נימוקי יוסף על בבא מציעא נ״ז

1 גמ' חייב. בתמיה קתני א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב שואל באונסין בדרך והרי לא יצאת מרשות המשאיל דיד עבדו כיד רבו דמיא והרי הוא כאילו הוא הוליכה:

2 בעבד עברי. אבל בעבד כנעני לא ואפי' א"ל שואל למשאיל הכישה במקל ושלחה או ביד עבדו כנעני דלא גרע מהכישה פטור שואל ואע"ג דקי"ל פרק קמא דקדושין דף ח: דהאומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך חייב שאני התם דא"ל להדיא ואתחייב אני לך מש"ה חייב מדין ערב אבל הכא דהכישה במקל בלחוד פטור וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות שאלה וכן אחרון המפרשים הרנב"ר ז"ל עוד כתב ז"ל דהכא אפילו א"ל בפירוש הכישה במקל ואתחייב אני לך פטור דהתם בזרוק לים היינו טעמא דמיחייב לפי שמשעה שזרקו אזל לאיבוד ולא כל הימנו להחזירו וכן בתנהו לכלב אבל הכא שמשעה שהכישה יכול להחזירה אפילו א"ל בהדיא ואתחייב אני לך פטור:

3 כך תקנו משיכה בשומרין. כלומר שאין המשאיל יכול לחזור בו אף על פי שלא בקע בו ולא עשה בו מלאכה כלל ואיכא מאן דאמר דכי מהניא משיכה בשומרים דוקא בשואל ובשוכר שכיון שהם משתמשין בגופו של כלי הויא ליה כמכירה ליומיה ודין הוא שתקנה להם משיכתם כיון שהם זוכים בגופו של דבר אבל ש"ש וש"ח שאין להם זכיה כלל בגופו של כלי ל"ל דתקנה להו משיכה שהיאך יתחייב בעה"ב בשכרו של שומר מפני משיכה של שומר שלא יכול לחזור בו:

4 וכתבו המפרשים ז"ל שהשוו חכמים מדותיהם בשוכר דכי היכי דמהני ליה לשוכר משיכתו שאין המשכיר יכול לחזור בו ה"נ מהני משיכתו למשכיר שאין שוכר יכול לחזור בו אבל בשואל לא הוה מסתברא הכי דנהי דמשמשך אין משאיל יכול לחזור בו שואל מיהא יכול לחזור בו דעיקר שאלה לצרכו היא וכדאמרי' דכל הנאה שלו אבל הרא"ש ז"ל כתב שאף בשואל השוו מדותיהן ואינו יכול לחזור בו דאע"ג דודאי אם רצה להחזיר לרשות בעלים מחזיר דליכא למימר שיהא מחויב לשמור בעל כרחו מיהו אם חזר בו ונאנס בשעה שמחזירו חייב ולא אמרינן דליהוי כהחזירה לאחר ימי שאלתה כיון שחזר בו כדי שלא לחייב אלא כש"ש ונראה שכן דעת הרנב"ר ז"ל שכתב על מה שכתבו המפרשים שאין משיכה מועלת בש"ש ובש"ח לחייב הבעלים אני איני אומר כן אלא ש"ש הרי הוא כפועל של בעל הבית ומשיכת הכלי שהוא נעשה שומר עליו הרי הוא כהתחלת מלאכה וכשם שהפועל זוכה בשכרו משעה שהוא מתחיל במלאכה ושוב אין בעה"ב יכול לחזור בו כמו שכתבתי ריש פרק האומנים כך הוא דינו של שומר שכר שהוא זוכה בשכרו משעת משיכתו של כלי שהוא התחלת מלאכה שלו עכ"ל:

5 כך שכירות קרקע. משנתן לו כסף או שכתב לו בעל הבית ביתי מושכר לך ומסר לו השטר או שהחזיק בה השוכר אין אחד מהם יכול לחזור בו ושכירות מטלטלין נמי הויא כמכירה וכי היכי דאין נקנין אלא במשיכה כך אין שכירותן נקנה אלא במשיכה ואף על גב דמדאורייתא נקנין בכסף אלא משום גזירה שמא יאמרו נשרפו חטיך בעליה מה שאין כן בשכירות דכיון שגוף הכלי ששכרו ממנו הוא בידיו טרח ומציל מכל מקום כיון דשכירות כמכירה אין לחלק וכן כתב הרשב"א ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל:

6 אמר שמואל וכו' חביצא. תמרים מדובקין יחד קרוי חביצא:

7 כולהו אגב הדדי. הלוקחן ביחד לא יתן בהם אלא מ"ט פרוטות כדי שיחזור למכרם אחת אחת ומשתכר פרוטה:

8 משלם חמשים נכי חדא. דהיינו מ"ט פרוטות כמה שהם נמכרות ביחד ולא מצי למימר נגזל אנא חדא חדא הוינא מזבן להו משום דאין מדקדקין להחמיר עליו וטעמא כדתנן ב"ק דף נה: שמין בית סאה גבי נזקין דשן כי יבער איש שדה או כרם וכו' תנן כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה אין מדקדקין להיות שמין האכילה לבדה מה שהיתה שוה ערוגה זו שנאכלה כולה אלא מה נחסר בית סאה בשדה זו מדמיה אם היה בא למכור הקרקע עם זריעתה מה חסרו דמיה בשביל אכילת ערוגה זו דהיינו קולא גבי מזיק דמי שבא לקנות הקרקע לא יניחנה בשביל כך ובדבר מועט יתפשר בפחות דמים ומקרא יליף לה בב"ק:

9 אמר רבא הני שקולאי. נושאי משא:

10 ביומא דשוקא. האחרונים ז"ל הסכימו לפי' הראב"ד ז"ל ששברוהו ביומא דשוקא ומש"ה משלם כשעת הנזק דמיזדבנא חמשה:

11 בשאר יומי. אם שברו בשאר יומין אין משלמין אלא כשעת הנזק דהיינו ארבעה:

12 ולא אמרן. ביומא דשוקא מהדר ליה חמרא אלא דלא ה"ל חמרא אחרינא לזבוני :

13 איבעי לך לזבוני. אם יש לו יין למכור אמרינן ליה הלא יש עליך לטרוח ולמכור יינך:

14 ומנכי להו. חנוני מחמשה אגר טירחא כפועל בטל כמה היה רוצה ליטול מי שעליו למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה וישב בטל:

15 ודמי כרזנייתא. שנותנין למכריז היין ויש מפרשים שכר ברזנייתא לשון ברזא הנך דמי מנכי ליה שהרי פטרו מכל אלה:

16 מתני' המחליף פרה בחמור וילדה. נקט חליפין בפרה ומכירה בשפחה משום דמכר דפרה בעי משיכה וכיון דמשך היה לו לראות אם היתה מעוברת או לא אבל בחליפין כיון שזכה בעל הפרה בחמור זכה בעל החמור בפרה בכל מקום שהיא ולפיכך נולד הספק ביניהם אבל שפחה נקנית בכסף וכשנתן הכסף היתה בסימטא או בביתו של מוכר ואין ידוע אם היתה מעוברת אם לאו:

17 משלקחתי ילדה יחלוקו. הכי קאמרינן בגמ' שמא עד שלא מכרתי וכו' ומשום דשמא הוא יחלוקו ודוקא לסומכוס דמתני' דהכא סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל אנן דלא קי"ל הכי אלא בשמא ושמא המוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו קיימא באגם או בסימטא שאינו רשות מיוחד להם הרי היא בחזקת המוכר וכבר הוא מבואר פ"כ מהל' מכירה לרמב"ם ז"ל:

18 זכה בגדול. כיון דקיימא לן כרב נחמן דף צז: דהאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור הא דאמרינן הכא זכה בגדול מיירי כגון שיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ולפיכך זכה הלוקח וכגון שטענו עבד גדול בכסותו וא"ל מוכר חד עבד וחד כסות ידענא אבל איני יודע אי גדול הוא אי קטן דה"ל אכסות מחויב שבועה דמודה מקצת הוא דאע"ג דלא מודה ליה אכסות דטען ליה הא מוקמינן בגמרא דמיירי בדליפי כלומר שהבגד הוא הכל מחובר בחתיכה אחת ולוקח אומר ג' אמות דבגד זו לצורך כסות עבד גדול מכרת לי ומוכר אומר איני יודע אם שתי אמות מכרתי לך לצורך עבד קטן או ג' כמו שאמרת וא"כ הלה הוא מודה לו מקצת בגד זה דטעין ליה ומ"מ לאו הילך הוא כיון שאין הבגד שתובע לו מסוים אלא יתן לו ג' אמות מהבגד ממקום שירצה א"כ הרי הוא מחויב שבועה על הבגד ואינו יכול לישבע דהא אמר איני יודע וא"כ זכה בבגד ובעבד נמי אע"ג דאין נשבעין עליהם דאיתקש לקרקעות הא תנן נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם נמצא דחייב שבועה על העבד בגלגול הכסות ומתוך שאינו יכול לישבע עליו משלם ומש"ה קאמרי' זכה בגדול הכי מוקמינן מתני' בגמרא והכי הלכתא ומהא שמעינן מה שכתבנו לעיל במחויב שבועה ע"י גלגול מתוך שאינו יכול לישבע משלם:

19 אין לו אלא קטן. דהא אפי' הוה איפכא שיטעון הלוקח ברי לא יקח אלא קטן בלא ראיה והשתא דאמר הוא איני יודע הרי אין לו ראיה א"כ דין הוא דאין לו אלא קטן:

20 ישבע המוכר. כדפרישנא לעיל דמיירי דהוי מודה מקצת אכסות:

21 המוכר שהוא נתבע דכל הנשבעין שבתורה נשבעין כדי שלא ישלמו כדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם:

22 יחלוקו. מוקמינן מתני' בגמרא דסומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל אנן קי"ל דכל היכא שהממון ברשות אחד מהם המוציא מחבירו עליו הראיה ומיהו אם אין שום א' מהם מוחזק בו פי' דליכא למימר אוקמא אחזקה דמרה קמא ואינו בחזקתו של זה יותר משל זה אפי' אנן אמרינן הכי דיחלוקו:

23 גמ' סימטא. קרן זוית הסמוכה לרחבה ומוכרין בה בהמות ועבדים:

24 מה שטענו. דהא גדול וקטן כחטים ושעורים הוא:

25 הילך הוא. זה שמודה עליו מוכן הוא ליטול:

26 עבד בכסותו. וזה מודה לו בעבד קטן וכסותו דמיחייב שבועה משום כסות ומשתבע אעבד בגלגול וכדפרישית במתניתין:

27 ושדה בעומריה מנין עומרים של גדולה מכרת לי ומוכר אומר מנין עומרים של שדה קטנה מכרתי לך:

28 בדליפי. בגד שלם ועדיין הוא מחובר. וחובר מתרגמינן ולפיף:

29 זכה. דשתיקה הוי כהודאה:

30 אבל אמר איני יודע לא זכה הלוקח עד שיביא ראיה או ישבע המוכר היסת שאינו יודע ואין לזה אלא קטן דאע"ג דאין נשבעין על העבדים היינו שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ אבל שבועת היסת שהיא מדרבנן נשבעין בעבדים ובקרקעות:

31 מתני' זיתיו לעצים. שיקוץ אותם לשריפה:

32 ועשו זיתים רעים שאין בסאה שבהם רביעית שמן. וי"מ שהיה עושה סאה זיתים בעמדו בתקפו ועכשיו עושה פחות מרביעית שמן:

33 הרי אלו וכו'. וטעמא מפרש בגמ':

34 שטף נהר וכו' יחלוקו. כתב הריטב"א ז"ל דמדלא יהיב שיעורא מכלל דאפי' בפחות מרביעית לסאה יחלוקו ומיירי כגון שרצה בעל השדה לקיימן שאם שאלו ולא היה רוצה היה אומר לו עקור אילנך בין בתוך ג' בין לאחר ג' כי במה זכה בעל האילן לקיימו בשדה חבירו:

35 גמ' אפי' פחות מרביעית נמי. כלומר כי היכי דברביעית יחלוקו דמצי אמר ארצי גדלה אבל אין ה"נ דמצי למימר בעל הזיתים זיתי גדלו הרשב"א ז"ל :

36 חוץ מן ההוצאה. שהוא מוציא במסיקתן ועצירתן:

37 לא שאנו. דיחלוקו כששטפן נהר:

38 שנעקרו בגושיהן. עם הקרקע שסביבותיה שיכולין לחיות על ידו ופטורין מן הערלה כדתנן ערלה פ"א מ"ג אילן שנעקר וסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב והשתא הוא דבעל הזיתים יקח חלקו בתוך ג' דגוש קרקעו הוא דקא שרי להו דלא הוו ערלה ובעל הקרקע נמי יקח חלקו משום דמקיים להו בקרקע שלו ומפסיד מלזרוע באותו מקום כדמסיק ואזיל ועוד שאם לא מחמת קרקעו של זה לא היה מגדל פירות בגושין לבד:

39 הכל של בעל הקרקע. כל הפירות של בעל הקרקע ומיהו יהיב ליה לבעל הזיתים דמי זיתיו כמו שהיו שוין בשע' ששטפן נהר אבל לא מה שהשביח האילן בעצמו דאותו שבח הוי לבעל השדה בתוך ג' כפירות לאחר ג' בגופו דמצי א"ל אי אנא נטעי הוי כל זה שבחא דידי: