נימוקי יוסף על בבא מציעא ס״ו

1 בקרנזול. פלגינא לה בארבע אלכסונות שיהא כל אחד ואחד נוטל על פני הסמוך לו כזה קרנזול זיל לקרנות:

2 מתני' לשנים מועטות. פחות מז' שנים:

3 לא יזרענה פשתן. שזרע פשתן מכחיש הארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה אלא עד ז' שנים והא לא מתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקים בו וליכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה:

4 ואין לו בקורות שקמה. עץ סרק הוא וקוצץ ענפיו לקורות בנין והם חוזרין וגדילים ובפחות מז' שנים אינם נעשים קורות הלכך אם קבלה בפחות מז' שנים לא יקוץ קורות שקמין שבה אבל קבלה לשבע שנים זורעה פשתן שנה ראשונה וכן קוצץ שנה ראשונה קורות שקמין שבה:

5 גמ' שבח שקמה. עשו ענפים והשביחו שמין לו שבחא:

6 אין לו. מפני שאינו מפסיד בזריעתו בשביל שבח השקמה כלום:

7 רב פפא וכו' קדחו בה תאלי. צמחו בה אילנות:

8 דיקלא ואלים. קבל ממנו אילן לפירותיו לכך וכך שנים ונתעבה והגביה עיקרו:

9 לאו אדעתיה וכו'. אלא לאכילת פירות:

10 הכא אדעתא וכו'. לכל אשר יצמח בה:

11 לית ליה פסידא. כל מה שהשביח שקמה לא מנע ממנו חרישה וזריעה:

12 ידא דאספסתא. מקום הדקלים היה זורע אספסתא. ידא. כמו במדבר ב׳:י״ז איש על ידו:

13 אנא כורכמא וכו'. אני הייתי מגדל במקומו כורכמא רישקא כרכומא יפה שדמיו יקרים:

14 גלית אדעתך. מדקאמרת הכי שהוא דבר הנקצר בכל שנה ולא אמרת דקלים הייתי נוטע בו למשקל שבחייהו גלית אדעתך שלא ירדת אהאי ארעא אדעתא למעבד בה מידי דבר קיימא למישם לך שבחא ומיפקא אלא מידי דתעקריה ותשקליה ותיזיל כי מסתלקת:

15 שקול כורכמך. אותו כורכמא רישקא שקיימת בה דהיינו התאלי עקור אותו וזיל וכשבא לעקור אינו אלא עצים בעלמא וזה יתן לך דמי עצים וכתבו האחרונים זכרונם לברכה בשם הראב"ד ז"ל דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושין פירות לזמן ארוך שהיה טענתו טענה ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל הראב"ד ז"ל חדש לנו דלא מצי למימר לי' לאספסתא דוקא קבלת אותו והטעם מפני שהנטיעות אינם מכחישות הקרקע יותר מאספסתא כנ"ל:

16 גרסי' בגמ' דף קט. אמר רב הונא ואיתימא רב יהודה ואיתימא ר"נ ואיתימא ר' יוחנן האי שתלא דשכיב מסלקינן ליה בלא שבחא. ולאו מילתא היא. פירוש שתלא נוטע כרם בקרקע בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל במחצה פירות:

17 ולאו מילתא היא. כתב הרמב"ן ז"ל דלא דחינן לה אלא ממאי דאמר בלא שבחא אבל בשבחא ודאי מסלקינן ליה והיינו דתניא בתוספתא דפרקין המקבל שדה מחברו ומת לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין והכי פירושו אם קבל אביהם כל שכרו אין בעל השדה יכול לומר לו תנו לי מה שאכל אביכם יתר על מה שעשה דכיון שכבר קבל שכרו יכולים לומר אנו נגמור מלאכתו וכן אם לא קבל אביהם כלום אין יכולים לומר לו תן לנו כמו שפסקת עמו ונשלים מלאכתו שיכול הוא לומר להם אין לי חשבון עמכם אלא עמו אלא שמין מה שעשה ונותן להם ומכאן ראיה למ"ש הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות שלוחין ושותפים בשם הגאונים ז"ל שאחד מן השותפים או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אע"פ שהתנו לזמן ידוע ולא דמי למאי דאמרינן ב"ק דף קיב. הניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה דשואל שאני דכל הנאה שלו ולפיכך זכו הבנים בזכותו כל זמן שאלתה אבל בקבלנות שהוא מתעסק במלאכתו של בעל הבית יכול לומר לו אי אפשי לך שתעשה מלאכתי וכן כתב הרנב"ר ז"ל והרשב"א ז"ל אע"פ שהיה מגמגם קצת בזה כתב נמי שדברי הגאונים שהם דברי קבלה נקבל:

18 ההוא יהבינן ליה שבחא. דה"ק מסתלקנא על כרחי ושקילנא מאי דשבחי:

19 אסמכתא לא קניא. ואפי' אמר הכי לא מסלקינן ליה בלא שבחא:

20 מנכינן ליה. שיימינן מאי מטי לבעל הבית בהפסדא ומנכינן בחלקו דשתלא בשבחא:

21 רוניא וכו'.:

22 אומנא. מוהל תינוקות:

23 כמותרין וכו'. לסלקינהו:

24 פסידא דלא הדרא. מקרי דרדקי אם רבם משבש להו הגירסא בכה"ג הוי שבשתא דעאל עאל א"נ יש לפרש דמחי ינוקא טפי א"נ דלא יהיב דעתיה עלייהו ומתבטל מגירסיה:

25 וטבחא מיירי בין שנוטל שכר על הטביחה בין בחנם. אי בשכר שפיר הוי פסידא דלא הדר אע"ג דמשלם דמי בהמה דמי בשתו ודמי בושת אורחיו לא משלם ואי בחנם שפיר אמר כמותרין ועומדין ומסלקינן ליה דהא אית ליה פסידא וקנסינן ליה דלא עביד לא בחנם ולא בשכר כך תירצו האחרונים ז"ל בשם הראב"ד ז"ל וכתב הוא ז"ל דנהי דלא צריכי התראה חזקה בעינן ועד שיהו מוחזקים תלת זימני או שיתרו בהם לא מסלקינן להו וכי אמרינן בבבא קמא דף כג: גבי הנהו עיזי דשוקא דמתרינן בהו תרתי ותלתא זימני דאלמא בעינן התראה תרתי ותלתא זימני התם פסידא דהדר הוא דלשחיטה קיימי והסכימו עמו הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

26 דלא ליפסד בעל הבית פלגא . והיינו בדיהבינן לשתלא רביעא ממאי דנשאר לבעל הבית אחר שנתן לאריס חלקו דהיינו שליש שהרי צריך למנות ליה אריסא לעבוד הקרקע כיון דהאי שתלא בעי לאיסתלוקי וכיצד הוי ריבעא מחלקו דבעל הקרקע כגון שהפירות שוו שיתא ולבעל הקרקע אית ליה פלגא דהיינו תלתא וכשיתן לאריס שליש הפירות שוין תרי נשאר לבעל הקרקע ארבע וכשיתן לשתלא ריבעא ממה שהגיעו דהיינו דנקא שהוא שתות נשאר בידו פלגא דפירי דשוי תלת ונמצא דלא ליפסיד בעה"ב מאי דהוה חזי ליה דהיינו פלגא כן פסקו הגאונים ז"ל ומיהו שתלא לא מצי למימר ניפלוג הכרם ואני אטול הרביעית ואעבד במנתא דידי מאי דבעינא וישארו לך תלתא חלקים פלגא לדידך כדחזי לך ושליש שתתן לאריס שתוריד בה משום דכולהו חלקים משועבדים זה לזה ואפילו לא ירצה לחלק אלא משום שיוריד אריס תחתיו לאו כל כמיניה דמצי אמר ליה בעל הבית לא ניחא לי לאפושי אריסי בארעא דסמכי אהדדי אריסי דידי ודידך ומפסדו לי. כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

27 ההוא גברא דמשכן פרדיסא כו'. משכנתא דסורא היא א"נ בנכיתא:

28 קש. הזקין בזמנו מרוב שניו:

29 פירא. כיון דקש בזמניה עצים שלו היינו פירותיו ויטלם המלוה ומודה אביי דאם הזקין שלא בזמנו כיון דלאו אורחיה בהכי לאו פירא הוי ולאו אדעתא דהכי נחת:

30 קרנא הוי וכו'. והא דקי"ל כשמואל דף עט. גבי שוכר חמור ומתה בחצי הדרך שאם יש בדמיו לשכור שישכור דמשמע דמכלינן קרנא כבר תירץ שם הריא"ף ז"ל דהתם נמי אם יש בדמיו ליקח לא ישכור משום דלא מכלינן קרנא ובשאין בדמיו ליקח הוא דקאמר:

31 תוספתא פ"ט המקבל שדה מחברו ליטע עד אימתי חייב ליטפל בנטיעות עד כדי שיחלו רבן שמעון בן גמליאל אומר בתאנים עד שיעכבו את המחרישה המקבל כרם מחבירו חייב ליטפל בה עד שיעשו יין . צבור פשתן עד שיעשו קרצין חולק ונותן לו זה מכניס חלקו לעיר וזה מכניס חלקו לעיר. המקבל תאנים מחבירו מקום שנהגו לעשות קציעות עושה אותם קציעות מקום שנהגו לעשותם גרוגרות דבלה עושה אותם דבלה ואין משנין ממנהג המדינה המקבל שדה ירק מחבירו מקום שנהגו למכור בשוק מוכר בשוק בשדה מוכר בשדה ואין משנין ממנהג המדינה:

32 ההוא שטרא. שטר משכנתא דסורא במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא ולא פירש בו מנין השנים:

33 וקדם. מקמיה דנתבעי בדינא:

34 קרקע בחזקת בעליה וכו'. אע"ג דלא תובעו עד לאחר אכילת פירות אנן בתר קרקע אזלינן וכי מספקא לן שנה זו של מי אוקים ארעא בחזקת מרה ושלא כדין אכלינהו לפירי:

35 בחזקת אוכליהם וכו'. כיון דקדים אכלינהו ואתי לאפוקי מיניה נייתי ראיה דלאו שלש הוה דבתר פירות אזלינן:

36 כר"נ. גבי שוכר מרחץ בשנים עשר זהובים לשנה בדינר זהב לחדש פרק השואל דף קב: ואפילו בא בסוף החדש אמרינן כולו למשכיר אם נתעברה השנה:

37 והא דלא מסייעינן ללוה מלישנא דשטרא דמשמע שתים דכתיב ביה שנין סתמא כדאמרינן פ"ק דף ד: גבי סלעים דינרין משום דכיון שהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדותא דשטרא זהו דעת הרנב"ר ז"ל:

38 מילתא דעבידא לאגלויי. כלומר ודאי בתר קרקע אית לן למיזל ומיהו ה"מ בספק שאין עומד להתברר לעולם כי ההוא דמספקא לן ביה אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון אבל הכא עבידא לגלויי סוף יבואו עדי השטר ויעידו:

39 ואטרוחי. שמא הדין עם המלוה ואם נוציאה מידו צריכין אנו לחזור לגבותה מיד הלוה לאחר זמן:

40 אמר המחבר כתבו בשם הרא"ש ז"ל דכיון דקי"ל דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין אנו מניחין פירות ביד המלוה אלא מפני טורח ב"ד אם מתו העדים ונשתקע הדבר מפי אחרים ויראה לדיינים שלא יוכל עוד הלוה לברר דבריו מוציאין הפירות מיד המלוה ע"כ:

41 מלוה אומר חמש וכו'. מילתא אחריתי היא ולא קאי להא דכתב ביה שנין סתמא אלא מלוה ולוה שבאו לדין מלוה אומר לחמש שנים משכנת לי ואין השטר לפנינו ולוה אומר לשלש וכבר אכלת שלש שנים:

42 דאי בעי אמר. מיגו דאי בעי אומר לקוחה היא בידי לעולם ואכלתיה שני חזקה ואבד השטר ממני כן פרש"י ז"ל וכ"כ הרנב"ר ז"ל דכי אמרינן דמהימן דוקא כגון דליכא סהדי דמעיקרא שירד בה בתורת משכונא אבל איתנהו לסהדי דמעיקרא שירד בה בתורת משכונא אפי' ידענו שדר בה שלש שנים לאחר שעבר זמן המשכונה אינו נאמן דכללא הוא דכל יורד ברשות שאין לו חזקה וכמו שכתבתי למעלה בפרק המפקיד סי' שלד בההיא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל שאפילו החזיק בה שלש שנים משהגדיל אין לו חזקה והיינו טעמא דאריס והיינו טעמא דאומן שאין להם חזקה וטעמא דמילתא משום דהוה ליה כמאן דאיכא עדי פקדון וראה דאפילו אחר דלאו אומן לא מהימן כדאיתא בפרק חזקת הבתים דף מו. עכ"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב אם החזיק שלש שנים אחר עבור זמן המשכונה הויא חזקה דע"כ לא אמרו דהיכא דאיכא עדים וראיה אפילו אחר אין לו חזקה אלא בחזקת מטלטלין שהיא לאלתר אבל בחזקת שלש לא דחזקה אין אדם מניח עבדו וצאנו ביד אחר שלש שנים ועובדין את אחרים ואחרים אוכלין את גיזתן וחלבן כל אותו הזמן ולא אמרינן בגודרות ואומן שאין להם חזקה אלא בלאלתר ואריס ושותף שאין להם חזקה לעולם התם לפי שאדם עשוי להניחם בידם כן לעולם שאם לא היו אלו הוה צריך נמי לאריס אחר או לשותף אחר:

43 ה"נ דמהימן. לאו בתמיה קאמר דודאי ליכא מאן דפליג דאי אמר מעיקרא לקוחה היא בידי שהיה נאמן אלא בניחותא קאמר ודאי הכי הוא דמהימן הני משכנתא דסורא היכי תקנינהו רבנן ולא חשו לה להאיך פסידא דבשלמא שאר משכנתא אינשי הוא דעבדי להו אבל היאך אפשר שלא יהא מתוקן האי דתקון רבנן: