נימוקי יוסף על בבא מציעא ל״א

1 אבל בלוקח מבעה"ב כו'. פרש"י ז"ל דה"ל כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרינן לקמן דאין עליו אונאה כך מצאתי בשאלתות דרב אחאי וכתבו האחרונים ז"ל בשם גאון דה"ה דאין לו בטול מקח ובאשר"י לא כתב כן בשם ר"י הלכה למעשה ע"ש וכי אמרינן דאין לו אונאה וביטול מקח הני מילי כשנתאנה לוקח דמידע ידע דבעל הבית לא זבין כלי תשמישו אלא ביתר מכדי דמיהן אבל נתאנה בעל הבית עצמו יש לו אונאה דמשום דבעל הבית הוא לא הפסיד ואף על גב דבכה"ג אית ליה אונאה להדיוט אפילו הכי מקשינן ממתני' משום דתני ברישא אחד הלוקח ואחד המוכר וכו' דמשמע ליה נמי דבין שהדיוט מוכר או שהוא לוקח קאמר מתניתין כשם שאונאה להדיוט וכו':

2 ואוקימנא בצררותא. כלומר דבכה"ג אין ה"נ דאם מכר דברים כאלו שיש אונאה בלוקח מבעל הבית פירוש צררותא קנבוס שאורגין בגד קנבוס ויריעות ומוכרים אותם והוא הדין לכל סחורה בר ממאני תשמישתיה דיקירי ליה וכן הם דברי הרי"ף ז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מכירה:

3 מתני' כשם שאונאה להדיוט כך כו'. הוא מפורש לעיל והכי קי"ל כדלעיל דמקשינן ומתרצינן מיניה דת"ק וממילא שמעינן דהלכתא כוותיה דיש נמי אונאה לתגר והכי משמע מרבינו אלפסי ז"ל שלא הביא כאן הא דשקלינן וטרינן אליבא דר' יהודה כלל:

4 מי שהוטל עליו. מי שנתאנה בין לוקח בין מוכר משמע ואע"ג דנקט תן לי מעותי דמשמע דקאי אלוקח חד מינייהו נקט ומה דשייר במתני' ר' יהודה הנשיא פירשו בברייתא שהבאתי לעיל דאמר יד מוכר על העליונה ומתני' ר' יהודה הנשיא ולא קי"ל כוותיה אלא כרבי נתן דברייתא דנחית לעומקא דדינא וכדפירשתי לעיל:

5 גמ' ע"מ שאין לך עלי אונאה. אינו עוקר דין תורה אלא מתנה הוא עמו שאותו דין אונאה שיש לו עליו שלא יתבענו ממנו והיינו לישנא דאין לך עלי אבל באומר ע"מ שאין בו לא כל הימנו שהרי התורה אמרה שיש בו אונאה והוא בא לעקור דבר תורה ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בפירקא קמא דמכות דף ג: אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית שביעית משמטתו אמר בשביעית אין שביעית משמטתו לפי שהתנאי הראשון הוא לעקור דינא של שביעית ולא כל הימנו והיינו דמדמינן להו פ"ק דמכות וכן פרש"י ז"ל שם ולקמן פרק השוכר את האומנים דף עט. דקדק הרשב"א ז"ל גבי והא כי מטי יובל קא הדרא ארעא למרא וכו' דמדלא דחי ע"מ שלא יחזירנו ביובל כדאמרינן הכא בשביעית ש"מ דלא מהני תנאה ביובל כלל וטעמא דאין לו זכות כדי להתנות עליה משום שאינה שלו שהיא קדש לה' דכתיב כי לי כל הארץ:

6 הנושא ונותן באמונה. פרש"י ז"ל מי שאמר לחברו לשלוחו מכור כמו שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני ואני סומך עליך ונותן לו שכר טורחו כדלקמן אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה ואם מכרו בדמים רבים אינו יכול לומר לא אתן אלא דמיו וכתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל דפשיטא הוא שאין אונאה בשליחות וכן זה שמכר חפצו של חברו בדמים רבים לא יאמר לו לא אתן אלא דמיו ולפיכך נראה להם יותר מחוור מה שפירש ר"ח ז"ל בתגר שהביא סחורה ממקום הזול מצאו חברו ואמר לו אני מאמינך כמה נתת בה והריני נותן לך ריוח כך וכך אע"פ שכשאמר לו דמי מקחו נמצא שנתאנה אין לו אונאה שהרי לא סמך משעה ראשונה על שוויין אלא על דמים שלקחן זה:

7 במפרש. שהתנה עמו כמו שאמרו בברייתא בפירוש אז ודאי תנאו קיים דידע ומחיל ודמיא להא דתניא כתובות דף נו. האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זה מקודשת ותנאו קיים בשאר וכסות מפני שהוא דבר שבממון דברי רבי יהודה וקיימא לן כוותיה והתם מפרש הוא דידעה ומחלה אבל בסתם לא ידע דמחיל וכיון דלא מהני טעם מחילה גם מטעם התנאי לא מהני נמי שהיה מתנה לעקור דבר מן התורה ולא כל הימנו ודמי קצת לעל מנת שאין בו דלא אמר כלום ולא כל הימנו כדלעיל וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות מכירה:

8 הנושא ונותן באמונה. פרש"י ז"ל כדלעיל:

9 לא יחשב את הרע באמונה. כגון שהיה לו שני יינות אחד יפה שיש עליו קופצין בבת אחת ואחד הרע שאינו נמכר אלא בחנות לא יאמר לו הרי לך יפה בשויו ע"מ שתמכור לי הרע בחנות בכל היותר שתוכל וכשתמכור תן לי מעות שניהם ופוטר עצמו בהמתנת המעות של דמי היפה מלתת שכר טרחו על הרע והוי כרבית אלא או זה וזה באמנה ויתן לו כדרך הנותן באמנה ששכר קצוב היה להם כמו שמפורש הכא ארבעה למאה או זה או זה בשויו והשכר יהיה של מקבל ור"ח ז"ל פירש על דרך של מעלה שלא יחשב את הרע באמנה שאם אמר לו לתגר זה שהביא סחורה ממקום הזול הריני מעלה לך דינר דינר לכור בשכרך והוא לקח פירות בדינר זהב לכור והיו שם יפין ששוין יותר מדינר ופירות אחרים שוין פחות אלא שהוא לקחן בכלל דינר זהב הכור לא יאמר הרי הרע לקחתי בדינר זהב תן לי והיפה לא יתן לו בדינר זהב שהרי לא נתן דינר זהב בכור הפירות הרעים אלא מפני היפים שבהם הלכך או זה וזה בדינר זהב הכור או זה וזה בשויו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מכירה:

10 מעלה לו שכר כתף. כשנתן באמנה ויבואו לחשבון ינכה לו שכר כתף המוליכו מבית לחנות וכן כל שאר הוצאות:

11 צררויי. הם סוחרי בגדים שהבגד נקרא צררא כדאמרינן במו"ק דף כז: והאידנא נהוג עלמא בצררא בר זוזא:

12 ארבעה למאה. למי שטורח במכירתו:

13 מתני' שש מעה כסף דינר מעה שני פודיונות פונדיון שני איסרין נמצא שני פונדיונין לדינר הוא שתות דלרבי שמעון אין חלוק בין טלית למטבע:

14 גמ' מ"ש בטלית. סתם סחורה דתנן לעיל שתות למקח:

15 ר"ש היא. דלגבי סלע שתות נמי אמר ומתני' דטלית דלעיל דאמר שתות נמי הוא קאמר לה וכ"כ הריא"ף ז"ל דמתניתין דלעיל רבי שמעון היא כדאמר רבא הכא וכיון דפסק רבא לעיל בטלית דאונאתו שתות הלכך אונאת סלע נמי שתות ואע"ג דאי מתני' דטלית ומתני' דהכא רבי שמעון היא ודין אחד להם הוה ליה סתם מתניתין ואחר כך מחלוקת וקיימא ליה בהחולץ דף מב: דבכה"ג אין הלכה כסתם מ"מ כיון דרבא פסק בהדיא לעיל כאותו סתם וכדאמרי' לעיל דף נ: אמר רבא הלכתא וכו' נקטינן כוותיה דאין למדין מן הכללות כל היכא דאמורא בתרא מפיק ליה מההוא כללא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מכירה:

16 עשיק. לשון יוקר כדאמרינן בפרק איזהו נשך דף עד. באתריה דאמימר עשיק עפרא:

17 דינר הבא משקל. דהיינו שעמד על מחצה שהשקל שני דינרים:

18 מותר לקיימו. מפני שפחת שלו ניכר ולא יטעו אינשי לקבלו בשקל ומותר להוציאו בדינר:

19 מסלע אסור לקיימו. אם נפחת הסלע עד שעמד בדינר אסור לקיימו אפילו להוציאו בדינר שמתוך שבא ממטבע עבה ורחבה טועין בו לאומדו בשקל ומדלא אסר רבי אמי אלא סלע שפחת עד דינר משמע דאם יותר מדינר אע"פ שפיחת יותר ממחצה יקיים ובהא לית הלכתא כוותיה שהרי הברייתא קתני שאין רשאי לקיימה אלא דוקא בשעמדה על מחצה כגון בסלע עד שקל ששני שקלים בסלע בדינר עד רובע שפירשו בגמ' מאי רובע רובע שקל דהיינו חצי דינר דאילו רובע דינר רביע דינר הוה ליה למימר:

20 יתר על כן או פחות מכן יקוץ. דאתו למטעי או בסלע או בדינר כיון שהוא לא פיחת עד חצי ואם פיחת יותר מחצי נמי יקוץ דשמא יוציאה בשקל או בחצי דינר וכדאמר רב הונא ומיהו הא דקי"ל כרב הונא דפחות מכן ויתר יקוץ היינו כשפיחת שתות שהוא שעור אונאה דאם לא כן מ"ש שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל מדינר ושקל מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפין עד כדי אונאתן וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל וכ"כ הרשב"א והרנב"ר ז"ל וא"ת א"כ איך הגיע לעולם סלע לשקל דכיון שפיחת כדי אונאה אמרינן יקוץ הא פירשוה בגמרא בדנפלה לאור ופחתה לה בחד זימנא:

21 פחות מכן. כדפירשנו שפחתה עד שקל ואונאתו:

22 לחרם. אדם אנס:

23 הרג. רוצח:

24 שמרמין. מיראה יקבלוה מידם ביפה:

25 נוקבה. דוקא נקב באמצע אבל מן הצד לא מפני שהרמאי יקוץ אותה סביב עד שיוציא את הנקב וירמה בו את אחרים והכי תניא לא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה בין גרוטותיו ולא ינקבנה ויתלה בצואר בנו בנקב מן הצד אלא או ישחוק או יתוך או יקוץ או יוליך לים המלח. גרוטותיו שברי כלי כסף:

26 מתני' עד מתי מותר להחזיר. כשנתאנה בסלע זה ויתחייב המאנה להחזיר לו אונאתו:

27 גמ' דקא מפליג. בין כפרים לכרכים:

28 בטלית דלא קא מפליג. אלא עד שיראה לתגר או לקרובו ל"ש כרך ול"ש כפר:

29 דסלקי לשוקא. לקנות צרכי סעודת שבת:

30 אם היה מכירה וכו'. בגמרא פריך היכא אי בכרכים אין לו זמן לחזור אלא עד כדי שיראה לשולחני ואי בכפרים עד ערב שבת ותו לא וא"כ היכי תנן עד י"ב חדש ומשני מדת חסידות והכי קאמר ואם חסיד הוא מקבלה כיון שהוא מכיר שהוא נתנה לו אפילו וכו' ואם לא קבלה. כלומר אם אינו חסיד:

31 אלא תרעומת. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירה בזמנו:

32 ונותנה למעשר. דקתני מתניתין ארישא דמתני' דלעיל קאי דקתני עד כמה תהא חסרה ולא תהא בה אונאה וכי האי גוונא קאמרינן דכיון דלא חסרה כדי אונאה נותנה למעשר שני ואינו חושש דהכי אסיקנא במתני' דלעיל והכי קאמר דכיון שאין בה כדי אונאה נותנה למעשר בשוויה דאי הוה בה חסר כדי אונאה הא פסיקנא לעיל כרב הונא דאמר יקוץ והוה ליה כאסימון ומעות הרעות דאין מחללין עליהם מעשר שני אלא ודאי לא חסרה כדי אונאה ומשום הכי אשמעינן רב פפא דכיון דמתני' קאמר דמחללין עליה מעשר שני א"כ סלע יפה הוי ומי שמעמיד עצמו מלקבלה מיקרי נפש רעה ואי לא הא דרב פפא ממתני' לא הוה שמעי' דמיקרי נפש רעה אלא מי שאינו מקבלה אפי' בשוה דמיה קמ"ל רב פפא דאפי' מי שאינו מקבלה בשלמה הוי נפש רעה נמצא עכשיו שאין פחות מכדי אונאה של סלע דומה לפחות מכדי אונאה שבטלית דבטלית אין לו לקבל ובסלע אם אינו מקבל נפש רעה מיקרי ומיהו נפש רעה הוא דמיקרי אבל מיכפא לא כייפינן ליה:

33 מתני' האונאה ארבע כסף. כבר פירשנו לעיל שהאונאה שתות:

34 והטענה שתי כסף. שאין שבועת הדיינין על טענה פחות משתי מעות כסף שיטעון לו שתי מעות כסף יש לי בידך וזה יודה לו מהן בשוה פרוטה ויכפור השאר או איפכא שיודה לו השאר ויכפור הפרוטה:

35 וההודאה שוה פרוטה. כדפירשנו ויהיה מודה במקצת ויתחייב שבועה:

36 והמוצא שוה פרוטה. אבל בציר מהכי לא כדאמר מר דף כז. מאשר תאבד ממנו פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה:

37 יוליכנו אחריו. אם הודה אחר שנשבע לשקר משום דלא הויא ליה כפרה ולא הוי חזרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא לשלוחו כדכתיב במדבר ה׳:ז׳ ונתן לאשר אשם לו: