נימוקי יוסף על בבא מציעא ע״א

1 דנפיל בליליא. ולא ידענו אם נפלו בחבטא או בחבסא הלכך לא ידעינן רוב השבורות או רוב השלמות של מי הם ולפיכך חולקין וסיפא ה"ק ורואין אלו אבנים הראויות להשתבר כלומר אם ידוע היאך נפלו שמין אלו הראויות להשתבר:

2 וליחזינהו למחר. אם הם למעלה זו על זו ולא נפלו למרחוק ידוע שבחבסא נפול ורוב השבורות של אותו שלמטה ואם הן רחוקות להלן ידוע שנפלו בחבטא ורוב השבורות של אותו שלמעלה:

3 לא קפדי אהדדי. למיקני רשות דידיה דאפקורי מפקר כל חד וחד רשותיה לגביה חבריה להניח שם חפציו הלכך כי נמי יתבן ברשותא דחד מינייהו לא הוי אידך המוציא מחבירו דברשותא דהאי נמי יתבי דהא לאו עלייהו קפידא לאושולי דוכתא כתב רבינו חננאל ז"ל דמהא שמעינן דמילתא דידיעא לתרי שותפי בשותפות אע"ג דאיתיה ברשותא דחד מינייהו לא יכול למטען החזקתי דקי"ל שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי ולפי זה אפי' טען ברי ואמר לקוח הוא בידי לא מהימן דכיון דשותפי כי האי גונא לא קפדי אהדדי ה"ל כאלו איתיה לההוא מידי ברשותא דתרוייהו וכ"כ הריא"ף ז"ל בריש בבא בתרא והראב"ד ז"ל מוסיף בה דברים דלא מיבעי אי אמר לקוח הוא בידי דעקר ליה לשותפותא לגמרי דלא מהימן אלא אפילו מודה ליה דאית ליה בגויה ריבעא או תילתא לאו כל כמיניה דכיון דסתם שותפות למחצה לא מהימן לגרועי מפלגא מידי תדע דהא הכא אע"ג דידעינן דשותפין נינהו בהנך אבנים לא ידעינן דתהוי יד שניהם שוה דהא אפשר שזה ראוי ליטול כל השלמות משום דבחבטא נפל א"נ איפכא אפ"ה לא מהניא ליה חזקתיה לומר בחבטא נפל ושלמות שלי ואפילו בדטעין הכי בברי דכיון דמידי דשותפו' הוא ולא ידיע אי דמר אי דמר חולקים ולזה הסכים הרשב"א ז"ל דכיון דשותפין לא קפדי אהדדי הוי לה חצרו של זה ושל זה כחצר של שניהם או כסימטא ומאי אולמיה דהאי מהאי וכן דעת הרנב"ר ז"ל ומיהו כל ה"מ דוקא כגון דאיכא עד וראה אבל לא ראה מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר חזרתי ולקחתי ממך. כן כתב ה"ר יוסף הלוי מיג"ש:

4 דה"ל מחויב שבועה. דאורייתא משום הודאת מקצת ואינו יכול לישבע ומשום הכי קתני שחבירו נוטלן כתב הרנב"ר ז"ל דמהא שמעינן דאפילו בשמא דלא ריע כי האי דלא ה"ל למידק אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם:

5 גרסי' בגמרא ועולות לו מן החשבון סבר רבא למימר לחשבון שבורות אלמא כיון דאמר איני יודע ריע טפי א"ל אביי אדרבה האי ריע טפי מדהני ידיע טפי לא ידע תו לא אית ליה והנך כולהו דהאיך נינהו אלא אמר אביי עולות לו לחשבון שלמות מאי נפקא לן מינה נפקא מיניה למלבנא רויחא אי נמי לטינא דמעבד:

6 לחשבון שבורות שכנגדו אף הוא יטול שבורות כנגדן וזה יטול את אלו כפי חשבון לחשבון שלימות שכנגדו אף הוא יטול שלמות כנגדן:

7 למלבנא רויחא. יש לבנים עשויות במלבן שהוא רחב מחבירו אי נמי לטינא דמעבד יש טיט שעושין ממנו לבנים שמעובד ומגובל יפה מחבירו:

8 מתני' של שנים. רש"י והרי"ף ז"ל ורוב האחרונים ז"ל ל"ג של שנים ופירשו הך מתניתין בשוכר ומשכיר וכתב הרנב"ר ז"ל שכן עיקר דדינא דשותפין הא תני לה בסמוך דתנן ואמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות וכו' ותרתי בשותפין למה לי אלא הא ודאי בשוכר ומשכיר הוא ומשום דדמיא לשותפי עריב לה בהדייהו ואחרים דקדקו עוד מדאמר ר' יוסי עליון נותן מעזיבה ואמרי' בגמרא טעמא משום אשוויי גומות הוא ועליון בעי אשוויי ובשלמא בשוכר ניחא דהא אמרינן פרק השואל דף קא: דעל השוכר להטיח את גגו משום דמעשה הדיוט הוא אבל בשותפות ודאי תחתון נותן את הכל וראיה לדבר ממתני' דלעיל דתנן דשניהם חולקין בשוה בעצים ובאבנים ובעפר והיינו משום דעליון נותן תקרה עליונה של עלייה ומעזיבה שלה ותחתון נותן תקרה ומעזיבה של תחתון ואלו היה העליון נותן מעזיבה בתקרה של התחתונה היה לו ליטול מן העפר יותר מחבירו כשיעור אותה מעזיבה משום דעליון נותן לו תקרה עליונה ומעזיבה כנגד תקרה ומעזיבה של תחתון אלא ודאי מדתנן חולקין שמע מינה כדכתיבנא:

9 ואין בעל הבית רוצה. משכיר:

10 מעזיבה. טיח הטיט שנותנין על התקרה ודומה לו במקרא ויעזבו את ירושלים בספר עזרא ובגמרא מפרש פלוגתייהו:

11 גמ' בארבעה. כיון שנפחתה בארבעה טפחים יורד ודר בבית לגמרי ואע"פ דהשתא אינו מחוסר אלא מקום כלי אחד לא כייפינן ליה לדור חציו למעלה וחציו למטה:

12 אידך מזלך גרמה. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק חמישי מהלכות שכירות שמחשב עמו על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות:

13 לוגר לו וכו'. אם יש לו למה אנו כופין את המשכיר לקלטו לדור עמו בבית וזה לשון הרנב"ר ז"ל בחידושיו אי אית ליה עלייה וקנו מיניה אי נמי קביל מיניה אגרא על כרחיה לוגר ליה עלייה אחריתי אע"ג דכיון דלית ליה לא מצי לאשתעבודי שאין אדם מקנה שאינה שלו אלא אם כן שעבד נכסיו לבנותה לו בפירוש אפילו הכי שוכר לא מיחייב באגריה אי לא מוגר ליה עלייה אחריתי עכ"ל:

14 שעל גבי בית זה. דשעבדיה לבית לגבי עלייה דאי לא שעבדיה למה ליה למימר שע"ג בית זה הא קא חזי לה דהא עלייה זו קאמר ליה שכל שרואה או עומד או נשען זה על גבי זה ואמר לו זה שעל גב זה אני משכיר לך לא לחנם הזכירו אלא כדי לשעבדו:

15 דלית. גפן מודלת טריא"ה בלע"ז:

16 פרסק. אילן שפירותיו אפרסקין:

17 ואיכא למידק והא לא דמו אהדדי דגבי בית ועלייה נפחת העלייה והבית קיים ואפילו הכי אמרינן דחייב להעמיד לו עליה ואילו גבי דלית כי ה"ג כגון שנעקרה הדלית והפרסק קיים לא אמרינן שיהא חייב להעמיד לו דלית תירץ הרשב"א ז"ל דדומים הם לגמרי שהבית הוא שנתקלקל דהיינו תקרה כיון שעל התחתון ליתן את התקרה ועלייה קיימא דהיינו כותלי' ואוירא ותקרת הבית לעלייה כפרסק לדלית ולפי זה שמעינן שאם נפלו כותלי העלייה אפילו כי תקרת הבית קיים אינו חייב להעמיד לו עלייה שהרי הכל תלוי בדלית והשתא הדלית נעקר וכן נראה דנפחתה דוקא והיינו דנקט לה לעיל דרך נפילה והכא נקט שנפחתה הלכך בשוכר ומשכיר דוקא נפחתה דכל שנתקלקלה עלייתו מחמת ביתו שעבד לו ביתו שהפסד זה בא לו מחמתו:

18 לבדו דר. ובעה"ב יצא מביתו על כרחו ופסק הרי"ף ז"ל דשניהם דרים:

19 דרך פתחים. דרך פתח הבית כבעה"ב:

20 דרך עלייה. דרך גגו לעלות מבחוץ דרך סולם קבוע לכניסת פתח העלייה ליכנס לעלייה הנפחתה ומשם ירד לביתו בסולם:

21 עלייה וירידה וכו'. אם קבלתי עלי לעלות דרך סולם וליכנס לפתח ולדור למעל' טורח עלייה וירידה לא קבלתי עלי:

22 אמר המחבר ונראה לי דמדנקט תלמודא בלשון אם תמצא לומר עלייה וירידה לא קבילית עלי שכן הדין וכן נראה דכיון שהמשכיר מעכב הדבר די לו צער לשוכר שלא יוכל לדור לבדו ע"כ:

23 שתי עליות וכו'. והוא שכר את העליונה:

24 פשיטא וכו'. דכל שכן דהא עדיפא ליה:

25 איפחת תחתונה. והוא שכר התחתונה וא"ת אי אמר ליה עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך פשיטא שידור בבית ואי א"ל עלייה זו שתחת עלייה זו אני משכיר לך פשיטא שידור בעלייה יש לומר דמיירי דא"ל עלייה שעל גבי בית זה ואפילו הכי מספקא ליה משום דגם העלייה העליונה בכלל בית זה וכל מה ששייר לעצמו קרא בית וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות שכירות שהרי זה ספק אם ידור בעליונה או בבית לכתחלה לא ידור ואם דר אין מוציא אותו משם:

26 קנים וסנאין. לעשות תקרה כמין מחצלת:

27 סותני. שם חכם תלמידו של ר"ל:

28 לוחאים. מנסרים של ארז שקורים פלנק"ש בלע"ז:

29 חזוקי תקרה. שמאחר שהוא טח בטיט אין הנסרים נדין ממקומן וקי"ל כרבנן דהכא דכיון דבשוכר ומשכיר איירי מתני' החזוק תועלת בעל הבית הוא שהוא התחתון הלכך עליו לתקן התקרה עם המעזיבה:

30 בי תרי. בית של זה ועלייה של זה ולא בשוכר ומשכיר מיירי:

31 ויוסף הורד. ר' חייא בר יוסף אמר תחתון האי הורד מתרגמינן איתחת:

32 בפלוגתא דהתם בנזקין פ' לא יחפור דף כה: גבי אילן ובור דרבנן אמרי התם שבעל האילן מרחיק האילן מן הבור כדי שלא יזיק כותלי הבור ואם הבור קודם יקוץ ורבי יוסי אומר לא יקוץ שזה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו שאין המזיק צריך להרחיק את עצמו שהניזק הוא שצריך להרחיק את עצמו ואמרינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי הלכך הלכתא כרבי חייא בר יוסף דאמר תחתון מתקן דקאי כרבי יוסי דהלכתא כוותיה איני והא אמר רב יוסף כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן מודה ר"י בגירי דידיה הני מיא דפסקי והדר נפלי וכו'. אדר' חייא בר יוסף פריך דאמר על התחתון לתקן ואוקימנא כרבי יוסי והא מודה רבי יוסי בגיריה דיליה אע"ג דאמר על הניזק להרחיק את עצמו הני מילי היכא דלאו אדם עצמו מזיק כגון בור ואילן שבשעת נטיעתו אינו מזיקו אבל השרשים גדלים ומתפשטין מאיליהן לאחר זמן אבל היכא דאדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו כי הכא ששופך את המים על ראשו מודה הוא דהא לאו גרמא בנזקין הוא אלא מזיק ממש הוא ואדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד:

33 דפסקי והדר נפלי. כלומר לא היתה מקום רחיצתו של ידיו של עליון על מקום נזקי התחתון אלא במקום אחר ומשם הן נמשכין והולכין עד שנופלין במקום שמזיקין הלכך לאו גיריה נינהו ושמעינן מינה דהיכא דליכא מעזיבה דגיריה נינהו עליון מתקן כרבי יוסי דאמר התחתון נותן את התקרה והעליון המעזיבה אבל בשוכר ומשכיר במתני' לית הלכתא כותיה וכדאמרן:

34 מתני' של שנים. בית של זה ועלייה של זה שחלקו כך בנחלת אביהם:

35 לבעל הבית לבנות. עד התקרה התחתונה ובעל העלייה יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג:

36 הרי בעל העליונה בונה וכו'. וא"ת ולמה הוא צריך לבנות הבית יכפוהו לבעל הבית לבנות דבשלמא רישא איהו לא שעבד נפשיה כיון שאמר זו אלא דשעבדיה לבית אלא סיפא יכפוהו לבנות כבר זה הקשו בירושל' דמכילתין הלכה ד דאמרינן התם שמענו שאין כופין כלומר ממתני' שמעינן הכי דקתני והוא אינו רוצה לבנות אלמא אין כופין והא תני ר' חייא כופין ומתרצינן בשאינו כלומר שהלך למדינת הים דבכי ה"ג אי אפשר לכפותו שאין ב"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו ומ"מ שמעינן מינה דכל שישנו כופין אותו לבנות וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב דהתם בירושלמי סברי לה כרב אחא שר הבירה בכתובות דף פח. דאית ליה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפילו מן התקנה כדמוכח בפ' הכותב אבל אנן דסבירא לן כרב נחמן דאמר התם דנפרעין מן התקנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל ממונו של חבירו והולך למדינת הים אי איתא דבישנו כופין אותו אפילו בשאינו נמי כופין אלא דסברא דגמרא דילן הוא שאין כופין אותו כלל שאין לבעל העלייה שעבוד אלא על הבית אבל לא על בעל הבית שישתעבדו לו נכסיו כדי שנכוף אותו לבנות בעל כרחו וכתב הרנב"ר ז"ל שאין דעת הרא"ה ז"ל ג"כ:

37 אף זה. שדר אם כן בעל עלייה זו כשהוא חוזר מעותיו לזה שהוא דר בתוך שלו ואי נמי זה לא חסר דהא בלאו הכי הא לא בני לה איהו זה מיהא מהני שאילולי בית זה אין לו מקום לדור שם וסבר זה נהנה וזה אינו חסר חייב וצריך להעלות לו שכר ואי לא מיחזי כרבית:

38 אלא בונה ויושב בבית דהוה ליה זה לא נהנה וזה אינו חסר הוא לא נהנה שהרי עלייתו מוכנת לדור לו וזה לא חסר דבלאו הכי לא חזיא ליה דהא לא בני לה וא"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו בעשן כשדר שם וכל שזה חסר אע"פ שזה אינו נהנה כתב רב אלפסי ז"ל בפרק כיצד הרגל שהוא חייב לפי' כתב הרשב"א ז"ל דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע"ג דאידך חסר פטור שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו שהוא פטור והביא עוד ראיה מדתנן בפ' המקבל דף קד. המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה חייב ואמרינן טעמא משום דדרשינן לשון הדיוט שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא משמע דהא לאו הכי פטור וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל וכן כתב הרנב"ר ז"ל:

39 גמ' תחתון שבא לשנות. בבנין החומה שעליו מן היסוד עד התקרה: