נימוקי יוסף על בבא מציעא נ״ט

1 פשיטא נפל ליה ביתו. למשכיר אמר ליה לשוכר לא עדיפת מינאי והואיל והגיע זמנו מוציאו ואפילו בימות הגשמים דא"ל הלה אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ועתה אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ כך פרש"י ז"ל ונראה מפירושו דבתוך זמן קבוע אינו מוציאו אפילו נפל אלא ידורו שניהם יחד או ישאר השוכר בפנים ובעל הבית בחוץ:

2 זבנה. מכרה לאחר האי משכיר או נתנה או הורישה לאחר:

3 א"ל שוכר ללוקח לא עדיפת וכו'. מי שמכרה לך לא היה יכול להוציאני ואף אתה אין כחך גדול מכחו:

4 כלליה. השיא את בנו וצריך לו הבית לבית חתנות:

5 אי הוה אפשר לאודועיה. שלא בא זמן החופה פתאום:

6 איבעי ליה וכו'. וכיון שידוע להם זמן החופה ולא הודיעו מקודם אין יכול להוציאו:

7 ואי לא. שנעשית החופה פתאום שאין אבי הכלה רוצה לאחר חופת בתו:

8 לא עדיפת. כלומר ויכול להוציאו. ומיהו דוקא בסתם וכדפרישית אבל שכרו לזמן ידוע לאו כל כמיניה לאפוקיה בגו זימניה אפילו לצורך עצמו וכדפירש רש"י ז"ל לעיל וטעמא משום דשכירות מכירה ליומי היא וכן כתבו כל המפרשים ז"ל והביאו ראיה מן הירושל' דגרס התם בפירקן הלכה ט המשכיר בית לחברו ובקש למכרו רבי אמי אמר לא עלה על דעת שימות זה ברעב רבי זעירא ורבי אילא תרוייהו אמרין מ"מ קנוי הוא לו אלא דא"ל שבקה עד דימלי אטולסוס דידיה פירוש זמנו:

9 גרסינן בירושלמי שם הלכה ו בית הבד כל שעת בית הבד בית הגת כל שעת בית הגת:

10 ההוא גברא דזבן ארבא. ספינה:

11 מיניה וביה. מן היין עצמו:

12 כאריא ארבא. כארי אורב והא דמצי אמרה כן היינו דוקא כה"ג שלא היה מדעתה לאוגורי להאי אלא מפני שקדשה הא אילו השכירה לו סתם קודם קדושין ואחר כך קדשה לאו כל כמינה למעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחברו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואחר כך היתה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו הא ודאי ליכא למימר וכן כתב הריטב"א ז"ל:

13 מתני' נגר. לסגור מבפנים ומנעול לנעול מבחוץ כשיצא:

14 אלא היוצא מן התנור וכו'. לפי מה דמוקמינן בגמ' הזבל שבחצר בחצר של משכיר ובתורי דעלמא דהזבל של הפקר דסתם גללים אפקורי אפקרינהו בעלים ואתא מתני' לאשמועינן דאם קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן מפני שחצירו של בעל הבית הוא זוכה לו אפילו שלא מדעתו א"כ נראה דתנור וכירים הם מעלמא ומשום שהאפר אינו בחצרו של בעל החצר ולא באוירו אלא באויר התנור והכירים שהם כלים שמפקירין שמפקידין האפר משום הכי זכה בו השוכר אם קדם וזכה באפר שאם התנור או הכירים של שוכר או של משכיר ודאי מי שהכלי שלו היה זוכה במה שבתוכו דלא גרע ממדביק דף קב. כלי בשולי פרה שזכה בגללים אפילו תעמוד הפרה בחצר אחרים משום דלאו אויר חצרו הוא אלא אויר כלי:

15 גמ' המשכיר בית וכו'. כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו שאם במשכיר בית זה או בית פלוני איירי חייב להעמיד לו בשעת שמכניסו לתוכו מכאן ואילך נפל אזל ליה ואם במשכיר בית סתם חייב להעמיד לו כן כל זמן השכירות:

16 ולפתוח לו חלונות. פירשו מן האחרונים בשם הראב"ד ז"ל דמיירי בבית אפל שצריך לאורה ואע"ג דבשעת שכירות נכנס שם שוכר וראה שלא היו שם דברים אלו לא אמרינן ראה ונתפייס דכיון דלדירה אמר ליה ולא חזיא לדירה אלא בדברים הללו הרי זה כאילו התנה בפירוש:

17 אמר המחבר ונ"ל שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ו מהלכות שכירות ולפתוח לו החלונות שנתקלקלו או אפשר שהרב ז"ל מדבר בבית סתם שחייב להעמיד לו כל זמן השכירות כן וכדכתבנו ע"כ:

18 לחזק וכו'. אם התליעו הנסרים:

19 לסמוך לו קורה. אם נשברה אחת מהן:

20 סולם. כתב הריטב"א ז"ל דסולם לגג הוא דקאמרינן דאילו לעליה המשכיר חייב דבלאו הכי לא מתדר ליה אלא לא אמרו אלא בגג שתשמישו עראי ואין עיקר השכירות בו:

21 מעקה וכו'. כל דברים שחייב בהם השוכר הם מעשה הדיוט:

22 ומרזב פרש"י ז"ל שכל גגותיהן משופעים וסמוכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל וכשנופלה אחת מהם הדיוט מחזירה וכתב הריטב"א ז"ל דכל מה שהשוכר עושה כגון סולם וכיוצא בזה יכול להוליכן עמו כשיצא דלא אפקוה בגמרא אלא מזוזה כדאיתא בסמוך:

23 חובת הדר. דרשינן יומא דף יא: ביתך על דרך ביאתך לימין ומי נכנס ויוצא בה זה הדר בתוכו:

24 מקום מזוזה. העץ שהדלת שוקף עליו אף הוא קרוי מזוזה ואם אבן הוא צריך לנקוב סדק ולהניחה לתוכה:

25 בגובתא דקניא. שיקבענה שם בנסרים או בסיד וא"צ לחוק בתוך המזוזה דאילו תלאה בלא קביעות פסולה כדאיתא בפרק הקומץ רבה דף לב::

26 תנו רבנן לא יטלנה. סתמא קתני אפילו בשצריך אותה לבית אחר ואף על פי שאמרו גבי ציצית שבת דף כב. מתירים מבגד לבגד שאני הכא דכיון דחיילא קדושת שכינה בבית זה אין לו לסלקו משם הריטב"א ז"ל:

27 ובעובד כוכבים נוטל. לא נצרכה אלא אפילו בבית שרגיל עובד כוכבים להשכירו לישראלים:

28 מעשה לסתור. מדלא כתב מעשה ברישא קודם דליתני סיפא הוא דמקשה הכי ותירץ דאין הכי נמי דארישא קאי:

29 ותורי דעלמא. וסתם גללים אפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהם שמעינן מהכא דכי אמר דף יא. ר' יוסי ברבי חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו לא אמר אלא במידי דהפקר ודוקא בחצר המשתמרת לדעת הבעלים דאילו אינה משתמרת לאו כלום הוא:

30 תרתי. בתמיה למה ליה לתנא למיתני תרתי ליתני חדא כיון דבשלא השכירה עסקינן מה לי רפת מה לי חצר:

31 ושברפת שבחצר. אם השכיר החצר הרפת שבה לבעל הבית ואשמועינן הא דרב אשי:

32 גרסי' בגמרא דף קב. תניא יוני שובך ויוני עליה חייבים בשלוח ואסורות בגזל משום דרכי שלום:

33 יוני שובך שמבקשים מזונותיהם בשדות וקניהן בשובך ואין אלו יוני הרדסיאות הגדלים בבתים:

34 חייבים בעליהם בשלוח האם אם רובצת על הביצים וקרינן ביה כי יקרא פרט למזומן:

35 ואסורות וכו'. האמהות אסורות בגזל משום דרכי שלום דאילו גזל ממש ליכא דלא הוו ברשות בעל השובך כיון שהולכים מן השובך לחוץ מתיאשין הבעלים מהם קצת ומיהו כיון דהדרי לכלובן לערב לא מיאש מינייהו לגמרי ואכתי דעתיה עלייהו ולפיכך איכא גזל מפני דרכי שלום אבל בביצים ואפרוחים שהם בשובך גזל מעליא הוי שהרי חצרו קונה לו שלא מדעתו ואם האם רובצת עליהם גם בעל השובך אינו זוכה ולא מיקרי מזומן כדי שיפטר משלוח אלא חייב לשלוח האם תחלה קודם שיזכה בהם דקי"ל כרב יהודה אמר רב דאמר אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר ואת הבנים תקח לך:

36 מתני' נתעברה לשוכר. לא ירבה לו שכר חדש העיבור שהעיבור בכלל וכתב הריטב"א ז"ל דהיינו דוקא בשאמר שנה זו או שנה פלוני אבל באומר שנה סתם אין לו אלא י"ב חדש כדאיתא פ"ק דר"ה דף ז::

37 אמר המחבר במה שכתב הריטב"א ז"ל בשנה סתם צריך לי עיון משום דמתניתין הוה ליה לאשמועינן הכי ולא ה"ל למימר חדשים וגם מלשון הרמב"ם פ"ז מהל' שכירות לא משמע הכי שלא הזכיר אלא לחדשים כמתני' וה"ל לאשמועינן אפילו בשנה סתם ומיהו הרשב"א ז"ל גם כן כתב בחידושיו הכי דלעולם אין לו לשוכר שלשה עשר חדשים אלא בעומד בראש השנה ואמר שנה זו אבל באומר שנה אחת לעולם אין לו אלא י"ב חדש כרוב שנים שאינן מעוברות וכתב שיש לו בזה כמה ראיות בריש פרק קונם יין ומיהו הרנב"ר ז"ל לא דבר בזה כלל בחדושיו ע"כ:

38 השכיר לחדשים. הך בבא פשיטא אלא דמתני' דיני דיני קתני:

39 ומעשה וכו'. ובגמרא מקשה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ואם אמר לו י"ב זהובים לשנה בדינר זהב לחדש יחלוקו ומעשה וכו' ובגמרא מפרש דינא היכי:

40 גמ' בבא באמצע החדש. לבית דין ואמר ליה צא מביתי או תן לי שכר חדש זה ומספקא ליה איזה לשון תפסינן אי אמרינן תפוס לשון ראשון העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה אי אמרינן לשון אחרון אית לן למתפס ומה שלא עבר מן החדש יצא או יתן שכר דהעמיד קרקע בחזקת בעליו:

41 בתחלת החדש וכו'. העמד קרקע בחזקת בעליה:

42 בסוף החדש וכו'. העמד ממון על חזקתו משום דתפיס וכיון דספיקא היא למאן דתפס לא מפקינן מינה ואתא מילתיה דשמואל כתנא דמתני' דאמר יחלוקו ומטעם ספיקא ופסקו כל המפרשים ז"ל כוותיה במטלטלי וכרב נחמן בקרקעות דאמר דכיון דספיקא היא קרקע בחזקת בעליו תעמידנה ומתני' לדידיה סומכוס היא והוא סובר כרבנן דפליגי עלי' דסומכוס דאמרי אוקי ממונא בחזקת מאריה:

43 ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר. שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחלת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו:

44 וה"מ במילתא דלא עבידא לאיגלויי כדאי' לקמן בפ' המקבל דף קי. וכ' הריטב"א ז"ל ברם צריך את למידע דעל כרחך לא איירי אלא בב' לשונות הסמוכין זה לזה אבל אינם סמוכין זה לזה כ"ע אחרון עיקר כדתנן ב"ב דף קסה: כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון עכ"ל:

45 בעי מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי. שכר השנה:

46 בתוך זמנו. שכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוא יום אחרון של שנה:

47 תנינא. גבי בכור אדם דכתיב ביה מבן חדש תפדה הלכך אם מת האב בתוך ל' יום מסתמא לא פדאו אביו ולואי שיפרע אדם בזמנו וחייב הבן לפדות את עצמו:

48 מת לאחר ל' יום. סתמא פדוי דפדאו האב בזמנו עד שיאמרו לו השכנים ידוע לנו שלא פדאך אביך שהוא צוה בשעת מיתתו וגבי כהן לא שייך למימר לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דיניה הוא דאי בעי לאו לדידיה יהיב אלא לכהן אחר אבל משיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה את עצמו:

49 ביומא דמשלם וכו'. דהוא יום אחרון של שכירות ומן הדין חייב לפרעו דומיא דהא דשכיר נשבע וכו' ומיהו בב"ד אינה משתלמת עד למחרתו דדרשינן כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת עד שתתחיל שנה אחרת:

50 אמר המחבר הא דאסיקנא דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה כתב הראב"ד ז"ל דדוקא היכא דטעין איהו אבל ליתמי דידיה לא טענינן להו וכתב הרנב"ר ז"ל שיש לרב ז"ל קצת סמך בריש בבא בתרא ע"כ:

51 נשבע ונוטל. אם תבעו שכירות מלאכתו נשבע שלא קבל ונוטל שזה אחד מן הנשבעין ונוטלים האמורים במסכת שבועות דף מד: משום דבעל הבית טרוד בפועליו וכסבור שנתן לזה כשנתן לחברו אבל בעלמא אפי' ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר ובשבועת היסת שהטילו חכמים בכל ענין שאין בו הודאת מקצת:

52 אמר רבא אמר ר"נ. וכתב ליה משכיר לשוכר שטרא שהשכרתיה לו לעשר שנים ולא נכתב בשטר זמן ולאחר זמן בא לב"ד ואמר כבר דרת ה' שנים וזה אומר לא דרתי אלא שלש:

53 מהימן. בעה"ב דקרקע בחזקת בעלי' עומדת על כל דבר ספק הבא לפנינו:

54 הא דאמרינן איבעי לך למכתב תברא אגביה אפילו בכתב ידי הלוה מהני כיון דכתיב בגופא דשטרא וכבר כתיבנא בשילהי פ"ק דמכילתין הריטב"א ז"ל:

55 תברא. שובר:

56 דלא תחזיק. דלא תימא לקוחה היא בידי שכל שטר יש לו קול אבל לא שתוכל לתבוע י' שנים לעולם כך היא גירסת הספרים וכן פרש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהל' שכירות וכתב הרנב"ר ז"ל מיהו הני מילי דאיכא סהדי דבשכירות ירד בה הא לאו הכי שוכר מהימן מגו דאי בעי כביש ליה לשטרא ואמר לקוחה היא בידי אבל הראב"ד ז"ל גריס נקיט אגרא דחמש שנין ולענין דינא הכי סליק גרסתו וזה שהשוכר אם כתב שטר למשכיר על שכרו ואחר כך אמר לו פרעתיך שכירות דחמש שנין מהימן דאמר ליה האי דכתבי לך שטרא דליהוי ראיה שירדתי בתורת שכירות כדי שלא אחזיק בה וכתב הריטב"א ז"ל ומסתברא דכל היכא דכתב ליה שוכר ראיה דנחת בתורת שכירות והדר כתב ליה שטר על השכירות ה"ל כשט"ח דעלמא ולא מהימן לומר פרעתי וכל היכא נמי דכתב ביה נאמנות תנאי ממון הוא וקיים: