1דאי שאם לא תימא הכי תאמר כך שיש כאן רק עצה טובה, מה שנאמר "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין" ירמיה כט, ה, מאי קאמר מה הוא אומר לענין הלכה? אלא עצה טובה קא משמע לן השמיע לנו בכך, הכא נמי כאן גם כן עצה טובה קא משמע לן השמיע לנו. ומעירים: תדע שכן הוא, דכתיב שנאמר: "ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים" ירמיה לב, יד, וזו בוודאי אינה אלא עצה טובה כיצד לשמור את הדברים כראוי, ואין זו הוראה להלכה. ואם כן, אין מכאן ראיה לחזקת שלוש שנים.2אלא יש לחזור מהסבר זה ולומר הסבר אחר, וכך אמר רבא: שתא קמייתא מחיל איניש שנה ראשונה מוחל אדם על מה שאוכלים משלו ושותק ואינו מוחה, תרתי מחיל שתים מוחל, תלת לא מחיל שלוש אינו מוחל. ואם לא מחה בשנה השלישית מורה הדבר שאין הקרקע שלו.3אמר ליה לו אביי: אלא מעתה, לפי סברה זו, כי הדרא ארעא כאשר מתברר שאכן קרקע זו של המערער, וחוזרת הקרקע לבעליה, תיהדר לבר מפירי שתחזור חוץ מן פירות שלקח ממנה בשתי שנים אלה, שהרי מחל עליהם! אלמה מדוע אמר רב נחמן: הדרא ארעא והדרי פירי חוזרת הקרקע וחוזרים הפירות?4אלא יש לחזור מתירוץ זה, וכך אמר רבא: שתא קמייתא לא קפיד איניש שנה ראשונה אין אדם מקפיד, לבוא ולמחות אף שאינו מוחל על הפירות, תרתי לא קפיד שתים אינו מקפיד, תלת קפיד שלוש מקפיד.5אמר ליה לו אביי: אלא מעתה, כגון הני אלה דבי של בית בר אלישיב דקפדי שהם מקפידים אפילו אמאן דחליף אמיצרא דידהו על מי שעובר על גבול השדה שלהם, הכי נמי כך גם כן תאמר דלאלתר הוי שמיד הריהי חזקה אם משתמש אדם שימוש כלשהו ברכושם? וכי תימא הכי נמי ואם תאמר כך הוא גם כן, שבמקרה כגון זו תהא חזקה מיד, אם כן, נתת דבריך לשיעורין! שיימצא שלכל אדם יש שיעור אחר של חזקה, ואי אפשר לומר כן.6אלא אמר רבא: שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה שנה ראשונה נזהר אדם בשטרו ושומר את שטר הקנין של השדה, תרתי ותלת מיזדהר שתים ושלוש נזהר, טפי לא מיזדהר יותר מזה אינו נזהר ומשליך את השטר, אם לא ערערו על חזקתו בשדה. ולכן אמרו שאחרי שלוש שנים תהיה זו חזקה ולא יזדקק שוב לשטר.7אמר ליה לו אביי: אלא מעתה, לפי סברה זו, מחאה שלא בפניו לא תיהוי תהיה, תיחשב למחאה, ואם יעברו שלוש שנים בלא מחאה בפניו — תהא זו חזקה, אף שמוחה הלה בפני אנשים אחרים ואנו יודעים שאינו מתכוון לוותר על שדהו. וזאת רק משום דאמר ליה שיכול לומר לו: אי מחית באפאי, הוה מיזדהרנא בשטראי אם היית מוחה בפני, הייתי נזהר בשטרי ולא הייתי זורק אותו!8ומשיבים: דאמר ליה שיכול המוחה לומר לו: חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה חברך חבר יש לו, והחבר של חברך חבר יש לו ואפשר לסמוך על כך שהמחאה תגיע לאוזניך.9א אמר רב הונא: שלש שנים שאמרו, הוא שאכלן רצופות. ותוהים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בכך? הלא כבר תנינא שנינו דבר זה במשנה: חזקתן שלש שנים מיום ליום! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר, "מיום ליום" הרי זה בא לאפוקי להוציא, למעט מקוטעות, לומר שמדובר בשלוש שנים שכל אחת מהן אכל ברצף, ולעולם אפילו מפוזרות, כלומר, אף אם אכל שנה והפסיק שנה, ושוב אכל שנה. על כן קא משמע לן השמיע לנו רב הונא שצריכות הן להיות רצופות.10אמר רב חמא: ומודי ומודה רב הונא, באתרי דמוברי באגי במקומות שבהם מובירים את השדות שזורעים את השדה שנה אחת ומשאירים אותו בור בשנה האחרת, שבמקרה כזה מצטרפות שלוש שנות היבול, למרות שיש ביניהן הפסק.11ואומרים: פשיטא פשוט שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא נצרכה, אלא למקום דאיכא דמובר ואיכא דלא מובר שיש שמוביר ויש שאינו מוביר והאי גברא מוברה ואדם זה הוביר אותה, מהו דתימא שתאמר אמר ליה יאמר לו הטוען: אם איתא דדידך הואי, איבעי לך למיזרעה אם כן הוא ששלך היתה, היית צריך לזרוע אותה, ועל כן קא משמע לן דאמר ליה השמיע לנו שיכול הוא לומר לו: חדא ארעא בכוליה באגא לא מצינא לינטר קרקע אחת זרועה בכל הבקעה איני יכול לשמור, ולכן גם אני עשיתי כאחרים והשארתי אותה מוברת.12ואי נמי או גם כן יכול לומר לו: בהכי ניחא בכך נוח לי דעבדא טפי שהיא עושה אחר כך יותר ואיני רוצה לזורעה שנה אחר שנה ולגרום שיכחיש כוחה.13על דברי רב הונא, שהחזקה צריכה שתהא רצופה ממש, מקשים: תנן שנינו במשנה: חזקת הבתים; והא והרי בתים דביממא ידעי שביום יודעים מי יושב בהם, בליליא לא ידעי בלילה אין יודעים, מדוע נחשבת זו חזקה? והרי אין היא רצופה!14אמר אביי: מאן מסהיד מי מעיד על בתים? — שיבבי השכנים, שיבבי מידע ידעי ביממא ובליליא השכנים יודעים מי נמצא ביום ובלילה.15רבא אמר: איך אפשר להעיד על שימוש רצוף בבתים — כגון דאתו בי תרי ואמרי שבאים שניים ואומרים: אנן אגרינן מיניה, ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא אנו שכרנו את הבית ממנו, וגרנו בו שלוש שנים ביום ובלילה ועדות זו שלהם מועילה כדי שיוחזק הבית בידי האיש שהשכיר להם.16אמר ליה לו רב יימר לרב אשי: מדוע סומכים על שני עדים כאלה? הלא הני אלה נוגעין בעדותן הן, דאי לא אמרי הכי שאם אינם אומרים כך שאינם מעידים ששכרו את הבית מן המחזיק במשך שלוש שנים רצופות, אמרינן להו אומרים אנו להם: זילו הבו ליה אגר ביתא להאי לכו ותנו לו את שכר הבית לזה שהוא הטוען שהוא בעל הבית האמיתי!17אמר ליה לו: דייני דשפילי הכי דאיני דיינים שפלים, בורים, כך הם דנים. מי לא עסקינן האם אין אנו עוסקים במקרה כגון דנקיטי אגר ביתא ואמרי שהם מחזיקים בידם את שכר הבית ואומרים: למאן ליתביה למי לתת אותו? ואם כן אינם נוגעים בעדותם, שלא איכפת להם מי יקבל מידם את השכר.18אמר מר זוטרא, ואי טעין ואמר ואם המערער טוען ואומר: ליתו תרי סהדי לאסהודי ליה דדר ביה תלת שני ביממא ובליליא שיבואו שני עדים להעיד לו שגר בו בבית שלוש שנים ביום ובלילה, טענתיה טענתו טענה ושומעים לו, שבלי זה אין זו ראיה גמורה.19ומודי ומודה מר זוטרא, ברוכלין המחזירין הסובבים בעיירות שבא אדם ודר בביתם, דאף על גב דלא טען שאף על פי שאינו טוען שרצונו בעדות על שימוש רצוף ביום ובלילה במשך שלוש שנים — טענינן ליה אנן אנו, בית הדין, טוענים לו שכיון שיודעים אנשים שהוא מחזר בעיירות, שמא באו אנשים וגרו בביתו שלא ברשות בזמנים שהוא לא ידע על כך.20ולעצם הצורך בשימוש רצוף של יום ולילה במשך כל שנות החזקה, מעירים: ומודה רב הונא, בחנותא בחנות של מחוזא דליממא עבידא, לליליא לא עבידא שליום היא עשויה, וללילה אינה עשויה שאינו צריך להשתמש בה בלילה.21ובענין זה של רצף השימוש הנחוץ לחזקה, מסופר: רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבון ההיא אמתא בהדי הדדי קנו שפחה אחת ביחד, בשותפות, מר אישתמש חכם זה השתמש בה שנה ראשונה שלישית וחמישית, ומר אישתמש וחכם זה השתמש בה שנה שניה רביעית וששית; נפק ערער עילוה יצא ערעור עליה שטען אדם שהשפחה אינה שייכת להם, אלא שלו היא.22אתו לקמיה באו לפני רבא לדון, אמר להו להם: מאי טעמא עבדיתו הכי מה טעם עשיתם אתם כך שלא החזקתם בה ברציפות? כי היכי כדי שלא תחזקו אהדדי תהיה לכם חזקה זה על זה, והואיל וכך, כי היכי דלדידכו לא הוי כמו שלכם אין זו חזקה — לעלמא נמי לא הוי ביחס לעולם, לשאר אנשים, גם כן אין זו חזקה.23ומוסיפים: ולא אמרן אמרנו כן אלא באופן שלא כתוב עיטרא נכתב הדבר בשטר, ששותפים הם ומתחלקים בשימוש ביניהם. אבל אם כתוב עיטרא נכתב שטר — קלא אית ליה קול יש לו לדבר, שאין כל אחד מהם מחזיק בנפרד, אלא שניהם יחד, ואם לא ערערו הבעלים בתוך שלש שנים, אפשר לסמוך על החזקה.24א ובהמשך לדיון בצורך בשימוש מלא בקרקע בזמן החזקה. אמר רבא: אכלה את השדה כולה במשך שנות חזקה חוץ מבית רובע שלא השתמש בו — קנה את כולה בחזקה, חוץ מבית רובע זה.25אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: ולא אמרן אמרנו דבר זה אלא שאותו בית רובע בר זריעה היא, שניתן המקום להיזרע, אבל אם לאו לא בר זריעה היא — קני לה אגב ארעא קונה אותו אגב שאר הקרקע .26מתקיף לה מקשה על כך רב ביבי בר אביי: אלא מעתה, צונמא מקום סלעים בלבד במה, באיזה מעשה של חזקה, יקנה אותו? אלא צריך לומר שגם לצונמא יש חזקה באוקומי בהעמדה בה חיותא בהמות ומשטחא ושטיחה בה פירי פירות, הכא נמי איבעי ליה לאוקומי כאן גם כן היה צריך לו להעמיד בה חיותא בהמות, אי נמי משטחא או גם כן לשטוח בה פירי פירות, ואם לא עשה כל שימוש בחלקה קטנה זו כשלעצמה, נמצא שלא החזיק בה, וכפי שהוא בקרקע בת זריעה.27ב מסופר: ההוא אדם אחד שאמר ליה לחבריה לו לחבירו: מאי בעית בהאי ביתא מה אתה מבקש, עושה, בבית זה שאתה נמצא בו, שהוא שלי? אמר ליה לו: מינך זבינתיה ואכלית ממך קניתי אותו ואכלתי אותו, השתמשתי בו שני שנות חזקה. אמר ליה לו: אנא בשכוני גוואי הואי אני באיזורי היישוב, במקום רחוק הייתי. ולא מכרתי לך מעולם, ולא ידעתי שאתה מצוי בבית, ולכן לא מחיתי בך.28אתא לקמיה בא המחזיק לפני רב נחמן לדין, אמר ליה לו: זיל לך ברור אכילתך, שעליך קודם להביא ראיות גמורות שבאמת השתמשת במקום שלוש שנים, ואז אפשר יהיה לדון בו. אמר ליה לו רבא: הכי דינא כך הדין? הלא המוציא מחבירו עליו הראיה והטוען הוא הצריך להוכיח שהבית הוא שלו!29ומעירים: ורמי ומשליכים, מראים סתירה מדברי רבא על דברי רבא, ורמי ומשליכים, מראים סתירה מדברי רב נחמן על דברי רב נחמן; דההוא שאדם אחד
