נימוקי יוסף על בבא מציעא מ״ו

1 איכא דמיתגר וכו'. ואפ"ה לית ליה אלא תלתא דדעתיה דאיניש אתרעא זילא ועל הפועלים לפרש שלא יתגרו אלא בארבעה מיהו מסקינן בסמוך דאי שויא עיבידתייהו ארבעה ארבעה יהיב להו:

2 הוה טרחינן. והאי הוא התרעומת שאם לא דאמרת לן ארבעה טרחינן לבקש אדם דחוק לפועלים שישכור בארבעה:

3 ותו אמרינן בגמ' איבעית אימא הכא בבעל הבית פועל עסקינן דא"ל אי לאו דאמרת לן בארבעה הוי זילא בי מילתא לאיתגורי לך איבעית אימא לעולם בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בארבעה אנן טרחינן ועבדינן עבידתא שפירא וליחזי עיבידתיהו בריפקא ריפקא נמי מידע ידע בריפקא דמלי מיא דלא ידיע אי בעית אימא לעולם דא"ל בעל הבית בארבעה ואזל ואמר להו בתלתא ודקא אמרת סבור וקביל דאמרו ליה אין לך אל תמנע טוב מבעליו. פירוש בבעה"ב פועל שיש לעצמו שדות שלו ואינו נשכר במלאכת אחרים אם לא ביותר מדמי שכירות והיינו תרעומת דאי לא דאמרת לי בארבעה לא הייתי מזלזל בעצמי:

4 לעולם בפועלים. הרגילים במלאכת אחרים:

5 וליחזי עיבידתא. אי שויא ד' לישקול ד' והיכי אמרת תרעומת הא מצו למימר אי לאו דאמר לן שלוחך ארבעה לא הוה טרחינן ועבדינן לך מאי דשוה ארבעה:

6 בריפקא. שחפרו חריץ סביבות שדה ואין מלאכתם ניכרת כמו דמלא מיא כדמסיים ואזיל ומשום הכי לא שקלי אלא תלתא כמנהגא אבל תרעומת איכא דאמרי ליה אי לאו דאמרת לן ארבעה לא הוה טרחינן כולי האי:

7 אל תמנע טוב מבעליו. פסוק הוא במשלי משלי ג׳:כ״ז:

8 דעתייהו אעילויא. אע"ג שאמרו לו הרי אנו נשכרים כדברי בעל הבית לא לפחות מקצבתו של זה אמרו אלא להוסיף אלא כך אומרים מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית וכיון שבעה"ב פוחת אי אמר להו האי שכרכם עלי יתן לו משלו ואי אמר להם שכרכם על בעל הבית אי שויא עיבידתייהו ד' שקלי ד' מבעל הבית ואי לא שויא אלא תלתא לא שקלי אלא תלתא ואין להם עליו אלא תרעומת כדאמרן לעיל:

9 אלא. הא מיבעיא לן:

10 דאמרי ליה מהימנת לן. והא סבור וקביל ואע"ג דעבדי מאי דשוה ארבעה לא שקלי אלא תלתא ותרעומת דאל תמנע טוב וכו' כדלעיל או דילמא הכי קאמרי ליה כדאמ' בעה"ב ולא כדאמרת את ואע"ג דלא עביד מאי דשוי ד' שקיל ד' דהא סבר בעל הבית וקיבל למיתן ד' ולא איפשיטא הלכך הוי קולא לנתבע וחומרא לתובע ואין להם אלא תלתא כדאמר להו. גמ' דף עו. ואין למפשט מהא דאמרינן בגיטין דאשה שאמרה לשליח הבא לי גיטי כלומר שיעשה לך בעלי שליח להולכה שאהא מתגרשת כשתגיע גט לידי והשליח אמר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גטי כלומר ותהיה מגורשת תכף שיגיע גט לידי השליח דא"כ שלוחה הוא ושלוחה כמותה והבעל אמר הילך כמו שאמרה אר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת משום דאדיבורא דידיה קא סמך שאמר שהאשה עשאתו שליח לקבלה ומש"ה לא עשאו הבעל שליח להולכה נמצא שאינה מגורשת דמאן מגרש לה לא הבעל עשאו שליח להולכה ולא היא לקבלה ואי אמרת אדעתא דידה קא סמיך א"כ עשאו שליח להולכה כמו שאמרה היא והויא מגורשת ליתא דמהא ליכא ראיה דנימא דהא דאינה מגורשת משום דעקר שליח לשליחותיה דכיון דאמרה ליה שיעשהו הבעל שליח להולכה והשליח אמר שהוא שליח לקבלה ה"ק שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא דאי אפשי למטרח ולהגיעו לידה ומש"ה אינה מגורשת שאין הבעל יכול לעשותו שליח לקבלה:

11 אין להם זה על זה אלא תרעומת. דאמר להו השכירו עצמכם לאחרים ואינהו נמי אמרי ליה כי הדרי בהו צא ושכור פועלים אחרים ומיהו תרעומת איכא שיהיו הפועלים צריכין לחזר אחר שוכרים וזה אחר פועלים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו:

12 בד"א. דאין להם עליו ממון אם חוזר בו:

13 בשלא הלכו. למקום המלאכה ובבקר אמר להם חוזרני בי והא דנקט הלכו אי כשהיו פועלים מוצאים להשכיר עצמן מבערב עסקינן בלא הלכו נמי כל שעכבן והפסידן שכירות אותו יום חייב בעה"ב דהא דבר האבד הוה להם דכי היכי דפועלים מחייבי ליה לבעה"ב בדבר האבד כדתנן במתני' ה"נ בעה"ב מיחייב להו לפועלים אלא הכא מיירי כגון שלא היו מוצאין להשכיר את עצמן מתחלה משום הכי דוקא כשהלכו שהיא כהתחלת מלאכה שכשם ששאר דברים נקנים בקנין כך שכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה אבל כשלא הלכו הא לא התחילו בה וגם בעה"ב לא הפסידם כלום הלכך אין להם עליו אלא תרעומת וגם בעל הבית אין לו על הפועלים אלא תרעומת דלא הפסידו ליה כלום דלא איירינן הכא בדבר האבד:

14 אבל אינו דומה. ואומדים להם כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויהיה בטל משיטרח כל היום ויטול יותר ויתנו לו כפי הראוי לעומד בטל וכגון שאין מוצאין עכשיו להשכיר עצמן אבל אם יכולים להשכיר עצמן אחר שחזרו מן השדה אומר להם השכירו עצמכם וראיה דאמרינן לקמן דף עט: גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך דאי משכח לאוגרה אין לו עליו אלא תרעומת וה"נ תניא בתוספתא פרק ז השוכר את הפועל וגמר חרישו בחצי היום והראה לו בשל חבירו יכול לומר לו או פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי מה שעשיתי אלמא דאפי' התחיל במלאכה כל שהוא מראה לו מלאכה בשל חבירו אינו יכול לתובעו אלא כמה שעשה:

15 בד"א שלא התחילו במלאכה. לא נקט הכא הלכו כדלעיל משום דהשתא מיירי בחזרה דפועלים ופועלים כשחוזרים בהם בדבר שאינו אבד אין חייבים לשלם כלום מכיסם אלא מחשבין להם במה שעשו לפרוע מה שיפסיד בעה"ב ולפיכך נקט הכי:

16 בד"א שאין לבעל הבית על הפועלים אלא תרעומת כשלא עשו מקצת מלאכה אבל עשו מקצת מלאכה מחלוקת ר' דוסא וחכמים דלר' דוסא דקי"ל כוותי' בקבלן כדלקמן מפסידים ממון מה שהתחילו במלאכה:

17 שמין להם מה שעשו. דרבנן אפילו בקבלן סברי דאע"פ שחוזר בו ידו על העליונה לפיכך שמין מה שעשו ואם שוה סלע לפי חשבון סך הפעולה נותן להם סלע:

18 מה שעתיד לעשות. דרבי דוסא ס"ל כתנא דידן דאמר כל החוזר בו ידו על התחתונה ויעכב שכר מה שעשו כדי לשכור פועלים לגמור לפי תנאו הראשון:

19 יפה ששה דינרין היה שוה העתיד להעשות ששה דנרים נותן להם שקל כדי שתהא נגמרה בשתי סלעים ואם נגמרת בסלע נותן להם סלע ממה שעשו ולקמן פריך פשיטא ומיהו דוקא לחשב על מה שעשו כפשטא דמילתא דר' דוסא אבל לשלם מכיסם אם הוקרו פועלים ביותר ממה שעשו לא דהא בדבר שאינו אבד מיירינן השתא ומיהו אם נתן כלי אומנותו לבעל הבית אפי' בדבר שאינו אבד ואפי' לא התחיל במלאכה שוכר עליהם מדמי החבילה פירוש בכדי שכרו דמשבאת חבילה לידו זוכה בעה"ב בשכירותה וכמו שכתב ר"ח ז"ל לעיל בפרק הזהב דף מח. וגבי נתנה לספר דפרכינן והא בעי ממשך תספורת:

20 בד"א שאין החוזר נפסד אלא כשהתחיל במלאכה לפי חשבון לר' דוסא ולרבנן מקבלים מה שעשו:

21 בדבר שאינו אבד. דאע"ג דאין פועלים מצויים עכשיו כדמוקים לה בסיפא בזמן שאין מוצא למכור ימתין עד שימצא אבל בדבר האבד אם ימתין אע"פ שלא התחילו במלאכה אע"פ שלא באת חבילה לידו שאין כאן אלא דברים חייבים לשלם עד כדי שכרן אפילו לפי היוקר שנתיקרו פועלים בשכרן וכתב הרשב"א ז"ל דוקא כשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה שנשתכרו אלו אצלו ועכשיו אינו מוצא ונמצאו אלו מפסידים עליו אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים דמה הפסידו עליו עכ"ל:

22 עד ארבעים וכו'. מסקינן לקמן דף עח. דדוקא באם באת חבילה לידו מיירי דקנה חבילה זו להשתלם ממנה שכירותו עד כדי דמים הללו שדרכן של בעלי בתים לשכור כן בדבר האבד אבל ביותר מזה לא שאין זו שכירות ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנתם אינם משלמים שהרי לא קבלו עליהם לשלם אלא שאם רצה בעל הבית שוכר עליהם בכל זה הסכימו האחרונים ז"ל:

23 בד"א. דשוכר עליהן:

24 אי הואי אנא. השוכר:

25 לא הוה יהיבנא כלל. דמזלייהו קא גרם ואינהו הוי להו נמי לאסוקי אדעתייהו שמא ימצאו שדה לחה:

26 לריפקא. לעדור:

27 פסידא דפועלים. הגשמים שירדו הפסד פועלים הוא דלא יהיב להו מידי דאומר להם מזלכם גרם ושמעינן מהכא דכל מילתא שהוא פשיעות דתרוייהו יד פועל על התחתונה דהא הכא דמשום שידעו פועלים דאי אתי מטרא בליליא לא חזיא למרפק בה למחר ולא אתנו אמרינן אינהו דאפסידו אנפשייהו והלא בעל הבית ג"כ ידע זה ולא אתני אלא כיון שהפועל בא להוציא מבעה"ב ידו על התחתונה וכן נמי היכא דלא הוי פשיעה דחד מינייהו הוי פסידא דפועל מדתניא לקמן דף עז. דפועל ששמע בחצי היום שמת לו מת נוטל לפי מה שעשה ובמה שנשאר כיון שלא עשה אינו נוטל כלום הלכך לא משכחת פסידא דבעל הבית אלא היכא דאיהו פשע ולא פועל והכי הוה הא דבסמוך:

28 לא סיירא וכו' פסידא דבעה"ב. דאיהו קים ליה בגויה ואינהו לא קים להו דאמרי ליה מי יימר דאדעתא דההיא ארעא אוגרתן:

29 לדוולא. להשקות שדות:

30 ואתא מטרא. והשקה אותה ואינה צריכה עוד לדוולא:

31 פסידא דפועלים. דכיון דלא הוי פשיעה דבע"ה טפי מדפועלים והפועל תלוי שכירותו בעשיית פעולה א"כ כל שלא עשה פעולתו פסידא דידיה הוא והיינו דוקא בפועל אבל באריס כיון דהוי שותף בגוף הקרקע זכה בכל שבח שיגיע בקרקע א"כ אתא מטרא זוכה במה שמשביח אליו וזה שבח לו שלא יצטרך לטרוח אבל אם היה מפסיד משכירותו בסבת המטר חובה הויא ליה והיינו דאמרינן בפרק מי שאחזו דף עד: דההוא גברא דא"ל לאריסיה כ"ע דלו תלת דוולתא ושקלי ריבעא את דלי ד' ושקיל תלתא לסוף אתא מיטרא וקי"ל התם כרבה דאמר הא לא איצטריך לדוולא והרויח שכרו כך פירש רבינו אלפסי ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל והתוספות והראב"ד ז"ל כתבו דלא מיבעיא אריס דאפילו קבלן ואפילו פועל כל זמן שהתחיל במלאכה כך הוא דינו שמאותה שעה זכה בשכירותו ואע"פ שלא נעשית על ידו דוקא דידיה הוא וכי אמרינן הכא פסידא דפועלים דוקא בשלא התחילו במלאכה וראיה לדבר מדאמרינן בסמוך במאן דאגיר אגירא לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה דכוותה נותן להם שכרם משלם כלומר של כל היום אלמא דאפילו פועל כל שהתחיל במלאכה אע"פ שלא טרח בה כפי מה שנשכר נוטל שכרו משלם והרמב"ן ז"ל חולק בשניהם דפועל כל שלא עשה שליחותו אע"פ שהתחיל במלאכה ונעשית מלאכתו מאליה לא זכה בשכרו וראיה לדבר מדאמרינן בפ' הגוזל בתרא דף קטז. גבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל אין לו אלא שכרו איתיביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקנין לחולה ומצאו שמת או הבריא נותן לו שכרו משלם ושני ליה התם עביד שליח שליחותי' הכא לא עביד שליח שליחותי' אלמא טעמא דשליח עביד שליחותיה הא לאו הכי אע"פ שנעשית מאליה כגון שבאו לו דורמסקנין ממקום אחר הפסיד שכרו וש"מ דאפילו בקבלן נמי הפסיד דמסתמא הך ברייתא דמצאו שמת קבלן הוא וכן ההיא דלא הציל יש בכלל אפי' עלה חמור מאיליו והכי איתא בירושלמי בהדיא עלה של חבירו מאיליו אינו נזקק לכלום והך דבסמוך דנותן להם שכרם משלם לא קשיא דהתם נמי עבד שליח לשליחותי' דההיא על כרחיה בששכרו בפירוש למלאכה ידועה היא דאי לא תימא הכי במלאכה דקשיא מינה אמאי לא מפקיד ליה והא כיון ששכרו סתם אי בעי מסר ליה קשיא ברישא אלא ודאי בששכרו למלאכה ידועה היא וכיון שכן בעה"ב דהוי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דכולה פשיעותא דידיה הוא דאיהו הוא דידע אבל פועל לא ידע ולא הוי ליה לאתנויי: