נימוקי יוסף על בבא מציעא ס״ד

1 תחלי. שחלים שקורין קרישי"ן בלע"ז גדלים בין פשתן:

2 אין בהם משום גזל. לאשר בא ועוקרן לפי שהוא משביח את הבעלים שמפסידין בפשתן יותר מדמיהם:

3 אגבולין. אם עומדת על גבולי הערוגה ולא בתוכה יש בהם משום גזל דלא מפסדי:

4 ואם הוקשו השבלים לזרע. שעמדו בפשתן ימים רבים עד שגמר גדולן שוב אין עקירתן מועלת לפשתן ויש בהם משום גזל:

5 הנוטה לכאן לכאן. פירוש דוקא בעומד על המצר ממש אבל העומד בקרקעו של אחד מהם כולו שלו אע"פ ששרשיו מתפשטין בשדה חברו וכדאמרינן פרק לא יחפור דף כז: אילן הסמוך למצר מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ:

6 לא תזבון. לא תקנה שדה הסמוכה לעיר:

7 שורא. חומה:

8 וריתקא. גדד של נסרים כמו חל וחומה:

9 משוחאה. מודד קרקעות היה בשכר לקונים ולמוכרים לאחים ולשותפים הבאים לחלוק:

10 כורכמא רישקא. כרכום של גן והוא משובח שבכרכומים:

11 לאגלי גפא. הכל מסייעים לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס לעיר צבא שונאין:

12 אגלי. שערים:

13 גפא. סתימה:

14 לא צריכי נטירותא. רבנן תורתן משמרתן דכתיב בשכבך תשמור עליך:

15 לכריא דפתיא. לכרות מעין או בור לשתות:

16 אפילו מרבנן. שהרי אף הם צריכין לשתות:

17 פתיא. שם הכלי ששותין בו הוא כן בלשון ארמי :

18 לאו בני אכלוזא. לאו בני מיפק באכלוזא נינהו מפני שגנאי הוא להם אבל לא נפקי באכלוזא בעלי בתים עצמם בכרוז או באכלוזא לחפור אלא גובין מעות ושוכרין פועלים גובין אפילו מרבנן:

19 אמר המחבר ונ"ל דכיון דלא מיחייבי רבנן לתת אלא בדלא נפקי באכלוזא כדנפקי באכלוזא אין לנו ראיה שיגבו מהם אפילו כדי לשכור פועלים במקומם א"כ אין מוציאין מהם וראיתי כתוב בשם התוספות ג"כ שאין גובין מהם כה"ג ע"כ:

20 לכריא דנהרא. כשמעלה שרטון ונופלים בו אבנים ומעכבים מרוצת המים וכורין ומנקין אותו להעביר מכשולים:

21 תתאי מסייעי עילאי. כשהעליונים מתקנים כנגדם יש לתחתונים לסייעם שהרי המכשולים העליונים מעכבים את המים מלירד נמצא תיקון העליון לעזרת תחתונים:

22 אבל העליונים אין להם לסייע את התחתונים כשמתקנים למטה שתיקון שלמטה אינו לעזרת העליונים אלא לרעתם שכל זמן שהמים רצין למטה הנהר מתיבש למעלה והשדות מתיבשות:

23 וחלופא במיא דמיטרא. כגון בעיר שהמים קשין להם להרבות טיט ולקלקל הדרכים ועושים להם חריץ במורד להוריד המים חוצה לעיר ואם נתקלקל החריץ וכורין אותו העליונים צריכים לסייע לכרות לתחתונים אבל התחתונים אין עליהם לסייע לעליונים לכרות למעלה שכל זמן שלא ירדו עליונים למטה טוב להם לתחתונים:

24 ומתקנת לעצמה. בפני עצמה כשמגעת כנגדה אין אחר מסייעה:

25 המקלחות מים. מים סרוחין ומי מטר לביב אחד חריץ מתוקן להורידם:

26 כולם מתקנות עם התחתונה. ומסייעות אותה לתקן כנגדה כדפרישנא לעיל:

27 ביני אחי. שדה שעומד ליקח בטסקא ושדות שני אחין סמוכין לה מכאן ומכאן:

28 טסקא. הוא מס שנוטל המלך מן הקרקע ממי שמחזיק יד בו:

29 חוצפא. שלא היו סבורין האחין או השותפין שיעשה שום אדם חוצפא גדולה כזו להחזיק בו ולפיכך לא מהרו להחזיק בו:

30 סלוקי נמי . משום ועשית הישר והטוב:

31 ואי משום דינא דב"מ וכו'. אם אינם אחין או שותפין אלא שבאין עליו מכח מצרנות ואומרים אנו היינו מצפין לקחתה שאנו צריכין קרקע וטוב לנו לקנות בסמוך ולא ליקח במקום אחר:

32 לא מסלקינן ליה. דכיון דזוכה מן ההפקר הוה ליה כמתנה דשמא לא ימצא במקום אחר דבשלמא לוקח במעות בין רב יהודה בין רב נחמן מודו דמסלקינן ליה משום דינא דבר מצרא משום דזוזי דאיניש עבדי ליה ספסרותיה ובכל מקום אדם מוצא ליקח וכדמשמע בסמוך דלענין מכירה מודו דאית להו דינא דבר מצרא:

33 ודינא דבר מצרא הוא דומיא דביני אחי שאין קרקע אחר כלל מפסיק בין קרקע של מוכר לקרקע של מצרן וזה ברור:

34 נהרדעי אמרי וכו'. דאפילו בכה"ג איתיה לדינא דבר מצרא דמסתמא מי שרוצה ליתן טסקא מוצא במקום אחר להחזיק מה שאין כן במתנה:

35 אתא אמר ליה איזיל ואזבין. הלוקח נטל רשות מבן המצר ואמר ליה זיל זבון:

36 נהרדעי אמרי צריך למקנא מיניה. דאי לא קנו מיניה מצי אמר ליה משטה הייתי בך כדי להעמידו על דמים הראויים לה שאם באתי אני ליקח מן הבעלים היה מעלה לי בדמים בשביל שחביבה עלי:

37 והלכתא צריך למקנא מיניה. משום דחשבינן ליה לבר מיצרא כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע ומיהו כי קנו מיניה סגי אע"פ דהוי כעין קנין דברים ויש מי שכתב דאע"ג דאמרינן דאי א"ל זיל זבון בעלמא לא סגי בלא קנין אם נעשה הוא שליח למכור אבד את זכותו אע"ג דלא קנו מיניה והרב אלברגלוני ז"ל כתב בשם גאון שאפילו שתק בעל המצר אחר שידע שקנה ולא תבע בזמן קרוב יומו או קרוב לו בטל דינו ע"כ והרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ב מהלכות שכנים שאם ראה אותו בעל המצר כאדם שעושה בשלו ושתק מחל:

38 והשתא דאמרת וכו'. א"כ אין קנינו של זה כלום דחשבינן ליה ללוקח זה כאילו הוא שלוחו של בעל המצר וכאילו הוא קונה בשבילו:

39 אייקר וזל ארעא ברשותיה דבר מצרא אוקיר או זל ולא יוסיף הלוקח ולא יגרע מלקבל דמים שנתן בה דכי אוקיר רווחא דב"מ הוא וכי זיל פסידא דב"מ הוא לפיכך כתב הרמב"ם בפרק י"ב מהל' שכנים שאם לוה לוקח קודם שיסלק אותו בן המצר ואח"כ סילקו אין בעל חוב שלו טורף מיד בן המצר ואם השביח הלוקח את הקרקע או בנה רואין אותו כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונוטל הוצאה ואם הפסיד והרס או אכל פירות מנכין לו דמים בד"א כשאכל פירות אחר שהביא מעות בן המצר לסלקו אבל פירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותם. אלו דבריו ז"ל:

40 ואי לא יהיב ליה מאתן. דגבי דהאי הוא דאוזיל:

41 אין אונאה לקרקעות. מהא שמעינן דאפי' בפלגא אין אונאה לקרקעות דהא זבין במאתים ושויא מאה שלא כדברי מי שלמד מן הירושלמי דכתובות פי"א הלכה ד' דבפלגא יש אונאה אפילו לקרקעות הרשב"א והרנב"ר ז"ל וכבר כתבתיו פרק הזהב סי' שפג בס"ד:

42 אמר המחבר ומיהו הרא"ש כתב סבר מינה דמצי א"ל לתקוני וכו'. וליבטל המקח בהאי טעותא וכדמוכח בכתובות דף צט: פ' אלמנה ניזונית טעה שליח לא קאמינא וכו' ובההיא אמרה ר"נ דוקא משום שקנאה לעצמו ולא שליח ממש הוא אע"ג דחשבינן ליה כשליח המצרן ומה שכתבתי בפנים בשם הרמב"ם ז"ל דפירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל נוטה לזה ע"כ:

43 במצעי. באמצע נכסים של מוכר ששדות המוכר מוקפות לה מכל צד:

44 חזינן אי עידית וכו'. דבר העשוי לימכר לעצמו שאינה דומה לשאר שדות הסמוכות:

45 זביניה זביני. ואין מצרני המצר יכולין לסלקו שהרי יש הפסק ביניהם:

46 ואי לא איערומי . אמר אם באתי ליקח אצלם יסלקוני אקנה אני בית סאה באמצע ואהיה אני מצרן לכל רוח ואקנה אני לכל צד ולא יוכלו לסלקוני מן המצר ומן המותר לכל צד הלכך מהשתא מסלקינן ליה:

47 ואי כתב בה אחריות. דודאי מכר הוה שאין כותבין אחריות על המתנה והאי דכתב ליה בלשון מתנה איערומי הוא דקא מערים:

48 וכתב הריא"ף ז"ל דהיכא דקביל עלי' אחריות המתנה בסך שהוא יתר על שוייה של קרקע נותן לו כסך האחריות ממה נפשך דאי במתנה היא לית בה משום דינא דבר מצרא ואי מכירה היא אין אדם עשוי לכתוב על עצמו אחריות יותר ממה שקבל ואם קבל עליו אחריות סתם ולא פירש שמין כמה היא שוה ונותן לו וכן היכא דכתב ליה שטרא בלשון מכר ולא פירש בכמה מכרה לו יהיב ליה כשיעור האחריות שקבל עליו ואם קבל עליו אחריות המכר סתם כתב הרמב"ם שנשבע בנקיטת חפץ בכמה לקחה כתב הרמב"ן דמסתברא דלוקח לא מקבל עליה אחריות לבר מיצרא דלאו ועשית הישר והטוב הוא שיהא מפסיד לו ואע"ג דמוכר קביל עליה לדין אחריות דילמא לא הוו ליה נכסי למוכר והדר עליה הלכך ליתיה אלא כדין שליח ואחריות דבר מצרא אמוכר והרמב"ם שכתב שאחריותו על הלוקח לא נתחוורו דבריו. כ"כ הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

49 אריא אברחי לך. ואין לך ישר וטוב מזה ולא מצי למימר המצרן גם אני הייתי קונהו והייתי מבריח ארי דקאמר ליה האי אלמלא מהרתי לקנותו היה מוכר לכותי אחר:

50 אמר המחבר מכאן היה נראה לי שהלוקח בית רעוע מעני שאין בה דינא דב"מ שיאמר לו הלוקח ארי אברחי לך שקניתי אותו שאלמלא לקחתיו אני לא היה מוכרו לאחר והיה נופל הבית על ביתך והיה מזיק לך וכ"ש אם המוכר עצמו אומר גם כן שלא היה מוכרו אלא לזה. ומיהו לטעון ארי אברחי לך אי אפשר שלא אמרנו כן אלא כשהבריחו בשעה שלקחו כי הכא כשלקחו מכותי הבריח הארי שלא יוכל עוד למוכרה לכותי חברו אבל הכא עדיין הארי רובץ שהרי לא בנאו עדיין דאילו בנה כבר היא קנויה לו לגמרי וכבר היה בידו של מוכר דמי ממכרו או שויו ויכול לומר מוכר ניחא לי בהכי דה"ל הני שרו והני צרו וכל כה"ג לית בה משום דינא דבר מצרא וכן כתב הבה"ע ז"ל:

51 כתב רבינו האי והרי"ף בתשובותיו שאם שהה בר מצרן משידע כדי תביעת ב"ד ושיביא מעותיו בטל דין מצרנות מה תאמר שהיה חוץ לעיר או חולה או קטן הא כתבו הגאונים ז"ל שאין לאלו דינא דבר מיצרא ומיהו אפשר לאשכוחי דאפילו כבר בנה לוקח יכול המצרן לסלקו כגון שהיה בעיר ולא ידע המצרן עד שבנה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' שכנים והלוקח שבנה והשביח או סתר והפסיד בן המצר מסלקו ונותן לו דמיו וכו' אלא ודאי לא מצי למימר כיון שדעתו למכור לא הייתי מוכרו אלא לזה וא"כ היה יכול המצרן לומר ללוקח היה לו להודיעני והייתי לוקח אותו ובניתי וסלקתי הארי אבל זבן מכותי אמר אם לא מהרתי ליקח היה מוכרו לכותי אחר שאין בו ועשית הישר והטוב כדי שתאמר סוף סוף היה בא לידי עד כאן כן נראה לי והאי זבן מכותי וזבין לכותי תלמודא הוא דקא מפרש טעמא מאי אמרינן זבן מכותי וזבין לכותי לית ביה משום דינא דבר מיצרא משום דכשלקחה מכותי לא מצי לסלוקי משום דינא דבר מיצרא דאמר ליה אריא וכו' וכשמזבן לכותי נמי כותי הלוקח ודאי לאו בר ועשית הטוב והישר הוא ואין לנו לומר על דינא דבר מיצרא ועשית הישר והטוב אלא ללוקח שאילו המוכר יאמר מה עשיתי לך אם ארצה לא אמכרנה תהיה בידי אבל ללוקח נאמר משוך ידך ויקחנו זה מה תאמר שיאמר לו מצרן טוב היה לי שיהיה בידך שאהיה אז בטוח מנזיקין הא משמתינן ליה בשביל זה עד דמקבל עליה כל אונס דאתי מחמת הכותי וכתבו בשם הרא"ש ז"ל דמש"ה מקבל עליו מהשתא קודם שיבא ההיזק משום שהחמירו חכמים לקנסו שיכתבנו לו שטר שעבוד על נכסיו ויחול שעבודו מעתה ועוד כתבו דהא דאמרינן שמותי משמתינן ליה היינו דוקא שיוכל למכרם לישראל באותן דמים שלקחה הכותי אבל ודאי אינו מחויב למכרה בפחות לישראל ומיהו אי חזינן שמתכוין הכותי לקנות בחצר הישראל כדי להשחית נחלת ישראל כגון בשכונת היהודים או שיש ערמה בדבר הכל לפי ראות הדיינין ומדאמרינן משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא כתב הראב"ד ז"ל דשמעינן מהא דכל היכא דלא קביל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא לא מיחייב ביה עד דמקבל עליה דגרמא בנזיקין פטור כתב הרב בעל העטור דהוא הדין לשכירות דכותי דמשמתינן ליה למשכיר עד דמסליק ליה או דמקבל עליה כל אונסא דאתי מיניה וכבר כתבתי דעת הרא"ש ז"ל בטעם מקבל מהשתא:

52 גרסי' בגמרא מכר כל נכסיו לאחד לית ביה משום דינא דבר מיצרא לבעלים הראשונים לית ביה משום דינא דבר מיצרא. כל נכסיו לאחד בכל מקום שהם זו במזרח וזו במערב ויצאו מצרני אחד מהם וערערו לית ביה משום דינא דבר מיצרא שלא תקנו חכמים לומר ללוקח הסתלק לעשות ישר וטוב לבעל המצר שהיא רעה למוכר שזה לא יקנה השאר שימשוך ידו בשביל זו וכתבו הרשב"א ז"ל והרב ר"נ ב"ר ז"ל דאפילו אמר בן המצר אני אקנה הכל אין שומעין לו וטעמא משום דלפעמים לא ימצא למי ימכור כולו אם לא ימכור לזה וכיון דאפשר דמטי מיניה פסידא לא תקנו בו דינא דבר מצרא :

53 לבעלים הראשונים. אם מכר לבעלים הראשונים אין בעל המצר מוציא מידו אבל באו שניהם לקנות בעל המצר קודם וכן נמי אי מזבנ' לאיניש דעלמא בר מיצרא מסלקו ללוקח ממנה אבל בעלים הראשונים לא מסלקו ליה ללוקח ומסתברא דכי היכי דאמרינן דאין בר מיצרא מוציא מידי בעלים הראשונים הוא הדין זבנה לבנים דבדידהו נמי איכא משום ועשית הישר והטוב דומיא דשומא ב"מ דף לה: דהדרא משום ועשית הישר והטוב והדרא נמי ליורש לפי פרש"י ז"ל כמו שכתבתיה פ' המפקיד. הרנב"ר ז"ל: