נימוקי יוסף על בבא מציעא ל״ד

1 ת"ר לא תעשו עול שלא ימוד. לא ימדוד לאחד בימות הגשמים באותו חבל שמדד בימות החמה מפני שבימות הגשמים החבל לח ומתפשט כל צרכו ובימות החמה מתוך היובש הוא כויץ:

2 שלא יטמין וכו'. מפני שהמלח שואב המשקל ומוכר בו והוא גרוע ממשקלו:

3 שלא ירתיח. אשקומ"א בלע"ז שממלא המדה ולאחר זמן נמצאת חסרה ונתאנה לוקח:

4 אני הוא שהבחנתי וכו'. הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה מהם בעשרה עבורים עשרה בכורות שהן בכורות לאביהם כלן מתו:

5 יש מי שגורס תולה מעותיו ביד כותי. כלומר שמפקיד מעותיו ביד כותי וכותי מלוה אותן ברבית וזה אסור הוא כיון שמלוה אותם הכותי מדעת הישראל והכי תניא בתוספתא דמכילתין בפ"ה ישראל שאמר לכותי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור ועוד תניא התם כותי שנעשה אפוטרופוס או סנטר לישראל אסור ללוות הימנו ברבית ועוד תניא התם זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות כותי מותר ופירש הרשב"א ז"ל דכל שמלוה שלא מדעת המפקיד אינו באחריות המפקיד עד שילוה מדעת המפקיד. ויש מי שגורס תולה מעותיו בכותי. כלומר מלוה לישראל ברבית ואומר של כותי הם שנעשיתי לו סנטר או אפוטרופוס ואינו כן שאינם של כותי אלא של עצמו ואילו היה של כותי היה מותר והכי תניא התם בתוספתא ישראל שנעשה לכותי אפוטרופוס או סנטר מותר להלוות הימנו ברבית כלומר כיון שידוע הוא כן אבל בלאו הכי לא דתניא התם כותי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין ולא תיקשי מהא דתנן דף ע: מלוה ישראל מעות של כותי מדעת הכותי אבל לא מדעת ישראל ופריש בברייתא דף עא: דדוקא מדעת הכותי היינו בשהעמידו אצלו וכדמסקינן התם דדוקא בשאמר ליה הכותי הניחם על גבי הסלע והפטר וא"נ כשנטל הכותי ונתן ביד הא לאו הכי אסור משום דאין שליחות לכותי ואשתכח דישראל קא שקיל רבית דהתם מיירי שמעות אלו היו בהלואה אצל ישראל מעיקרא שהלוה לו הכותי וכיון שכן לעולם שייך ישראל זה הראשון באותה מלוה עד שיעמידם אצלו והכי תניא התם בתוספתא ישראל שלוה מעות מן הכותי ומבקש להחזירם לו מצאו חברו וא"ל תנם לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותן לו אסור ואם העמידו אצל כותי מותר:

6 שטומן משקלותיו במלח. כדי להכבידן וכשהוא לוקח במשקל לוקח באלו:

7 קלא אילן. צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר פתיל תכלת והתכלת דמיו יקרים שצבוע בדם חלזון שאינו עולה מן הים אלא לשבעים שנה. קלא. אבן. ויש הרבה בלשון חכמים. אילן אינד"י בלע"ז וכן פי' בערוך אינדקי:

8 אי זהו תרבית וכו' הא דאמרן עד השתא. סלע בה' דינרין וסאתים בשלש:

9 יכין רשע וגו'. האב שהלוה ברבית הוא שאסור לו ליהנות ממנו אלא חייב להחזיר אבל הבן שהוא צדיק שלא עשה האיסור ילבש מותר ליהנות באותן מעות של רבית וכל שכן ברבית דרבנן שמותר לבן שהרי אפילו האב שהוא הרשע עצמו אינו חייב להחזיר לכ"ע כן פירשו הרשב"א והרנב"ר ז"ל בשם הראב"ד ז"ל:

10 רבית קצוצה. היו כופין אותו ב"ד להחזיר משום מצות עשה דוחי אחיך עמך והיו מכין אותו עד שתצא נפשו כמו בשאר מצות עשה אם אמר סוכה איני עושה לולב איני נוטל שהיו מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמרינן פרק הכותב דף פו. אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו לפי שאין נכסיו משועבדין לכך תדע דאם לא כן בנים נמי לחייבו לאהדורי כשהניח אביהם אחריות נכסים כדרך שאמרו בגוזל שחייבין להחזיר אם הניח להם אביהם אחריות נכסים כן דעת הרשב"א ז"ל והסכים לדעתו הרנב"ר ז"ל והיינו יוצאה בדיינים דקא"ר אלעזר:

11 ר' יוחנן אמר וכו'. דעת הרנב"ר ז"ל דמדרבי יוחנן ברבית קצוצה נשמע לרבי אלעזר דקי"ל כוותיה באבק רבית דכי היכי דסבר ר' אלעזר באבק רבית אינה יוצאה ה"נ לרבי יוחנן ברבית קצוצה הילכך אית לן למידק בדינא דרבי יוחנן אע"ג דלית הלכתא כוותיה וי"ל דר' יוחנן דוקא קאמר אינה יוצאה בדיינים הא בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר והיינו דקאמרינן אמר קרא ויראת מאלהיך למורא ניתן ולא להשבון כלומר מיראת שמים מחזיר אבל לא ניתן להשבון בב"ד ובתוספתא שנו המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר וההיא ע"כ כר' יוחנן אתיא מדקתני ועשה תשובה דאילו ר"א אפילו לא עשה תשובה נמי חייב הילכך שמעינן דדינא הכי לענין אבק רבית לר"א דקי"ל כוותיה דהא אמר רב ספרא דף סב. כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ללוה רבית קצוצה וכר' אלעזר:

12 ת"ר וכו' המסוים. שניכר שהוא של גזל ואביהם נזכר בם לקלון:

13 דר' פנחס. פרק חומר בקדש:

14 בשעשה תשובה. טעמא דעשה תשובה הוא דחייבין להחזיר דבר המסוים אבל אם מת ולא עשה תשובה אפילו דבר המסוים אין חייבין להחזיר דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהריה רחמנא לבריה לא אזהריה רחמנא וכמו שמפורש לעיל:

15 ת"ר וכו' וכי אין לו יין מאי הוי. כיון שיצא השער דמשמע ליה דמתניתין בשיצא השער נמי ליין איירי דאי לא פשיטא דהא תנן דף עב: אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער א"כ כיון שיצא השער ליין והוא חייב לו חטים או המעות הרי הוא כפוסק עמו עכשיו על היין:

16 אין פוסקין על הפירות. ליתן מעות בכור חטין ולומר תנהו לי לסוף זמן גדול ואפילו יש שנותנין אותו עכשיו בכך בתחלת הקציר אין זה שער עד שיצא שער מפורסם קבוע בשוקי העיר בכך:

17 אע"פ שאין לזה. למוכר יש לזה לאיש אחר ויכול לקנותו עכשיו בדמים שיקבל:

18 בבא לחוב בדמיהן. מדגרסינן בכל הספרים ובפירוש רבינו חננאל ז"ל ובהלכות הרי"ף ז"ל דמתני' לקח לקח בהלואתו א"כ שמעינן מינה דכי אסרינן כשאין לו יין דוקא בשלקח בהלואתו מתחלה הוא דאסרינן וכמו שנפרש עכשיו לרבא ולר' אושעיא אבל היכא שבא באיסרו מתחלה שנתן דמים לקנות ממנו חטין מותר לפסוק לו יין כיון שיצא השער וכאילו בא איסרו על היין הוי ושרי דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקלו בו בענין זה שהוא פירות בפירות והכי אוקמה רבא שכשבא לפסוק על היין לא העמיד החטין עליהם דא"ה הוה שרי כיון דמתחלה באיסרו בא לידו כדאמרינן אלא הכא ה"ק שהמעות שנתן לו בעד חטין זקפן עליו במלוה והיינו בא לחוב בדמיהן דאמר רבא כשפסק לו יין על אותה מלוה הוא דאמרינן דכשאין לו יין אסור דאף על פי שמתחלה בא באיסרו מכל מקום כיון שזקפן עליו במלוה איפסיק ליה איסר דמעיקרא א"נ כדמשמע פשטי' דמילתא דרבי אושעיא שהיה נושה בחבירו דמשמע דאפילו מתחלה לא בא באיסרו לידו אלא נושה בחברו מתחלה ואח"כ פסק לו בהם חטים ויין ושמן כדתני רבי אושעיא וכההיא גוונא נמי הוא דבעינן יש לו. ואקשינן לפי האי אוקמתא אלו הפירושים והא לקח קתני דמשמע בדמים והיכי תירצת בהלואה ומשני לאו בדמים כדקא סלקא דעתך אלא מאי לקח לקח בהלואתו וכדפירשנו ומשום הכי אין לו אסור כן העלו הרשב"א והרנב"ר ז"ל ואין חולק וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל בספר המקח:

19 מעמידים מלוה. שיש לו על חברו:

20 ע"ג פירות. לפסוק עליה פירות כשער של עכשיו כל ימות השנה ולא אמרינן לאו כאיסרו אתא לידו ואסור:

21 והוא דיש לו. פירות אבל אם אין לו אין מעמידין מלוה וכדפירשנו לעיל דדוקא בנתינת מעות הוא דאמרינן במתני' יצא השער פוסקין ואפילו אין לו משום שאע"פ שאין לזה יש לזה והרי יכול לקנות אבל במלוה אין לו במה יקנה וכתב הרמב"ן ז"ל דמהאי טעמא נמי לא בעינן בהעמדת מלוה שיצא השער דכיון דבעינן שיש לו אע"פ שלא יצא השער מעמידין דדוקא בנתינת מעות שפוסק בפירות אפילו אין לו וכדאמרן הוא דבעינן שיצא השער וכדאמרן וכתב עליו הרשב"א ז"ל שדבריו אמת דכיון דיש לו אזולי הוא דקא מוזיל גביה ולפי זה הא דפירש רש"י ז"ל כשער של עכשיו לאו דוקא כשער שיצא בשוק ולכ"ע אם אין לו אין מעמיד מלוה אפילו יצא השער והא דאמרינן הכא והוא דיש לו כתב הרמב"ן ז"ל והוא דיש לו כדי כל מה שפסק על עצמו ולא אמרינן בכי הא יש לו טפה אחת לוה עליה כמה טיפין והרשב"א ז"ל יהב טעמא למלתיה משום דבלוה כל שיש לו טפה ולוה עליה כמה טפין רואין כאילו לוה טפה כנגד טפה שיש לו וכשהם שתים לוה שתים וכן לעולם משא"כ לומר במוכר וטעם נכון הוא וכשיש לו דמעמיד עליו מלוה ואע"ג דנתייקרו נתייקרו לו ומותר כתב רש"י ז"ל דאע"ג דלא משך הוא דאמרינן הכי ברשותיה נינהו וכי מוקרי ברשותיה מוקרי שהרי אם בא לחזור קאי עליה במי שפרע הילכך כאילו הוי ברשותיה נינהו:

22 מה לי הן מה לי דמיהן. אם פסק על הפירות וכשבא לתובען ואין לו יקבל דמיהן בשוין דמה לי לקבל הם עצמם מה לי דמיהן וכתני ר' אושעיא הכא שכשאין לו חטין יתן לו או יין או שמן דמי החטין דלרבי ינאי אין חלוק בין שנתן לו דמיהם במעות או בפירות ובב"ק פרק הגוזל דף קג. גבי רב כהנא יהב זוזי אכיתנא וכו' ואמרינן התם אמנה הוה ורב לטעמיה דאמר אין עושין אמנה בדמים וכו' והוא בר פלוגתיה דר' ינאי מהא מוכח לר' ינאי אפילו למשקל זוזי שרי:

23 אמר רבא השתא דא"ר ינאי מה לי הן. מה לי אם נותן לו המוכר הן פירות או דמיהן המעות הילכך שרי. מה לי דמיהם וכו' כך אם בא הלוקח לפסוק על שער שבשוק אע"ג דלית ליה למוכר הנהו פירי שרי דמה לי דמיהן דהיינו הפירות שהן דמי המעות ומה לי הן כלומר המעות הרי יכול לקנות בהם פירות בשוק דאע"פ שאין לזה יש לזה ושינה הלשון כפי הראוי ללוקח ולמוכר וא"ת היינו מתני' דפוסקין על הפירות משיצא השער י"ל דאי ממתני' הוה אמינא דוקא שער דמשיך דף עב: כאכלבי וארבי שהם אוצרות תבואה וספינות טעונות תבואה אבל שער היוצא על ידי חמרים המביאים תבואה דלא משיך כ"כ תרעייהו לא דחיישינן שמא יתייקרו קודם שיפרע קמ"ל רבא דאפילו בזה שרי ואע"פ שאין לזה יש לזה ומיהו על שער שוק על עיירות דלא משיך כלל אין פוסקין דדילמא אדאתי ואזיל יתייקר השער וכמו שאין לו כלל דמי דאין אדם עשוי ליקח מיד זהו לפרש"י ז"ל והרשב"א ז"ל כתב מי שפירש דהא דרבא לא שייכא במתני' כלל וה"ק מה לי בדמיהן כשבא באיסרו לידו שפוסקין על שער שבשוק מה לי הן בשנתן לו חטין בשויין ובא לפסוק באותן חטין יין מותר כאילו נתן לו דמי החטין שהם המעות ולא תימא כי שרי לפסוק על שער שבשוק הני מילי כשבא במעות בידו דמצי למזבן בהו בשוקא אבל בפירות לא דדילמא לא מזבנא ליה הני פירי קא משמע לן דכי היכי דפוסקין על שער שבשוק כשבא במעות בידו כך פוסקין אם הביא פירות בשויין או כשער שבשוק:

24 תני רב ספרא. נתן לו חטין בל' כשער של עכשיו וחזר ולקחן בדינר זהב ששוה כ"ה דינרים דאוזיל גביה מפני שהוא דחוק למעות ולא היה יכול להמתין ליום השוק מותר שהרי לא העלה לו דמי החטין יותר מדמיהן בשכר המתנות מעות אלא כשפרעו לאחר מיכן דמי החטין שהם ל' מחזי כהערמת רבית משום דדינר זהב יהיב ליה בזוזי וקא שקיל מיניה תלתין ויש מי שסובר דהא דרב ספרא אסור לעשות כן לכתחלה מפני שנראה כהערמת רבית קאמר אבל עבר ועשה מוציא ממנו אפילו זוזי אי לית ליה פירי דאף אבק רבית לא הוי וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' לוה ומלוה וכן דעת הרשב"א ז"ל דההיא דהערמת רבית לא מתניא ברבית דרבנן בשום דוכתא ולישנא נמי דיקא דקתני יש דברים המותרין ולא תני הכי בשום דוכתא באבק רבית דרבנן אלא שהרמב"ן ז"ל הכריע לאיסור:

25 מדאמר אי אית ליה חמרא לית לן בה פירא יהיב ופירא קא שקיל דאע"ג דלא יהיב ליה אלא דינר ושקיל חמרא בשלשים הא יהיב ליה נמי חטין דשוי ל' וכיון דפירא יהיב ופירא קא שקיל לית לן בה אע"ג דסוף סוף האי לא שקיל אלא דינר זהב ושקל חמרא שוה תלתין אלא דחשבינן הני זוזי כהעמיד מלוה על גבי פירות והא הלכתא היא דמותר הילכך מעמידין אותם ל' על פירות כשער שבשוק והוא דיש לו כדין שאר מלוה כדפירשנו לעיל ודוקא שלא התנו מתחלה הילכך אין לו הרי זו כמין רבית גמורה כן דעת הרמב"ן ז"ל: