נימוקי יוסף על בבא מציעא ס׳

1 אמר ר"נ שואל אדם בטובו לעולם. פרש"י ז"ל שאם א"ל השאילני כלי זה בטובו הרי הוא שאול לו לעולם דלשון בטובו משמע כ"ז שיהיה טוב וראוי למלאכה:

2 והוא דקנו מיניה. פרש"י ז"ל דמהני האי קנין שאפי' מחזירו חוזר ונוטלו הימנו כשיצטרך אבל אם לא קנו מיניה מכי אהדריה כלתה קניית משיכה ראשונה ויש מן האחרונים זכרונם לברכה דכתבו דאין זה מחוור לומר דכלתה קניית משיכה ראשונה דודאי כיון דמשך על דעת שיהא שאול לו לעולם באותה משיכה הוא קנאה לאותה שעה ולכל השעות שהוא צריך לו אבל הרב אלפסי ז"ל פירש בשם גאון זכרונו לברכה שאם א"ל כלשון הזה השאילני כלי זה בטובתך כלומר כפי טובת לבך ונדיבותיך שאינך מקפיד על הזמן אם יאריך משתמש בו עד שיכלה הברזל כיון דקנו מיניה וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' שאלה ופקדון וז"ל אם קנו מידי המשאיל על זה הרי השואל משתמש בו לעולם:

3 וכ' הרנב"ר ז"ל יש להסתפק אם יכול המשאיל להשתמש בה בעוד שאין השואל משתמש בה דאיכא למימר דיכול משאיל לומר לו לא השאלתיה לך אלא למלאכתך ועכשיו כיון שאינה צריכה לך תנה לי ואשתמש בה או אפשר שיכול שואל לומר לו כיון ששאלת לי לכל תשמישי אני יכול לעכב על ידך שאם תשמש בה יפחות או אפשר שישבר בידך ונפקא מינה עוד לענין תשלומי אונסין דודאי אע"פ שהוא שאול לו לעולם אם נאנס או נגנב חייב לשלם שאינו מקבל מתנה דשואל הוא ואם כן כשתמצא לומר שאין המשאיל יכול להשתמש בו כלל אפילו בשעה שאין השואל צריך לו אם נאנס אינו חייב לשלם אלא דמי שברים לבד שהרי אין למשאיל זכות בו בעודו שלם ואם המשאיל יכול להשתמש בו ונגנב או נאנס משלם לו לפי זכותו:

4 ומהדר לי' קתיה. פרש"י ז"ל לכשיפחות שלא יהא ראוי יחזיר לו את שבריו שהרי לאו מתנה יהביה אלא שואל לו בטובו והא לאו טובה הוא אלמא שאינו יכול לתקן את שבריו ולהשתמש בה עוד וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש פ"א מהל' שאלה שאין השואל רשאי לחזור ולתקן הכלי פעם אחרת אבל הרנב"ר ז"ל כתב מדאמרינן מהדר ליה קתיה ולא אמרינן מהדר ליה תבריה משמע שאע"פ שנשבר מתקנו וכתב ז"ל שכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב משתמש בו עד שיכלה הברזל שבו ולא כ' מהדר ליה תבריה. אמר המחבר ואני תמה על מורי ז"ל למה הוצרך לשוויי פלוגתא ביני רבוותא ז"ל דהא דנקט קתיה ולא תבריה לרבותא נקט משום דקתיה עדיין הוא בטובתו בברזל אחר כמו בזה ואפי' הכי אתא לאשמועינן דקתא בתר כלי גריר ומחזירו כמו שמחזיר גופו של כלי הנשבר דאילו השברים פשיטא דהא לאו בטובתו הוא כלל וכשנשבר הוא עד שיכלה הברזל ומי מכריח לומר שיהא עפר ממש ועוד קשה לי דהאי גרגותא לא אתא למעט אלא שאר גרגותא דאילו גופא דגרגותא דאמר עליה האי דעתו של משאיל להשאילו זה הגוף לאותה השקאה כמו בכלי שמשאיל בטובו וכי היכי דמששינה גוף הגרגותא אמרינן דאחר מיקרי וחוזר בו ה"ה כשכלי זה נשבר דהוי אחר וחוזר ע"כ:

5 כל פרדס דבעי אפילו גדול כאנטוכיא:

6 כל פרדסי דאית ליה. כך היא גרסת רוב הספרים וקמ"ל דלא אמרינן תרי פרדסי דוקא אלא טובא כיון שהשואל מוחזק בכלי ומיהו פרדיסי דעלמא לא שא"כ אין לדבר סוף והרי לא היה שאול לו לעולם:

7 גרגותא. באר מים חיים להשקות שדה:

8 לא בני לה. אם נהרס אחר שהשאילו ובא השואל לבנותו ולומר עדיין שאול הוא זה מעכב עליו ואומר לא השאלתי לך אלא אותו ולא כשנעשה אחר:

9 בני לה. אם נהרסה יכול השואל לבנותה שהרי לא אמר האי גרגותא וחד גרגותא שאולה לו עד שישקה כל שדותיו ובודאי אם לא קנאו בשטר ובחזקה פשיטא שהמשאיל יכול לחזור בו דבדבור בעלמא לא מקני ליה אלא מיירי שהמשאיל הקנה לו כראוי:

10 בי גרגותא. אם א"ל כלשון הזה השאילני מקום בקרקע שלך לחפור באר קא"ל.כרי . חופר כאן וכאן עד דמתרמי ליה מקום מים:

11 וצריך למיקנא מיניה. כשאמר ליה בי גרגותא בעי למזכי בכולא ארעא ואם חפר במקום אחר אע"פ שהחזיק בו באותה חזקה מכל מקום לא החזיק בכולא ארעא אם לא קנו בידו על כל גופה של קרקע ומיהו קנין לאו דוקא דה"ה אם החזיק בפירוש בגרגותא חדא אדעתא למזכי בכוליה עד דמתרמי ליה גרגותא כ"כ הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל:

12 מתני' חייב וכו'. המשכיר חייב להעמיד לו בית לימי שכירתו:

13 לא יעשנו. השוכר מעכב עליו לומר אי אפשי בבית גדול אי אפשי בבית קטן:

14 מן החלונות. שהיו בו:

15 גרסינן בגמ' דף קג. היכי דמי אי דא"ל בית זה נפל אזדא אי דא"ל בית סתם אחד אמאי לא יעשנו שנים שנים אמאי לא יעשנו אחד כי אתא רבין אמר ר"ש בן לקיש דא"ל בית כזה אני משכיר לך וקאי אגודא דנהרא מהו דתימא מאי כזה דקאי אגודא דנהרא קמ"ל דאמדת ארכו ורחבו קאי:

16 בית זה אני משכיר לך אזדא. הלך לו שמזלו גרם לו ואמאי חייב להעמיד לו בית אלא נותן לו שוכר שכר כנגד מה שדר בו ומסתלק ואע"פ דאמרינן בפ' האומנין דף עט. גבי שוכר את החמור ומת אם יש בדמיו ליקח יקח ואם יש בדמיו לשכור ישכור שאני הכא שאין דעת המשכיר ביתו למכרה כשתפול ולא למכור עציו ואבניו כדי לשכור לזה שאינו עשוי לכך אבל חמור למכור לכלבים עשוי לכשימות ולקנות אחר ואם קבל המשכיר כל השכירות מחשב עמו על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות כ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות שכירות וכ"כ הריטב"א ז"ל בשם רמב"ן ז"ל ועוד כתב ז"ל שאם השכיר לו בית והוא נפול אדעתא דבני ליה הוא דאגר וכ"ש הוא שחייב להעמיד בו דלתות ומנעול וכ"ש הא שאין אדם שוכר בית נפול לדירה ואי א"ל בית סתם וכו'. דהא כל דיהיב ליה בית שיש בו ד' אמות על ד' אמות בהכי סגי ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו התחיל לעמוד בבית קודם שנפל אמרינן הכי דסגי בארבע על ארבע אבל הריטב"א ז"ל כתב דכיון דנחת לגויה דכ"ע לא מצי משני לה לבית אחר וכתב בשם רבו ז"ל דאפילו בבית סתם כל היכא דאית ליה מדידיה יהיב ליה ואי לית ליה כלל קנין דברים בעלמא הוא ואפילו קנו מידו אא"כ נתחייב בקנין כראוי שקבל עליו להעמיד לו בית דהשתא כי לית ליה מוגר מאחריני ויהיב ליה כל היכא דמשכח בשכר הגון ואי לא משכח הא אניס ופטור עד כאן לשונו בשם רבו ז"ל:

17 מאי כזה וכו'. ואגודא דנהרא הוא דאתני בהדיה שדרך בני אדם מקפידין בכך קמ"ל פרש"י ז"ל דאכולה מילתא אתני משמע שצריך להעמיד לו בית אגודא דנהרא וכמדת ארכו ורחבו דבית שהראה לו ולכאורה לא משמע כן מלישנא דגמרא דלא אמר בלשון נמי אמדת ארכו ורחבו נמי קאי והריטב"א ז"ל כתב קמ"ל שאין הקפידה אלא על מדת ארכו ורחבו וה"ה דליכא קפידא שיהא כזה בבנינו ובקשוטו דהא לא קפיד תנא אלא על מדת ארכו ורחבו וכן הלכתא עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שכירות:

18 סליקו להו השואל המקבל שדה מחברו. באריסות למחצה לשליש או בחכירות בכך וכך כורין לשנה:

19 לחרוש אחריה. אחר הקצירה או העקירה כדי להפוך שרשי העשבים רעים שבה וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע:

20 בזמורות. שקוצצין מן הגפנים:

21 בקנים. מפרש בגמרא קנים המעמידין את הגפנים שקורין פונטוני"ש:

22 ושניהם מספקין. הקנים החדשים בכל שנה שאין על האריס אלא לשמור ולעבוד אבל שאר דברים על שניהם וסיפא דמתני' ליתא אלא בקבלנות דאי בחכירות לא שייכא חלוקה:

23 גמ' האי אמר. כלומר דלשניהם יש טענה לקיים המנהג דאם האריס רוצה לעקור בעל הקרקע יאמר אי אפשי דבעינא דתזדבל ארעאי מן הקשים שישארו בשדה אחר קצירה ואם בעל הקרקע רוצה לעקור יאמר האריס לא בעינא למטרח שהקצירה נוחה מן העקירה:

24 לעקור אינו רשאי וכו'. אם המנהג לעקור:

25 דתינקר. שתהיה נקיה שאינה צריכה זבל:

26 בעינא תיבנא. האריס יאמר כך אני צריך תבן לבהמותי ואיני רוצה לקצור:

27 אמר המחבר צל"ע מאי שנא הכא דיהיבנא טעמא שיכולין לעכב זה על זה כדי לקיים המנהג מבכולי תלמודא דאמרינן הכל כמנהג ולא יהיבנא טעמא עד כאן:

28 הכל כמנהג המדינה. אם ירצה להשכיר אילנות שיטול האריס חלק בפירות האילן אע"פ שאין טורח בהם שאינם צריכים עבודה:

29 משכירין. כלומר מסתמא הוו מושכרין:

30 יהבי בתילתא. נותנים קרקע לאריסין על מנת שיטלו הם חלק שלישי והאריס שני חלקים:

31 ואזל איהו ויהב בריבעא. שלא יטול הוא אלא רביע והאריס שלשה חלקים:

32 דבצרי לך. שאני נוטל פחות משאר בעלי בתים:

33 מקבל בריבעא. על מנת ליתן לבעל הקרקע רביע בתבואה:

34 בוכרא וכו'. סביבות השדה עושים חריץ נותנין עפר על המצר להגביה סביבותיו ולאחר הזמן שנדש חוזרין ומוסיפין עליו עפר שנית וכן שלישית ראשונה קרי בוכרא והשנית טפתא לשון רבוי דמטפי עליה והשלישית קרי ארכבתא:

35 קני דחיזרא. קנים שנועצים בארץ לארוג בו קוצים או נסרים סביבות השדה:

36 דחיזרא. קוצים ועל בעל הקרקע לעשות הוצאה זאת:

37 חיזרא גופיה. הקוצים שאורגים סביבות הקנים דאריסא:

38 עיקר בלמא. עיקר שמירה שאי אפשר ליה בלאו הכי:

39 מרא. קוי"ק:

40 דוולא. דלי להשקות השדה:

41 זיבולא. פל"א:

42 זרנוקא. נוד למלאת מים במקום שנוהגים לדלות בנאדות:

43 בי יאורי. על האריס לעשות החריצין משפת הנהר עד סוף השדה כשדולין מים מן הנהר שופכן בחריצין והחריצין מוליכין עד סוף השדה והיא שותה מאליה:

44 ומה טעם וכו'. משום הכי חולקין שניהם בקנים משום דמעיקרא יהבי הקנים בין שניהם:

45 מתני' בית השלחין. קרקע יבשה ולא די לה במי גשמים וממעין שבה משקה אותה:

46 או בית האילן. בשביל האילן היא חביבה על האריס שנוטל חלק בפירות בלא טורח:

47 אינו מנכה וכו'. אם קבלו ממנו בחכירות כך וכך כורין לשנה דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעין או אילן טפי ליה בחכירות:

48 חכור לי וכו'. גלי אדעתיה דמשום שהוא בית השלחין טפי ליה וחכרה מיניה מדאמר זו וכדמפרש בגמרא:

49 גמ' נהרא רבה. שהכל משקין ממנה:

50 מכת מדינה היא. ומנכה לו מחכורו דוקא מחכורו מקשה אבל לא מאריסותו משום דבאריסות כבר מפסיד בעל הקרקע במכה זו ומתני' דלקמן נמי לא מיירי אלא בחכירות כדתנן מחכורו ואם כן לא מיירי בקבלנות כלל כדאמר רב פפא דף קד. דבאידך מתני' דאיתא בחכירות ליתא בקבלנותא הלכך מתני' דהכא דמיירי בין בחכירותא בין בקבלנותא לא קאי קושיא אלא אחכירותא כן כתבו האחרונים ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל וכן כתב רש"י ז"ל לקמן ולא נתחוורו להם דברי הרמב"ם שכתב פ"ח מהלכות שכירות דקאי אף אקבלנות:

51 נהרא זוטא. אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה:

52 לאיתויי בדוולא. דטירחא עליה דאריס רמיא ומזליה גרם ליה הלכך אינו מנכה לו ואע"פ שיבשו לכל העיר לא דיינינן ליה כמכת מדינה כיון דאמר בית השלחין סתם ואפשר בדוולא אבל סיפא דבית השלחין זו מנכה ליה כיון דפירש זו ומיהו גם בסיפא אם לא יבש כולו אינו מנכה כיון שעדיין אפשר לדלות ממנו בטורח והכי איתא בירושלמי אמר רבי יצחק בשיבש המעין כולו אבל אי הוה עמוק תרתין קומין ואיתעביד עמוק תלת קומין יכול הוא למימר ליה לעי ביה והוא סגי וכן שם באילן אם לא נקצץ כולו שנשאר בו ממטע עשרה לבית סאה:

53 משכחת לה וכו'. בקמייתא דנהגו לקצור וכו' כל מה שיש לו לטעון בקבלנות יטעון בחכירות וגבי יבש המעין נמי אם א"ל חכור לי שדה שלחין זו כי היכי דגבי חכירות כי יבש המעין מנכה לו הכי נמי בקבלנות שליש ורביע ינכה לו כפי מה שנפסד ותלתא גווני איכא בקבלנות שדה. חד מינייהו שחולק הפועל הפירות למחצה לשליש ולרביע והיינו קבלנות סתם. והשני שהפועל נוטל כל הפירות ונותן לבעלים מהם דבר ידוע בין עבדא פירות בין לא עבדא וזהו חכירות. השלישי שהפועל לוקח כל הפירות לעצמו ונותן דמים לבעלים בשכירות וזהו הנקרא שכירות והיינו דתניא במסכת דמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות החוכר בפירות ותרתי מתנייתא קמייתא איתנהו בג' דרכים הללו: