ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא ע״ו

1 ובשטר.

2 ותחילה מבררים את הברייתא: אותיות מאן דכר שמייהו מי הזכיר כלל את שמן? מדוע בא ר' נתן לדבר על אותיות כשלא דובר בהן קודם, בדברי התנא הראשון? ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני חסרה הברייתא וכך היא שנויה: ספינה נקנית במשיכה, ואותיות במסירה בלבד, בלא למשוך את השטר. ר' נתן אומר: ספינה ואותיות נקנות במשיכה ובשטר.

3 ושואלים: שטר לספינה למה לי? הלא מטלטלי מיטלטלים היא, ומיטלטלים אינם נקנים בשטר אלא באופנים אחרים! אלא לאו הכי קתני האם לא כך היא שנויה: ספינה נקנית במשיכה, ואותיות במסירה. ר' נתן אומר: ספינה במשיכה, ואותיות גם במסירה וגם בשטר.

4 ויש לשאול: אם כך ר' נתן האומר שספינה במשיכה היינו זה כדעת התנא קמא הראשון, אלא האם לא מחלוקת זו של רב ושמואל איכא בינייהו יש ביניהם, שאחד מהם סבור שצריכים משיכה משהו בספינה, והאחר סבור כי צריך משיכה של כולה? ודוחים: לא, דכולי עלמא לדעת הכל, תנא קמא ור' נתן אפשר לומר שהם סבורים אי או כרב אי או כשמואל, ובספינה — כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חולקים שנקנית במשיכה,

5 כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה במכירת אותיות שטרות, והכי קאמר ליה וכך אמר לו ר' נתן לתנא קמא הראשון: בספינה ודאי מודינא מודה אני לך שנקנית במשיכה. באותיות, שאתה סבור שדי במסירה, לדעתי אי איכא אם יש גם שטר מכירה — אין כן, אי אם לא — לא. ולפי זה חולקים תנא קמא ור' נתן

6 בפלוגתא דהני תנאי במחלוקת של תנאים אלה; דתניא שכן שנינו בברייתא: אותיות נקנות במסירה, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: בין כתב שטר מכירה על השטר ולא מסר, בין מסר ולא כתב — לא קנה עד שיכתוב וימסור.

7 שואלים: לדרך זו במאי אוקימתא במה העמדת אותה את שיטת תנא קמא בברייתא הקודמת, כשיטת רבי? הרי לשיטתו ספינה נמי תיקני גם כן תיקנה במסירה, ולאו דווקא במשיכה כפי שנאמר באותה ברייתא. ומנין שכן דעת רבי? דתניא שכן שנינו בברייתא: ספינה נקנית במסירה, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: לא קנה

8 עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה, ואם כן, איך אפשר לייחס את דעת תנא קמא לרבי?

9 ודוחים: לא קשיא אין זה קשה: כאן שאמר רבי שספינה נקנית במסירה, מדובר כשהיתה הספינה עומדת ברשות הרבים שאינה נקנית שם במשיכה, ולכן היא נקנית במסירה, כאן מדובר בסימטא, מבוי קטן, שאינו רשות הרבים, ושניהם רשאים להניח חפציהם בו, ובמקום כזה צריך לקנות במשיכה.

10 ושואלים: במאי אוקימתא להא בתרייתא במה העמדת את זו הברייתא האחרונה? — ברשות הרבים; אימא סיפא אמור את סופה, וחכמים אומרים: לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה. ואי ואם מדובר ברשות הרבים, ממאן אוגיר ממי ישכור את המקום? ותו ועוד, משיכה ברשות הרבים מי קניא האם היא קונה? והא והרי אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאומרים שניהם באופני הקניינים השונים: מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם יחד, והגבהה קונה בכל מקום, וגם ברשות המוכר. ולענייננו — משיכה אינה קונה ברשות הרבים!

11 ומתרצים: מאי מה פירוש "עד שימשכנה" נמי דקאמר גם כן שהוא אומר, וכן מאי מה פירוש "עד שישכור את מקומה" דקאמר שהוא אומר? הכי קאמר הוא אומר כך היתה הכוונה: עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא, ואם רשות הבעלים היא שהיתה הספינה עומדת במקום שיש לו בעלים — לא קנה עד שישכור את מקומה מן הבעלים.

12 ושואלים: האם לימא לומר שאביי ורבא דאמרי שאומרים כדעת רבי ולא כדעת חכמים? שהרי מן הברייתא עולה שרק לדעת רבי ניתן לקנות במסירה ברשות הרבים!

13 אמר רב אשי: באמת אף חכמים מודים שברשות הרבים קונה במסירה, ולכן אי דאמר ליה אם שאומר לו "לך חזק וקני החזק וקנה "— הכי נמי כך גם כן שדי לו בקנין מסירה, ואינו צריך למשוך. הכא כאן שחכמים חלקו על רבי במאי עסקינן במה אנו עוסקים — במקרה מיוחד, דאמר ליה שאומר לו "לך משוך וקני" וקנה,

14 מר סבר חכם זה, חכמים, סבור: קפידא הקפדה יש בכך שהמוכר עומד על כך שיקננה רק בדרך זו, ומר סבר וחכם זה, רבי סבור: מראה מקום הוא לו, שאינו מקפיד שיהא הקנין במשיכה דווקא, אלא הזכיר דרך זו, אבל בכל דרך חוקית של קנין יכול לקנות.

15 א ושבים לדון בענין קנין אותיות. אמר רב פפא: האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה מי שמוכר לו שטר לחבירו, צריך למיכתב ליה לכתוב לו: "קני הוא וכל שעבודא דביה" קנה אותו וכל שיעבוד שבתוכו. אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה אמרתי את ההלכה הזו לפני רב כהנא, ואמרית ליה ואמרתי לו והקשיתי עליה כך: מתוך הדברים יש לדייק, כי טעמא דכתב ליה הכי הטעם, דווקא שכותב לו כך הוא שקונה הלה את השטר והשיעבוד שבו, הא לא כתב ליה הכי הרי אם אינו כותב לו כך — לא קני אינו קונה את השיעבוד שבשטר, ואולם אם כן הוא — לשם מה קנה את השטר?

16 וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך? האם תאמר שקנה אותו בשביל הנייר בלבד, להשתמש בו לכיסוי צלוחית?! אמר לי: אין כן, לצור ולצור, ואם לא הקנה במפורש את השיעבוד לא חל הקנין אלא על הנייר של השטר.