נימוקי יוסף על בבא מציעא ט׳

1 דלא ליקרויה גזלנא. כשיוציאנה הנגזל מידו יקראנו הלוקח גזלן הלכך אנן סהדי דלאוקמה קמי לוקח קא בעי לה וכשקונה אותה מקנה אותה ללוקח ולקמן בעי אפ"ה לוקח במה קנאה ומתרץ תהא במאמינו כדלקמן:

2 מתנה נמי ניחא ליה וכו'. הלכך כשחזר ולקח השדה שגזל אין יכול להוציאו מיד המקבל מתנה והכי הלכתא כרב אשי כדפסקו כל המפרשים ז"ל והכי מוכחא הסוגיא בסמוך:

3 פשיטא זבנה אורתה. זבנא אורתה הא דאמרן דאם חזר ולקחה מבעלים הראשונים לאוקמה גבי לוקח הוא דקא עביד ולפיכך לא מצי לאפוקה מיניה מיהו אם קודם שלקחה מן הבעלים חזר ומכרה לאיש אחר לבד מן הראשון או הורישה לאחד מבניו או יהבה במתנה ואח"כ לקחה מבעלים הא גלי אדעתיה דלאו לאוקמי גבי לוקח ראשון קא בעי ולא ניחא ליה דליקום בהימנותיה שהרי מכרה לשני והראב"ד ז"ל פירש דאף אי זבנה אחר שלקחה כל היכא דזבנה או אורתה מיד שלקחה איגלאי מילתא שלא נתכוין לאוקמה קמי לוקח:

4 נפלה ליה לגזלן בירושה. שמתחלה גזלה מאחד ממורישיו ומכרה ואח"כ מת הנגזל ונפלה לפניו בירושה:

5 ירושה ממילא היא. כיון דלא טרח בתרה דלימא גלי אדעתיה דניחא ליה דליקום בהימנותיה חוזר ותובעה ממנו ונותן לו מעותיו:

6 גבייה בחובו. לאחר שגזלה ומכרה נמצא שהיה לו חוב אצל נגזל ואמר לו הגבה לי בחובי קרקע שגזלתיך:

7 אי אית ליה ארעא אחריני. לנגזל שיוכל זה לגבות חובו ממנה:

8 ואמר אנא וכו'. בזאת שגזלתי אני חפץ הא טרח אבתרה הלכך לאוקמה קמי לוקח בעי:

9 ואי לא. שאין לנגזל קרקע אחרת שיוכל הגזלן לגבות חובו ממנה הא איכא למימר דמשום חוביה הוא דקא בעי ליה ואין לנו לומר דלאוקמה גבי לוקח הוא דקא בעי:

10 וכתב הרנב"ר ז"ל בשם הרשב"א ז"ל דה"ה כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של זו כגון שהיא סמוכה למצר שלו או שהיא עדית וכיוצא בו בכל שאפשר לתלות בדבר יד לוקח על התחתונה דלא אמרו לאוקמה גבי לוקח קא בעי אלא כשטרחו והשתדלותו אחריה מוכיח שהוא רוצה להעמיד בפני זה:

11 יהבה ליה במתנה. נגזל לגזלן:

12 חד אמר מתנה כירושה. כתב הרשב"א ז"ל והלכתא מתנה כירושה דבכל דוכתא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל כדאי' פרק גיד הנשה דף צג: ופרק כיצד צולין דף עד: הלכך מוקמינן לה בידיה דגזלן דודאי דידיה הוא דהא ודאי איהו זבנה ואע"ג דתפיס לה לוקח תפיסה בקרקעות לאו כלום וכן כתב הרנב"ר ז"ל אלא שהוסיף וכתב וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ה מהלכות גזילה דמתנה כמכר:

13 ולהכי טרח קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה. מדנסיב ליה הך טעמא דרב אשי שמעינן דהלכתא כוותיה ואף במתנה אמרינן הכי וכדפסיקנא לעיל:

14 ועד אימת. יקחנה מבעלים הראשונים דאמרינן דמשום דניחא ליה דליקום בהימנותיה לקחה:

15 עד שעת העמדה בדין. עד שיטרפוה מן הלוקח והעמיד הגזלן בדין אבל משעמד ברשעו עד שהעמידהו הלוקח בדין גלי אדעתיה דלאו מהימן הוא ואם לקחה אחרי כן לאו לאוקומה קמי לוקח בעי:

16 עד דמטא אדרכתא. עד שחייבוהו בית דין לפרוע ללוקח מעותיו ועמד במרדו עד שכתבו פסק דין ונתנו ללוקח על נכסיו של גזלן שבכל מקום שימצאם יחזיק בהם והיינו תשעים יום לאחר שעמד בדין כדאמרינן בהגוזל דף קיב::

17 עד דמתחלי יומא אכרזתא. לאחר שמצא זה קרקע משל גזלן ובא לבית דין והם מכריזים שכל מי שרוצה לקנות קרקע יבוא ויקנה כדאמרינן בערכין פרק שום היתומים דף כא: ופסק הרי"ף כרב פפא והכי פסק רבינו האי ז"ל:

18 ואמרינן בגמרא מתקיף לה רמי בר חמא מכדי לוקח במאי קני ליה להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר ליה רבא תהא במאמינו בההיא הנאה דלא קאמר ליה מידי וקא סמיך עליה דאזיל וטרח עד דמוקי ליה ברשותיה גמר ומקני ליה. פירוש מתקיף אהא דאמרינן מה מכר לו ראשון לשני וכו':

19 מכדי לוקח במאי קני. כלומר דנהי דאמרינן לעיל דמוכר זה כשחוזר ולוקחה להקנותה ללוקח נתכוין אפילו הכי לוקח במאי קני לה שהרי בשביל כוונת המוכר בלבד לא קנה אותה:

20 בההיא הנאה. כלומר דהנאה זו שהוא מחזיקו בנאמן וסומך עליו חשובה היא בעיניו ומקנה אותה לו בה כאילו נתן לו דמים כדאמרינן בקדושין דף ז. דנתינה דהויא באדם חשוב מקודשת דבההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה גמרה ומיקניא נפשה וכתבו האחרונים ז"ל דהא דאמרינן תהא במאמינו לאו דוקא שיאמר לו בפירוש אלא סתמא כפירושו דכל לוקח בוטח ומאמין במוכר שיעמיד ממכרו בידו בשופי שאל"כ לא היה לוקחו ממנו ולפי זה לא שייך תהא במאמינו אלא בשלא הכיר בה אבל לא בהכיר וכן נראין דברי הרי"ף ז"ל בהלכות. הרנב"ר ז"ל:

21 תניא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום. דאין אדם מקנה מה שלא בא לידו:

22 משום כבוד אביו. כשהיה אביו גוסס וצריך מעות לקבורתו ולתכריכין וממהר לכבוד אביו שלא לשהותו בבזיון כך פרש"י ז"ל והגאון ז"ל פירש דדוקא בשאין לאביו תכריכין הא יש לו אין כאן כבוד אביו. ודוקא בכדי שיקנה לו תכריכין הא יתר מכאן לא ומיהו אם לא משכח לזבוני בכדי שיעור מצומצם מוכר עד כדי שיעור שימצא שכל זה בכלל כבוד אביו ומשום כדי חייו:

23 מה שתעלה מצודתי היום. תקנו חכמים שיהיו דבריו קיימים שמא צריך הוא למזונות ומוכר הוא דבר מועט אבל מה שתעלה מצודתי של חדש או של שנה אין כאן משום כדי חייו וכן פירש רבינו האי גאון ז"ל דכדי יום בעלמא קאמרינן ואין להקשות מהא דאמרינן דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר משום כדי חייו ואפילו הכי אמרינן בהנזקין דף נט. דמתנתו מתנה אפילו מרובה אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע שמע מינה דכיון דתיקון רבנן לא פלוג דתקנת פעוטות לאחשבינהו תקון להו רבנן הכי במתנה כי היכי דליעבדו להו אינשי מילייהו אבל הכא דלאו משום האי טעמא הוא דוקא כדי חיי יום כדברי הגאונים ז"ל אמר המחבר ונראה דה"ה דאין הפעוטות מוכרין אלא כדי חיי יום אם אפשר ע"כ:

24 גרסינן בגמרא דף טז: א"ר הונא אמר רב האומר לחבירו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה ושמעתיה דרב כר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שיחלוץ ליך יבמך אינה מקודשת ור"מ אומר מקודשת והא דר"מ ליתא דקי"ל כרבנן דאמרי אין אדם מקנה דשלב"ל:

25 מעכשיו. קנויה לך מעכשיו שכשאקחנה לא אוכל לחזור בה קנה. הא דלגבי שדה גרסינן מעכשיו וגבי קידושין לא גרסינן מעכשיו טעמא דמילתא משום דרוב קנינים של קרקע בחזקה או בשטר הן וכיון שכן בעינן מעכשיו דלא עדיף דבר שלא בא לעולם לר"מ מדבר שבא לרבנן דהאומר לחבירו שדי קנויה לך בחזקה לאחר שלשים יום לא קנה דכיון דבשעת חזקה לא קנה לאחר שלשים יום נמי לא קנה דהא כלתה לו חזקה וה"ה לשטר אם נשרף או נאבד וכדאמרינן לגבי גט דבהאומר הרי זה גיטך לאחר שלשים יום נשרף או נאבד אינה מגורשת ואילו אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום ונשרף או נאבד הרי זו מגורשת אבל לגבי קידושין כיון דרוב קידושין בכסף לא צריך מעכשיו וכדתנן בפרק האומר דף נט. הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום הרי זו מקודשת ואמרינן עלה בגמרא דמקודשת אע"פ שנתאכלו המעות ולענין דינא נפקא לן אליבא דרבנן דקי"ל כותייהו בדבר שבא לעולם כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

26 אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים. שטר הקנאה שקנו ממנו שאפילו לא ילוה ממנו המעות:

27 הא שעבד עצמו. לשלומי:

28 מאי איכא למיחש לפרעון סבר שמואל דלפרעון לא חיישינן. דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה לשטרא:

29 ואע"ג דלית הלכתא כשמואל לגבי ר' יוחנן וקי"ל כר' יוחנן דאמר בסמוך דחיישינן לפרעון מיהו מהא דשמואל דאמר הכא יחזיר גבי נפל שמעינן דבכל שטר אפילו לא נפל כשבא ליפרע בו מן היורשין או מן הלקוחות אע"פ שאינם יכולים לטעון בברי לומר מזויף הוא אפ"ה אין מגבין לו חובו עד שיקיים את שטרו שאם אי אתה אומר כן למה יחזיר דכיון דנפל איתרע ליה ואיכא למיחש שמא מזויף הוא ואם אתה אומר יחזיר לאחר זמן כשיגבה בו מן היורשין או מן הלקוחות מי ידע דנפל דנחייביה לקיומיה נמצא שיגבה בו בלא קיום שלא כדין אלא ודאי שכל מי שבא לגבות אמרינן ליה קיים את שטרך וחות לדינא ואע"ג דבעל דבר לא טעין טענינן ליה אנן ואי לא מקיים ליה לא גבי כלל כן דעת הרנב"ר ז"ל ושלא כדברי רבינו יצחק ז"ל:

30 הנפק. קיום ב"ד ובית דין אין מקיימין את השטר אלא בפני בעל דין כדאמרינן בהגוזל בתרא דף קיב::

31 דחיישינן לפרעון. וליכא למימר איבעי ליה למקרע שטרא דלמא משתמיט ליה למימר למחר יהבינן לך דהשתא ליתיה גבאי ואילו שובר לא מהדר אבתריה משום שהיה צריך לשומרו מן העכברים א"נ דטעין ליה השתא לאחר שפרעו שמעכב השטר משום שכר הסופר שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו מעות:

32 כל מעשה ב"ד. והאי נמי מעשה ב"ד הוא:

33 ירמיה ברי. דרך חביבות קראו בן ולא היה בנו:

34 אלא שהוחזק כפרן. הא דתנן מחזיר מיירי בלוה שהוחזק כפרן פעם אחרת לפיכך אינו נאמן לומר פרעתי:

35 תו לא פרע כלל. בתמיה כלומר דאע"ג דאמרינן לקמן דהוחזק כפרן לאותו ממון ותו לא מהימן דריע טענתיה היינו בעלמא אבל הכא כי היכי דריע טענתיה דכפרן הכי נמי ריע טענתא דמלוה כיון דנפל איתרע ליה וכיון דחיישינן לפרעון יש לנו לומר שיפסיד כיון שלא נזהר לשמור שטרו:

36 בשטרי אחלטתא. שטר שכתבו ב"ד למוציא שטר על חבירו וחייבוהו לשלם ולא שלם וירדו לנכסיו ושמו לבע"ח אחד מהן וכתבו לו שטר שע"פ ב"ד נחלט לו:

37 ואדרכתא. לשון רודף ומשיג כמו פרסא כתובות דף ס: בחלא ולא אדרכיה ובלשון המקרא שופטים כ מנוחה הדריכוהו שלא מצאו לו נכסים עכשיו וכתבו לו שירדוף לחזור על נכסיו ואם ימצא יגבה בהני אמרי' יחזיר דאם איתא דפרעיה איבעי ליה למקרעיה לשטריה וכי תימא דמשתמיט ליה למחר יהיבנא לך איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא שהוא חוזר למכור ללוה הך שדה שנחלט בידו שראויה היא לכתוב שטר מכירה עליה שהרי קנויה לו לחלוטין על ידי ב"ד ומדינא לא בעיא למיהדר ליה ללוה כשפורע לו מעותיו אלא משום דועשית הישר והטוב הוא דאמור רבנן דהדר ואמרו דשומא הדר לעולם הלכך שפיר איבעי ליה למכתב שטר מכירה ולא מצינן למימר דניחא ליה שימתין שיחזיר לו השטר כדאמרינן בשטר הלואה ומשום דהכא נמי בחזרת השטר חזרה שומתו דכיון דתקון רבנן דשומא הדרא אף כשיגבוהו מתחלה על דעת כן הגבוהו הלכך בחזרת השטר שמסתלק ממנו סגי וכדפירש הרנב"ר ז"ל וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה שכתב מסלקין לו מאותה קרקע וכו' דמשמע שאין צריך קניה אחרת אלא סלוק בעלמא דאפ"ה לא דמי לשטר הלואה דהתם שפיר עביד ליה שימתין שיחזיר לו מלוה השטר דשוב לא מצי מלוה להביא ראיה שהלווהו בשטר כדי לחייבו שאף אם מלוה מביא ראיה שהלוה בשטר ונאבד השטר מידו לוה מצי למימר פרעתי ונאמן דהוה ליה כמלוה את חבירו בעדים שאין צריך לפרעו בעדים הלכך נוח לו להמתין שיחזיר לו השטר משאם יעשה לו שובר ויהיה צריך לשמרו אבל הכא בשטר אחלטתא אע"פ דבחזרת השטר חזרה שומתו מ"מ צריך הוא לשמור שטר קרוע זה מן העכברים שאם אבד הימנו כיון שהמלוה מביא ראיה בעדים שב"ד הגבו לו שדה זו הרי זו בחזקתו עד שיביא לוה ראיה שחזרה שומתו הלכך כיון שבין שטר זה או שטר זביני סוף סוף צריך הוא לשמור שטרו מן העכברים איבעי ליה למכתב שטר זביני אם איתא דפרעיה ואי לא עבד הכי איהו דאפסיד אנפשיה ולפיכך יחזיר ולא חיישינן לפרעון אבל בשטר הלואה חיישינן לפרעון כדאמרן הלכך לא יחזיר:

38 וכפרן הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. צא תן לו. שפסקו דינו על כך וצוו עליו לתת לו:

39 חייב אתה. שלא חייבוהו בפי' לגמרי שצריכין לעיין עוד:

40 ואמר פרעתי. לאחר זמן אמר פרעתיו ע"פ ב"ד נאמן ובשבועת היסת:

41 בא מלוה לפנינו לכתוב לו אדרכתא עליו אין כותבין ונותנין לו ואע"ג דקי"ל דהעמדה בדין כשטר דמיא כדאמרי' לעיל דף טו. מלוה על פה היא ומפרקינן כשעמד בדין ותירץ רבינו אלפסי ז"ל בהלכות דה"מ היכא דלא ציית לדינא אבל היכא דציית לדינא ונפק ליה מבי דינא אדעתא דקבליה עליה לדינא וחזר ואמר פרעתי נאמן ואם בא מלוה לכתבו אין כותבין ונותנין דחיישינן שמא פרע: