נימוקי יוסף על בבא מציעא כ״א

1 סיפא וכו'. בכרך אחד ממש בכרך אחד אלא שאמרו לו מנה שלי ומאתים של חברי ומש"ה לא דק דמשמע שפיר דאינהו לא קפדי אהדדי זו היא דרך הגאונים ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שאלה ואין להקשות כיון שכל אחד תובע מאתים והוא מודה ודאי מנה הוה ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאמרינן הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע עליה ומשלם דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חבירו ברשותו אבל הכא הרי מודה הג' מאות שתובעין בין שניהם ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין. ורמינן בגמרא גזל אגזל קתני הכא אמר לשנים גזלתי וכו' ורמינהו גזל לאחד מה' ואינו יודע לאיזה מהם גזל וכל אחד אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי ר"ט אלמא מספיקא לא מפקינן ממונא התם דקא תבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים דיקא נמי דקתני שהודה מפי עצמו ש"מ . קתני הכא במתני' שיתן מנה לכל אחד ואחד אלמא דמספיקא מפקינן ממונא:

2 מניח גזילה ביניהם. מפרשינן בגמרא דהא דאמרינן ויניח לאו למימר שיניחנה שם ולשקלו אינהו דא"כ הנגזל מפסיד אלא יניחנה בב"ד בפניהם ואומר ביררו בידו של מי הוא ויטול ומסתלק מן הדין ור"ע דהלכתא כוותיה מחבירו פליג עליה ואמר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל א' וא' וטעמא משום קנסא דקנסינן ליה כיון דעבד איסורא נמצא דהיכא דליכא איסורא היה מודה לר' טרפון שמניח בפניהם מה שיש בידו ומסתלק וכן אמר רבי שמעון בן אלעזר פרק האשה שלום דף קיח: ובפרק הגוזל קמא דף קג: דר"ע גופיה מודה בלוקח מקח מחמשה בני אדם וזה אומר אני מכרתיו לך והדמים שלי וכן כ"א שנותן דמי מקח ביניהם ומסתלק ופסק הרי"ף ז"ל כותיה משום דקי"ל הכי בעלמא כרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור וא"כ האידנא דלא דיינינן דיני דקנסות שפיר פסקינן אפילו בגזל כר"ט וכן פסקו הראב"ד והר"ז ז"ל אבל דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות שאלה שהנוטלין נשבעים שבועה כעין דאורייתא שכלל גדול הוא לכל הנוטלים שלא כדין שאין נוטלים אלא בשבועה זו כאותן ששנינו פרק כל הנשבעין דף מד: נמצא שצריך ליתן גזילה לכל א' וא' וא"כ הדין היכא דה"ל למידק ולא דק דפשיעה היא וגזל חד כי ההיא דב' כריכות דמתניתין דינא הוא שאם היו תובעין לו שהיה צריך ליתן לכל א' וא' כר"ע וכ"כ הרמב"ן ז"ל ולר"ע לא קשיא גזל דמתניתין אגזל דהתם דבכלהו מפקינן ממונא מספיקא ומטעם קנס ואפילו תובעו לו דהשתא לא בא לצאת ידי שמים אלא דמ"מ מלישנא דמתני' משמע דמיירי בשלא תבעו לו כדדייק תלמודא גבי ר"ט ובכה"ג שאין לו תובעים לא היה חייב לתת לכל א' בדיני אדם אלא דוקא בבא לצאת ידי שמים שלא קנסו חכמים בדבר זה מפני שאין לו תובעין וכ"כ הרמב"ם ז"ל פרק רביעי מהלכות גזילה:

3 מתני' המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודים. על ידי רקבון או עכברים:

4 לא יגע בהן. הנפקד למכרן ובגמרא מפרש טעמא וכמה יהיו אבודין קודם שיגע בהם:

5 גרסינן בגמרא מ"ט אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונם אבל יותר מכדי חסרונם ד"ה מוכרם בב"ד מיתיבי המפקיד אצל חבירו פירות והרקיבו יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש הרי זה לא יגע בהם דר"מ וחכ"א עושה להם תקנה ומוכרם בפני ב"ד וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו כיוצא בו גבאי צדקה שאין להם עניים פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרים לאחרים ואין מוכרין לעצמם תני מיהת פירות והרקיבו מאי לאו יותר מכדי חסרונם לא בכדי חסרונם והא יין והחמיץ שמן והבאיש דיותר מכדי חסרונם הוא שאני הכא כיון דקם קם:

6 מאי עושה להם תקנה אמר רב אשי לקנקנים אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים ע"כ:

7 בקב שלו. קב שלו חביבין עליו ע"י שעמל בהם ורוצה הוא בו יותר מתשעה קבים של אחרים שיקח בדמיהם וט' קבין לאו דווקא אלא גוזמא קאמר וכדאמרינן דיותר מכדי חסרונם וכו':

8 מחלוקת בכדי חסרונם. הא דפליגי במתני' ת"ק ורשב"ג היינו בכדי חסרונם שהוא לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור ולשעורין ט' קבין לכור ולכוסמין ולזרע פשתן ג' סאין לכור כדאיתא במתני' דבסמוך והאי שיעורא מחסרין בשנה אחת ובשביל זה לא הוו אבודים כיון דאורחייהו בהכי ולא פליג רבן שמעון בן גמליאל ורבנן בהא אלא פליגי היכא שחסרו שיעור זה שהוא שיעור חסרון זה בשנה בפחות משנה דרשב"ג חייש דכיון דחסר כן בזמן מועט כן תמיד יחסר ויהיה יותר מכדי חסרונם ורבנן אמרי לא יגע בהם דשמא לא יתחסרו עוד בכל שנה זו אבל היכא שחסרו בשנה אחת יותר משיעור זה אפילו רבנן מודו שמוכרן בבית דין ומשום השבת אבידה כדר' שמעון בן גמליאל:

9 והדביש. יצא טעמו ומתקו וכן תשרש איוב לא תעקר שרשיה:

10 ואין מוכרן לעצמו. שלא יחשדוהו שלקחן בזול:

11 פורטין. מחליפין פרוטות של נחשת בסלעי כסף מפני שהפרוטות מתעפשות ונפסלות:

12 תמחוי. מאכל שגובין מבעלי בתים לחלק בכל יום לעניים ואם לא ימכרם נפסד המאכל:

13 מאי לאו יותר וכו'. איכא מ"ד לא יגע ואת אמרת דברי הכל מוכרן:

14 כיון דקם קם. כיון שעמדו בקלקולם הרי עמדו ביחד ולא יתקלקלו מעתה יותר ובכדי חסרונם קרינן ליה כיון שאינם כשאר פירות שמרקיבין תמיד:

15 מאי עושה וכו'. הרי נתקלקלו ומה תקנה יש להם:

16 לקנקנים. שימכור השמן לתקן עורות והדבש לכתישת גב הגמל כשהוא כתוש מחמת המשוי כדי שיריק הכלים ולא יתקלקלו ופסקינן הלכתא כחכמים בין במתני' בין בברייתא ואע"ג דבמתני' לא חיישי רבנן להפסד מועט ואמרי לא יגע בהן והכא בברייתא אמרינן עושה להם תקנה וחיישינן להפסד מועט דקנקנים ל"ק דבמתני' איכא טעמא דרוצה אדם בקב שלו אבל בברייתא שהבאיש והדביש אינו רוצה בקיומן כלל הלכך עושה להם תקנה ומוכרם וכן דעת הרמב"ם ז"ל בדברים הללו בפ"ז מהלכות שאלה ופקדון וכן כתבו האחרונים הרשב"א והרנב"ר ז"ל:

17 והא דאמרינן ומוכרן בב"ד כתב הרשב"א ז"ל דכיון דלא קתני הכי אלא בפקדון דוקא בפקדון הוא דאמרי' הכי שלא הופקדו אצלו אלא להיות מונחים בקרן זוית בלבד ולפיכך אינו רשאי אלא בב"ד אבל בצדקה ותמחוי הפרנסים הם כבעלים הלכך כל מה שיראו לעשות עושין אפילו שלא בב"ד וכן דעת הרנב"ר ז"ל:

18 תניא היורד. לאו דוקא דהא הדין שמורידין אותו לכתחלה לנכסי שבוי כיון שהוא קרובו ראוי ליורשו כדפריש ואזיל אלא משום אידך דקתני בה מוציאין ואפילו ירד בה נקט הכי וכן אמר ר"נ אמר שמואל לקמן דמורידין קרוב לנכסי שבוי:

19 אין מוציאין וכו'. כדאמרינן דאף לכתחלה מורידין א"כ כ"ש דאין מוציאין ואע"ג דאפשר שיזרעה תמיד ויכחיש מ"מ אין מורידין בה אריס אלא הקרוב וטעמא דכיון שאנו עושין תקנה מעצמנו אין לנו לעשות תקנה שיהא אפשר שיהא קרוב זה נפסד בה כגון זה דאפשר שמת המוריש וזה יורש הכל א"כ למה נפסיד אותו ליתן כאריס ואם נחוש שמא יפסידם הא תקנו שאם שמעו בו שמת שאוכל והכל שלו:

20 ולא עוד אלא אפילו שמע וכו' תולש ואוכל. וכל זה כדי שלא יפסידם לומר כיון שלא באו עדים שמת שקר הוא ולא סמכא דעתיה ושמא יפסידם כדאמרן אבל השתא די לו בזה ויאמר טוב לי לתקן הקרקע כראוי שאם אמת שמת הלא הכל שלי הוא ואם לאו אקח מן הפירות כרצוני קודם שיבא:

21 הנטושים כשבויין שאין מוציאין אותם מידם אלא יקחו הכל כיורש עד שיבואו הבעלים ומחשבין עמהם ונשבעים כמה הוציאו וכמה אכלו ונוטל בכל כאריס למחצה או לשליש ולרביע בין בשבח בין בפירות כן כתבו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל אבל לא אמרי' שאם תלש ואכל הרי זה וכו' וטעמא דכיון דלא שמעו בו שמת לא חיישינן כ"כ לשמא יפסידם דבשלמא בששמעו בו שמת לא היה בוש אם היה מפסידם שיכול לומר בשלי אני עושה אבל בנטושין שלא שמעו שמת אם יפסידם יהא בוש בדבר והא דאמרינן דמורידין קרוב היינו במקרקעי אבל במטלטלי דמכליא קרנא אע"פ ששמעו בו שמת מעמידין אפוטרופוס ולא קרוב כדאמרינן לקמן ענבים לבצור וכו':

22 היורד לנכסי רטושים מוציאין וכו'. וכ"ש שאין מורידין לכתחלה דכיון שהניחו מדעתן והלכו ולא צוו להוריד ולא חשו לתקנתם ואיך נחוש אנחנו יותר מהם הלכך אף אם ירדו מעצמם אין מניחים אותם לירד ואפילו שמעו בהם שמתו לפי שאין אחים נכנסים לנחלה אלא בעדות ברורה כדתנן ביבמות דף קיז. ומיהו כשיצא הקול שמתו ואמר היורש להוריד אריס בנכסים כדי שלא יתקלקלו הנכסים שומעין לו וגדולה מזו כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נחלות שמורידין לקרוב עצמו בתורת אריסות אלא שאינו מחוור בעיני הרשב"א והרנב"ר ז"ל שאם כן היה לו לתנא לכלול אותו בכלל אותן שאמרו שמין להם כאריס ומיהו הראב"ד ז"ל לא השיגו בזה ונראה לי שאין להקשות לדברי הרמב"ם ז"ל תנא תני מוציאין וכו' וכ"ש דאין מורידין דחלוק יש בין יורד בתורת ירושה אלא שלבסוף כשבאו הבעלים שמין לו כאריס ליורד מתחלה בתורת אריסות שבכל שנה ושנה מחשבין עמו ונותנין לו חלק אריסותו כשאר אריסי העיר וכיון שאנו רואין בכל שנה היאך הוא מתעסק בהם תו ליכא למיחש דילמא מפסיד להו כלל וצ"ע על אינו מחוור של רבותינו ז"ל שאין לו לכלול בלשון שמין להם כאריס ואינו ממינם ואע"פ שנראה מפרש"י ז"ל דשמין להם כאריס ר"ל בכל שנה הלא הם ז"ל דחו פירושו וכתבו כמו שכתבתי:

23 ואינו ידוע להיכן הלכו. שרוצה להרחיק עצמו וללכת ע"מ להשתקע שם ויודע שיפסדו נכסיו ולא חשש להם כדפירשנו אבל בנטושין נקט שהלכו להם למדינת הים לאשמועינן שאע"פ שהלך מדעתו על דעת לחזור ויקר מקרהו שנשבה חשבינן ליה כשבוי מעיקרא שלא היה יכול לצוות דהשתא נמי היה מצווה אלא שהיה סבור לשוב טרם שיפסידו ולפיכך היה שלא צוה. כן כתב הרשב"א ז"ל:

24 אם על בנים רוטשה. כך פירוש הכתוב לפי זה שמפני פחד האויב קודם בואו הניחו כל אשר להם וברחו מדעתם:

25 תניא וכולן שמין להם כאריס. לאיתויי הא דבורח מחמת מרדין שהוא בהול ואינו יכול לצוות:

26 מחמת מרדין. שהרג את הנפש ופרסאי הורגין על שפיכות דמים כדאמרינן בב"ק דף קיז. מרדין הוא רציחה בלשון פרסי כך מפרש בשערים דרבינו האי גאון ז"ל:

27 מדאמרינן הכא בקמה וכו'. בהני דוקא דמטלטלי נינהו ב"ד מעמידין אפוטרופוס ולא בקרקע כדאמרינן ואח"כ מורידין וכו' ומיירי סתמא ואפילו שמעו בו שמת משמע דבמטלטלי דשבוי אע"ג דשמעו בו שמת מעמידין אפוטרופוס ואין נותנין בידו של יורש משום דדילמא מכליא קרנא ואי אתי שבוי לא משכח ולא מידי וכדפירשנו לעיל ואם כך הדין ואח"כ היינו בענין הקרקעות מורידין קרוב להשביח וליטול כאריס כדפרישית לעיל דכיון דלא מכליא קרנא לא חיישינן והא דמוקמינן בידא דיורש היינו לתלוש ולאכול אבל לירד ולמכור לא דשמא מה ששמעו שמתו הבעלים שקר הוא ואיך ימכור זה מה שאינו שלו והכי תניא דף לח: ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם וגו' איני יודע שנשיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא שמלמד שבניהם מבקשים לירד בנכסי אביהם ואין ב"ד מניחים אותם ואמר רבא לירד ולמכור קתני: