נימוקי יוסף על בבא מציעא ל״ה

1 רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו האי מאן דיהיב זוזי. הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור אלא שער שהוא סמוך לקציר שהלקוטות מוכרים בזול זה סאה וזה סאתים ותנן במתני' דאם יש לו מותר לפסוק ואע"פ שלא יצא השער דקתני דף עב: אם היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש:

2 צריך לאיתחזויי אבי דרי. של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן ולהכי נקט תרעא חריפא לפי שאין פוסקין עליו אלא למי שיש לו גורן דלשער הברור פוסקין אף עם מי שאין לו:

3 למאי אי למיקנא. למאי צריך לאיתחזויי אי למיקנא ממש שלא יוכל המוכר לחזור בו הא לא קני בהכי אא"כ משך:

4 אי לקבולי עליה מי שפרע. אם יחזור:

5 סמכא דעתיה. דכל חד וחד ויודע דעליה קא סמיך האי לוקח וסחורה מקוימת היא ואין דעתו לחזור הילכך אי הדר ביה מוכר איכא למלטייה במי שפרע:

6 השתא דאמר איתחזויי למסמך דעתא הוא אפילו לא איתחזי אבי דרי נמי אלא אשכחיה בשוק לאחר זמן וא"ל חזי דעלך קא סמיכנא איכא מי שפרע:

7 אמר ר"נ כללא דרביתא אגר נטר ליה. שכר המתנה שמוזיל גביה משום המתנה שמקדים לו המעות והמקח אין לו למוכר עכשיו:

8 לקיראי. למוכרי שעוה:

9 ד' ד'. חלות שעוה:

10 יהיבנא לך חמשא חמשא. לזמן פלוני ותקדים לי מעות עכשיו:

11 איתנהו. אם ישנם בידו אבל אינם בעיר או אבד המפתח והוא דחוק למעות שרי דה"ל הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח דתנן במתני' דמותר:

12 דאית ליה אשראי במתא. המוכר הזה אף הוא נותן מעות ופסק עם אחרים על שעוה:

13 אמר רב נחמן האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה.דטעותא היא. וה"ה הרבה עשיריות או הרבה חמשיות תלינן בטעותא:

14 אמר המחבר נ"ל דדוקא כשהם חמשיות או עשיריות מצומצמות שדרכם למנות חמשיות או עשיריות של דינרים כשמונים ממון הרבה ואין דרך למנות ב' ב' דינרים או ג' ג' ולתת סימן כמה שנים או ג' קא מני ע"כ וכתב הר"מ הלוי דכל היכא דאיכא למיתלי בטעותא תלינן:

15 אי איניש תקיפא. קשה לב הוא שאינו רגיל לגמול חסדים ולתת מתנת חנם במה יתלה זה לעכבם בידו:

16 מגזל גזליה. זה ימים רבים וזה לא ידע ועתה מלאו לבו להשיב:

17 לא שקיל וטרי. לא נשא ונתן עמו מעולם:

18 אמר רבא.קארי. דלועין:

19 בני גרמידא. גדולות כאמה בכך וכך ותן לי עכשיו המעות כי עדיין קטנות הם:

20 דממילא קא רבו. כדמפרש לקמן הלכך כאילו הוו גדלות עכשיו ברשותו חשבינן להו ושרי דאוזולי הוא דמוזיל גביה:

21 ולרדות כוורתו. על שם שעשויות חלות ודבוקות מדופן אל דופן קרי ליה רדייה כרדיית פת מדובקת בתנור:

22 מה שעיזי חולבות וכו'. בכך וכך זוזי אם מעט אם רב יגיעך:

23 מותר. שהרי קבל עליו הפסד ושכר הילכך אפילו אם ימצא יותר משוי הדמים אין כאן אגר נטר דאי הוה בציר מדמיו נמי הוה שקיל:

24 אבל אם אמר לו וכו' כך וכך. שיעור בכך וכך ואוזיל גביה בשכר הקדמת המעות אסור דאגר נטר ליה הוא:

25 התם בגיזה וחלב וכו'. הילכך בשעת המכר אין המקח בידו והוי אגר נטר:

26 אחביתא דחמרא. על חבית ידועה נותן לו:

27 אם תקפה. אם תחמיץ:

28 האי קרוב וכו'. הוא כיון דעל זה ממש נתן לו נמצא דאי תקפה נתבטל המקח והלואה היא זו ומה שמשתכר אי יקרא הוי אגר נטר ליה דבשלמא אי לא הוי חבית ידועה הוה ליה כפוסקין על הפירות ביש לו שאילו נגנבו או נפסדו חייב המוכר באחריותן ואם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו כדתניא בתוספתא בהדיא אם כן לא הוי בטול מקח והלואה אלא מכר ולא שייך למיסר מטעם קרוב לשכר ורחוק להפסד דהא דתניא דף ע. קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע בענין הלואה היא ואם בחבית ידוע מיירי כי הכא הוה קרוב לשכר אי יוקרא ואי תקפה רחוק להפסד שהרי אין אחריות המקח עליו אלא אדרבה נתבטל נמצא שלא היה מכר אלא מעות הלואה וקירוב השכר רבית הוא:

29 כיון דמקבל עליה זילא. הא אפשר דזל ופסיד הילכך קרוב לזה וכו' כן העלה הרשב"א ז"ל:

30 מתני' המלוה את חבירו. אע"פ שאמרו בב"ק פ"ב דף כא. א"צ להעלות לו שכר אע"ג דשלא מדעתו ודאי דהא לא אמר ליה שידור בה בחנם דכיון דאוקימנא לה בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דבעל החצר לאו מידי חסר דבלאו הכי לא הוה מוגר לה והדר בו לאו מידי שקיל ולא נהנה בה דהא לא עביד למיגר אלא משכח הוה שכיחא ליה אחריתי בחנם פטור:

31 הלוהו ודר בחצרו וכו'. דאע"ג דלאו מידי חסר ולאו מידי שקיל כדמסיק ביה זוזי מחזי כרבית וא"ת הכא אמרינן דלא ישכור ממנו בפחות וא"כ היכי שריא משכנתא בנכייתא ויש מתרצין דמשכונא דף סח. דשכונה גביה שאני דגופו של קרקע קנוי לו כזביני מה שאין כן בהלוהו ודר בחצרו שלא על אותה חצר הלוהו אלא על אמונתו הלוהו ועוד יש מתרצין דמשכנתא כיון דמנכי ליה מדמי המשכונא בין עושה פירות בין לאו ואפשר שכל חובו כלה בנכייתא זה מותר אבל הלוהו ודר בחצרו הקרן קיים בחובו אלא שהוא פורע לו מכיסו ממקום אחר והילכך אסור דהוה ליה כרבית וכן דעת הרשב"א ז"ל ולא נראה לו לחלק בין בית לשדה ולומר דלא שרינן בנכייתא אלא שדה או כרם שאין הפירות ברורין לבא אבל חצר ובית שהפירות הם ברורים על כל פנים לא אלא דעתו ז"ל דאף בחצר ובית שריא נכייתא וזו היא דעת ר"ת בתוס':

32 צריך להעלות לו שכר. פי' הרמב"ן ז"ל בעודו דר שם אבל אם כבר דר שם ויצא לא מיבעיא דלא מפקינן מיניה השכר כיון דלאו מידי חסר ולאו מידי שקיל אלא אפילו בא לצאת ידי שמים לא צריך דהא לא אסרינן אלא משום דמחזי כרבית דאפילו אבק רבית אינו והכי אשכחן בעובדא דרב יוסף בר חמא דלקמן דאמר הדרי בי מלהשתמש בענין כזה דלאו מידי חסר ולאו מידי שקיל ולא ניכה להו כדי מאי דאישתמש וכתב הרשב"א ז"ל דנכון הוא ודעתם ז"ל דכן הדין אפילו בהלויני ודור דאף על גב דאדעתא דהכי אוזפיה מדקאמרינן כל שכן הלויני מוכח בהדיא דבכהאי גוונא דמחייב בהלוהו מחייב בהלויני וכל שכן אבל בטפי לא ואי חצר דקיימא לאגרא הוא הוי רבית קצוצה כשאמר הלויני ודור דאדעתא דהכי אוזפיה אבל הלוהו ודר בחצרו דלאו אדעתא דהכי אוזפיה הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים ומיהו אם הגיע זמן ההלואה ואמר לוה למלוה הרויח לי זמן ודור בחצרי אז הוי רבית קצוצה שאין הפרש בין קצץ לו בשעת הלואה בין קצץ לו לאחר הלואה מחמת הרווחת זמן זה דעת הרשב"א ז"ל ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע את חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה וכתיב לא תתן לו בנשך וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וז"ל אמר אברהם חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח ליה זמן משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא עד כאן:

33 כתב הריא"ף ז"ל דהא דבהלוהו ודר בחצרו דלא קיימא לאגרא דאמרן דלא הוי רבית קצוצה ולא מפקינן מיניה בדיינין אפי' אם תבעו מיקמי דליפרעיה לחוביה אין כח ביד הלוה לנכות לו שיעור אגר ביתיה ואנן נמי לא מחייבינן ליה לנכויי משום דקי"ל כרב אשי דאמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא:

34 רב יוסף בר חמא תקיף עבדי וכו'. מחזיק בעבדיהם של בעלי חובות שלו וכופן לעשות מלאכתו:

35 נהום כריסיה. לחם מאכלו והריני זנם ביום מלאכתם:

36 דרו עבדיה. כך שמו:

37 דמרקד בי כובי. ליצן היה ומשחק בחנויות לשתות: