נימוקי יוסף על בבא מציעא י״ט

1 שאל מן האשה. פירש"י ז"ל באשה נשואה שהשאילה פרת נכסי מלוג שלה ואינו מחוור בעיני המפרשים ז"ל דאי בשהשאילה בלא רשות בעלה כיון שהבעל אוכל פירות אין זה שאלה אלא גזל ואי ברצון בעלה פשיטא. ודאי דמקנה כפילא הרי למי ששאל שלם אלא הכי פירושה שאל מן האשה כשהיא פנויה ושלם לבעלה כלומר משנשאת וה"ה שלם לה מי אמרינן כי מקנה ליה כפילא ה"מ אילו שלם בעודה פנויה דהוו תשלומי מעליא שכל הנאות שלה אבל הכא דהנאתן לבעל לא וכן אשה ששאלה כשהיא פנויה ונשאת מי אמרינן כי מקנה לה כפילא ה"מ לדידה דעבדא ליה ניחא נפשא אבל לבעל לא או דלמא לא שנא תיקו וכיון דסלקן בתיקו ה"ל ממון המוטל בספק וחולקין דליכא למימר הכא אוקי ממונא בחזקת מריה קמא דכפילא לא איתחזק בידא דחד מינייהו אלא ה"ל כמחליף דף ק. פרה בחמור וילדה דקי"ל כסומכוס דאמר יחלוקו. וכתב הריא"ף ז"ל דהא דאמרינן חולקין ה"מ בארץ ישראל אבל בבבל קנסא הוא ולא מגבינן ליה ואם קדם חד מינייהו ותפס לא מפקינן מיניה בין בבבל בין בא"י:

2 גרסינן בפרק הגוזל עצים דף קה: אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו ואוקימנא בדאיכא לפקדון בביתיה והוה ידע ביה בעידנא דכפריה אבל לא איתיה הפקדון בביתיה אי נמי לא הוה ידע ביה לא מיחייב באונסיו אלא עד דמשתבע ליה דלא אפקיד מידי גביה:

3 גרסינן בגמרא דף לד:אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו מ"ט חיישינן שמא עיניו נתן בה. פירוש משביעין אמתניתין קאי דאע"ג דלא רצה לישבע ושלם מ"מ משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו דאע"ג דחזינן דפריש מלאו דגזילה שמא לא פירש מלאו דלא תחמוד דלא תחמוד לאינשי בלא דמים משמע להו ומשמע מן הירושלמי דהיכא שחייבוהו ב"ד שבועה והתובע רוצה לגלגל עליו שבועה על ענין אחר והנתבע רוצה ליתן החפץ שתובעין לו אפ"ה ישבע כדי שישבע על הגלגולין דהכי גרסינן התם אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד אמר נשבע אני וראה שמגלגלין עליו וחזר ואמר משלם אני חוששין וכתבו הריא"ף ז"ל בהלכות בסוף פרק כל הנשבעין משמע דחיישינן משום הגלגולין ומשביע בשבילם ובאידך דירושל' דגרסינן התם חד בר נש אזל למידן קומי ר' אמי איחייב שבועה על תרין דינרין א"ל תרין דינרין אינון הא טריפין לך א"ל ומלת פלן ופלן א"ל או הב ליה כל מאי דתבע לך או אשתבע ליה על כל מאי דמגלגל עלך ונראה שצריך ליתן לו ממש הדברים שמגלגלו עליהם ואי לא משתבע עלייהו אע"ג שרוצה לשלמם דחיישינן שמא נתן עיניו בהם וכ"כ הרשב"א ז"ל:

4 ההוא גברא דאפקיד כיפי. נזמים:

5 כל לא ידענא פשיעותא הוא. כתב הרנב"ר ז"ל מכאן יש ללמוד שהנותן כליו לסרסור למשכנם לו ואמר איני יודע היכן משכנתים פשיעה היא וחייב וכתב רב אלפסי ז"ל בתשובה דאפילו אמר משכנתים אצל פלוני וכפר בו פשיעותא הוא וחייב שהיה לו למשכנו אצלו בעדים ואע"ג דגבי פרעון אמרינן בפרקא קמא דף ג. דמצי למימר את הימנתיה דלא אמרת לי הב ליה בסהדי שאני התם דמדאמר לו שיפרע לפלוני בשבילו אפשר שהיה מכירו ומאמין בו אבל הכא דלוה עליו וסתם אמר בודאי ה"ק ליה לוה עליו במקום שאוכל לפדותו כל שעה שארצה וכשהניחו בלא עדים פשע נראה שהרב ז"ל סובר דאע"ג דודאי צריך להימוניה ביה במגו דהא אפי' לוה עליו בעדים הוה מצי למימר נאנס מ"מ כיון דאונס לא שכיח ניחא ליה למימר להד"ם אע"ג שצריך להעיז ומשום הכי כשלא משכנו אצלו בעדים הוי פושע אבל הרנב"ר ז"ל מגמגם מטעמא דאמרן שצריך להאמין בו ומצי למימר ליה את המנתיה נמי ומיהו היכא דאמר ליה לוה מפלוני ואמר שלוה ממנו וכפר בו נראה דלכ"ע פטור השליח בשבועה דאיהו הימניה דא"ל מפלוני:

6 אפדניה. פרדסו:

7 אייקור. יתר על דמים שפרע לבעלים:

8 הוה יתיבנא. כשדן דין זה:

9 שלם ולא רצה . והאי נמי שלם:

10 הכא אטרחיה. כדפירשתי לעיל שתשלומין הוו ע"י כפיית ב"ד:

11 למימרא דסבר רב נחמן שומא הדרא. נכסי לוה ששמו בית דין לבע"ח חוזרין אא"כ נתן לו מעות החוב דהא חזינן הכא דהדר אפדנא למרה אע"פ ששמו אותה לפרעון הפקדון כיון שהחזיר לו את שלו:

12 שומא בטעות הוה. דמשום דלא ידעו שיוכל לאהדורי ממוניה בעין הוא ששמו הטרקלין אבל השתא דמהדר ליה ממוניה בעין איגלאי מילתא דלא ה"ל גביה ולא מידי בענין שומא כ"כ הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דבין נמצא הדבר ברשותו בין נאבד כיון שמצאה ומהדרה בעין הוי שומא בטעות אע"פ שלא היה נראה כן מפרש"י והר"ח ז"ל:

13 והלכתא דשומא הדרא לעולם. מה ששמו ב"ד לבע"ח על שאין ללוה מעות לפרוע מחזירו לעולם כשיתן לו הלוה מעות ומיהו אם קנו מיניה דלא ליסלקיה אע"ג דיהיב זוזי שוב לא הדרא דכיון שנתרצה אין כאן משום הישר והטוב. מידי דהוה אדינא דבר מצרא דף קח. דמהני ביה קנין והא דאמרינן דשומא הדרא ה"מ במקרקעי אבל במטלטלי לא הדרא כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל משם הרמב"ן ז"ל:

14 פשיטא שמו ליה לבע"ח. לא עדיפת כו'. כשם שהוא מחזירה ויטול מעותיו משום ועשית הישר והטוב כך אתה מחזירה ותטול מעותיך דתרוייהו אדעתא דזוזי נחית:

15 זבנה אורתה. בע"ח ששמו לו קרקע ומכרה או הורישה או נתנה:

16 הני. אחרונים לוקח או יורש או מקבל מתנה:

17 אדעתא דארעא נחות. שיהא הקרקע שלהם ולא שיקבלו מעות דדוקא בע"ח לא היה לו עליו אלא מעות והרי כשנתנם לו איכא משום ועשית הישר והטוב אבל אלו קרקע קנו ודוקא בבע"ח הוא דאמרינן הכי אבל שומא בטעות כדלעיל דרב נחמן פשיטא דהדרא לעולם אפילו זבנה או ירתה ואין צריך להאריך בזה וכן כתב אשר"י ולענין דינא דבר מצרא נמי אי זבנה או ירתה לא עדיף הלוקח או היורש מגברא דאתי מחמתיה דאיהו נמי אדעתא דארעא נחית ואפי' הכי מסלקינן ליה וכן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל בשם הראב"ד ז"ל:

18 שמו לה. ב"ד לפרוע לה מה שמחויב לה והיא פנויה ואח"כ אינסיבא ומתה כיון דבעל לוקח הוי הוה ליה כזבנא דלא מהדר משמע הא אם יורש הוי מהדר שהרי הוא במקומה :

19 שמו מינה לבעל חוב דידה שהיא חייבת לו ואח"כ אינסיבא ומתה כיון דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי כאיניש דעלמא חשבי' ליה שלא היה קרקע זה לעולם שלו ומש"ה מהדרינן ליה אבל אם היה לו דין יורש ודאי מהדרינן ליה דביורש משמע דשייך ביה נמי ועשית הישר והטוב כן פירש רש"י ז"ל וכן פסק הדין הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה. ולפי זה צריך לומר דהא דאמרינן זבנה או אורת' דלא מחלקינן בהו ולא מהדר לאו בירושה דממילא עסקינן אלא כעין ירושה קא אמרינן דהיינו במתנת שכיב מרע והכי משמע לישנא דאמר אדעתא דארעא נחות ואי ירושה דממילא איהו לא נחת בה דממילא הויא:

20 האשה שמכרה בנכסי מלוג. להיות הבעל אוכל פירות בחייה וגוף הקרקע יהא ללוקח כשתמות. ומתה. הבעל מוציא מיד הלקוחות. אלמא כלוקח שויוה רבנן ומצי למימר אני לוקח ראשון דאי כיורש שויוה יורש שמכר אביו נכסיו בחייו אין לו ירושה בהם:

21 אגבייה איהו בחובו. לעיל מהדר לומר שאם לא שמאוה ב"ד למלוה בעל כרחו של לוה אלא שהלוה עצמו לא הטריחו לדין ואמר ליה טול קרקע זו בחובך:

22 ולענין פסק דין קיי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל הלכך כל היכא שהלוה עצמו עשה כן כזביני חשבינן להו ולא מהדר כן כתב הרי"ף ז"ל:

23 מאימתי אכיל פירי. מי ששמו לו ב"ד קרקע מאימתי היא קנויה לו לאכול פירות:

24 יומי אכרזתא. כשנפסק הדין ב"ד כותבין אדרכתא למלוה שהוא פסק דין על נכסי לוה שבכל מקום שימצא נכסים שלו יקחם וכשמצא הוזקק לבוא לב"ד וב"ד מכריזין שיש כאן קרקע לקנות כדאמרינן בערכין ואם בא זה וקבלם ביותר ממה ששמאוה אחרים מוסרים אותה בידו לאחר שכלו ימי ההכרזה ובמסכת ערכין מפרש כמה ימים מכריזין בפ' שום הדיינים דף כא: ועד דשלמן הנך יומי הוו פירי דיליה:

25 מתני' השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר. כל ימי שכירתו:

26 ישבע השוכר. כדי להפיס דעתו של משכיר שלא יאמר שהוא פשע בה:

27 והשואל משלם לשוכר. משום דמשעת מיתה קנאה מפני שהוא פטור מאונסין וכיון שהוא נפטר מן המשכיר יש לו לדון עם השואל וכיון שהשואל חייב באונסין ישלם הפרה לשוכר ששאלה ממנו:

28 אלא תחזור וכו'. דסבירא ליה לר' יוסי דשואל שומר דבעלים חשבינן ליה ונכנס תחתיו דשוכר ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי אתה ולא שייך הכא שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעין שמתה והשואל נמי מודה שמתה כדרכה דאי לא ידעינן שמתה אלא מפיו דשואל יש לו לישבע שאינה ברשותו כדלעיל דף לד: וכן אי לא ידעינן שמתה כדרכה אלא מחמת מלאכה היה השואל פטור:

29 גמ' הלכה כר' יוסי. דאמר כיצד עושה הלה וכו' ומשמע דבשום צד אינו זוכה השוכר בפרתו של זה אלא השואל ממש הוא שומר דבעלים ואפילו ראו בעלים שמתה ממש בפניהם חייב השוכר לשלם אותה לבעלים וכן דעת הריא"ף וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות:

30 על הגמרא דף לו. רב אמר פטור. כאילו היתה ברשותו אבל אם השומר הראשון שומר שכר והשומר האחר שומר חנם ונגנבה מרשותו ודאי הראשון חייב דלא עדיף טפי כשמסרה לאחר משאילו היה ברשותו אלא הכי קאמרינן שלא נתחייב מפני מסירתו אלא במה שהיה חייב מתחלה ומיהו הבעלים משביעין תחלה לשומר שני שלא פשע בה קודם דאישתעי דינא שומר ראשון עם המפקיד משום דכיון דמסרה לבן דעת מצי למימר ליה זהו במקומי ואם נשבע שמתה כדרכה אף הראשון פטור דאפילו שומר שכר פטור מאונסין ואם מסרה לשומר שכר דעכשיו עומד ממש במקומו לגמרי הראשון פטור ומסולק מכל וכל דמצי א"ל גברא אשלימית לך שהוא חייב בכל מה שהייתי חייב בו ואוקימתיה בחריקאי זיל אישתעי דינא בהדיה ואפילו הלך לו למדינת הים או שהעני ואין לו מה לשלם הראשון פטור ורבי יוחנן לא פליג עליה דרב אלא משום דמצי למימר האיך לא מהימן לי בשבועה ואיני מאמינו שנאנסה אלא נגנבה או נאבדה או פשע בה ונ"מ דאפי' לר"י דקיי"ל כוותיה היכא שידוע שאם שהיה מאמינו לזה היה זה קם תחתיו לגמרי וכיצד כגון שנתנו לו הבעלים רשות להשאילו א"נ באשתו ובניו של נפקד דקיי"ל שם דכל המפקיד על דעתן הוא מפקיד א"נ במי שדרכן של בעלים להפקיד אצלו כההיא סבתא דלקמן שם דבכל הני אפילו רבי יוחנן מודה דפטור דשומר שני נכנס תחת הראשון לגמרי ואע"פ שאין לו מה לשלם ראשון פטור והביא הרמב"ן ז"ל ראיה לדבר מדתנן בפרק הכונס דף נה: מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואמרינן עלה תחתיו דמאן ואסיקנא תחתיו דשומר ודייקינן ושומר קמא איפטר ליה לגמרי לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב ומשני אמר לך רבא מאי מסרה לרועה דקתני שמסרה לברזיליה שהוא רועה קטן שעומד לשמור תחת הרועה הגדול דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה והא התם דאמרינן דשומר קמא איפטר ליה לגמרי ואותביה מינה לרבא דאמר חייב הא לרב דאמר פטור ניחא ולרבא נמי בברזיליה פטור לגמרי משום דאורחיה בהכי והוא הדין בסבתא ואשתו ובניו וכדאמרינן דחד טעמא הוא וכן דעת הרשב"א ז"ל והרנב"ר ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שאלה ופקדון שהשומר שמסר פקדון לאשתו ובניו ובני ביתו והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים שהם חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעה"ב פטור אע"פ שר"ת ז"ל חולק בדבר בענין אשתו ובניו שסובר ז"ל שאלו אין משמרין לעולם לדעת בעלים אלא לדעת אביהן: