה ומה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא כדאמרי' בגמ' ב"ק דף סה. דמתכחשא קטלא פלגא מיקרי הלכך המשאיל הוא דפשע בנפשיה ואינו דין שיתחייב שואל במאי דפשע משאיל בנפשיה:

29 כילתא. כילה:

30 נרגא. גרזן:

31 ואיתבר. בפשיעה:

32 אייתי סהדי וכו'. הסכימו האחרונים ז"ל לפירוש הראב"ד ז"ל דהכא מיירי במקום עדים ולפיכך הצריכו לעדים ולא האמינו בשבועה כאיסי בן יהודה דאמר ב"מ דף פג. הא יש רואה יביא ראיה ויפטר וקי"ל כוותיה אבל אם היה בחצרו או במקום אחר שאין שם רואין היה נאמן בשבועה:

33 זיל שלים נרגא מעליא. לאו למימרא שישלם לו ע"כ דמים ממש דאמר מר ב"ק דף ז. שוה כסף ככסף אפילו סובין וכ"ש שברים דידיה דמהדר ליה אלא ה"ק רב זיל שלים דמי נרגא על מה ששוין עכשיו השברים לומר שמה שפחתו שברים משעת שבירה עד עכשיו נפחתו לשואל:

34 דינא הכי. שלא יפסידו הבעלים פחת השברים והתנן שם דף י. תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה ואוקימנא לא נצרכה אלא לפחת נבלה דמה שפחתה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פחתה לניזק כיון שנבלה דידיה היא וה"ה משאיל דדידיה היא ולא אוקמה רחמנא ברשותיה דשואל אלא לאונסיה וכדאמרינן פ"ק דב"ק דף יא. אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לניזקין ואני אומר אף לשואל כלומר אין שמין מה שפחתה הנבלה משמתה עד שעת העמדה בדין לא לגנב ולא לגזלן דכיון שהם קונים בשינוי לדידהו נפחתה אבל לניזקין שמין דבהמה שלו היא וה"ה לשואל וכדכתיבנא וכדאיפסיקא הלכתא הכי פ"ק דב"ק שם והסכימו האחרונים ז"ל לדעת הרמב"ן ז"ל שאם אמר לו שואל למשאיל טול שברים שלך או הטפל בנבלה שלך ונאנסו לאחר מכן שנאבדו לגמרי הוי כאילו נאנסו ברשות משאיל ואין השואל חייב כלום אלא מדמי מה שהזיקו מתחלה דכל זה בכלל פחת נבלה אע"פ שנאבדו למשאיל לגמרי דהיינו נאנסו:

35 דוולא. דלי:

36 ואבזע. נבקע:

37 אייתי סהדי וכו'. במקום רואים איירי כדפירשתי לעיל דאי לא משתבע ומיפטר:

38 אשקיין. תן לי מים לשתות ובתוך כך ישאל ממנו כדי דליהוי שאלה בבעלים ואם נאנס לאחר מכן יפטור מלשלם:

39 שקול ברישא. דהשתא בשעת שאלה לא היה בבעלים וחייב:

40 מקרי דרדקי. מלמד תינוקות:

41 שתלא. נוטע כרמים למחצה:

42 ואומנא. מקיז דם:

43 ספר מתא. או סופר העיר או מספר את אנשי העיר בתספורת:

44 מסלקינן להו וכו'. מפורש שם בפרק לא יחפור בב"ב דף כא: דמסלקינן להו בלא התראה אם טעו דכל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא ולקמן בפ' המקבל סי' תקע מייתי לה:

45 בעידן עיבידתייהו. הסכימו האחרונים ז"ל לפי' הראב"ד ז"ל דלאו דוקא בשעה שעושים אלא בשעות המיוחדות למלאכה קאמר שכיון שלכך הם עומדים כמו שנפרש בסמוך בעליו עמו קרינא ביה כדאמרינן בריש פרקא דף צד: ובעלים באמירה:

46 כשאלה בבעלים דמו. אם שאלו כלי לאחד מבני העיר בשעות אלו ונאנסו פטורים והא דנקיט הני הוא משום שנוטלין שכר כללי מבני העיר ולפיכך כשהוא מתעסק עם כל אחד ואחד מלאכת כולן הוא עושה ואשמועינן דבהני אם שאל באותה שעה לאחר שאינו עוסק במלאכתו כאילו היה עוסק במלאכתו חשיב והויא שאלה בבעלים:

47 שאיל לן מר. רבינו נשאל לנו במלאכתנו ללמדנו תורה שיושב ומלמדנו תורה כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר:

48 אתון שאליתון לי. שאם כשאני חפץ להתחיל במסכת אחרת שלא תשכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי:

49 ביומא דכלה. כשדורשין בהלכות הרגל קודם הרגל דלא מצי לאשתמוטי למילתא אחריתי:

50 כודניאתא. פרדה:

51 לדלויי. סייען להגביה המשא:

52 ומתה כדרכה בי גנב. והוי רבותא דהשתא אם היתה ברשות בי חוזאי נמי הוי מתה וש"ש פטור מאונסים אפ"ה חייבינהו רבא משום לעיל דף לו: דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא הלכך משנגנבה נתחייב בתשלומין:

53 גניבה בבעלים. דסברי דבנפק לדלויי היא כדי לסייען ממש והוה כשעת שכירות בבעלים הוא ופטור דתנן דף צה: היה עמו בשעת שאלה א"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה:

54 למיסר טועניה. שלא הגביה כדי לסייען אלא לראות כדי שלא ירבו במשאה וכיון דלא הגביה לסייען לא הוי שאלה בבעלים: