ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא קל״ה

1 מסופר: ההוא דהוה קא שכיב אדם אחד שהיה חולה ונטה למות, וידוע היה שיש לו אחים ולא בנים, ומשום כך מוחזקת אשתו כמי שעומדת ליבום, אמרו ליה לו: אתתיה למאן אשתך למי? כלומר, מי יהיה בעלה? האם זקוקה היא לייבום, או שהיא מותרת להינשא לכל מי שהיא רוצה? אמר להו להם: חזיא לכהנא רבה ראויה היא לכהן גדול, כלומר, אינה זקוקה ליבום, לפי שכבר גירשתיה, ולאו דווקא לכהן גדול, שהרי גרושה אסורה אפילו לכהן הדיוט, אלא כוונתו שכל אדם יכול להיות בעלה.

2 אמר רבא: וכי מאי ניחוש מה נחשוש לה? מדוע לא נאמין לו? הא הרי אמר רב חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי" — נאמן ופטורה מיבום! אמר ליה לו אביי, והא כי אתא והרי כאשר בא ר' יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי" — אינו נאמן! אמר ליה לו: ולאו מי לא שנינהו והאם לא תירצנו כבר את הדבר ואמרנו: כאן למפרע וכאן להבא?

3 אמר לו אביי: ואשנויי ניקום ולסמוך ועל תירוצים נעמוד ונסמוך לפסוק הלכה? כלומר, אף שניתן הסבר מסויים לקושי זה, לא ברור כלל שהתירוץ הזה הוא תירוץ של אמת, ויש איפוא לחשוש לדברים שאמר בשמו רב יצחק בר יוסף. אמר ליה לו רבא לרב נתן בר אמי: חוש לה תחשוש לכך שמא אכן יש מחלוקת בדבר זה, ואין אנו סומכים בשלימות על התירוצים.

4 ועוד מסופר: ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי אדם אחד שהיה מוחזק לנו שאין לו אחים, ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי שאין לו אחים, ולא היו לו בנים. והשאלה היתה האם ניתן להתיר לאשתו להינשא. אמר רב יוסף: מאי ליחוש לה מה נחשוש לכך? חדא אחת, שהוא מוחזק לן לנו דלית ליה אחין שאין לו אחים. ועוד, הא הרי הוא עצמו אמר בשעת מיתה דלית ליה שאין לו. אמר ליה לו אביי: הא אמרי דאיכא הרי אומרים אנשים שיש עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי שיודעים שיש לו אחים!

5 ענה לו רב יוסף: השתא מיהת הא ליתנהו קמן עכשיו על כל פנים אינם מצויים לפנינו, ואין אנו צריכים לחשוש לעדות מסופקת זו. והוסיף: לאו היינו האם אין זו כאותה הלכה שפסק ר' חנינא, שהביאו לפניו שבויות שאמרו שלא נטמאו והדין במקרה כזה הוא שהן נאמנות אם אין עדים שמעידים שנשבו, שאף שאמרו אנשים שיש עדים במקום אחר שנטמאו, אמר ר' חנינא: עדים בצד אסתן צפון, אי שם במקום אחר, ותאסר משום כך?

6 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: אם הקלנו בשבויה שיש צדדים רבים להקל בה, ובין השאר משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי שמנוולת את עצמה לפני השובה שמנסה ככל האפשר להיראות דוחה ומכוערת בעיניו, ולכן יש להניח שלא נטמאה, נקל באשת איש? אמר ליה לו רבא לרב נתן בר אמי: חוש תחשוש לה לטענה זו, ואל תעשה מעשה להתיר אשה זו עד שיתברר הדבר.

7 א שנינו במשנה שהאומר "זה אחי" — אינו נאמן לחייב את שאר האחים, ויטול אותו אח ממנו חלק בירושה. ושואלים: ואידך מאי קאמרי והאחים האחרים מה הם אומרים? אי קאמרי אחונא אם הם אומרים אחינו הוא, אמאי מדוע יטול עמו בחלקו של אח זה ותו לא ולא עוד? הרי גם הם מודים בכך, ויתנו לו גם מחלקם! אלא תפרש שמדובר דקא אמרי שהם אומרים: "לאו לא אחינו הוא".

8 ואולם אימא סיפא אמור את סוף המשנה: אם נפלו לו לאותו ספק נכסים ממקום אחר ומת — יירשו אחיו עמו את נכסי אותו ספק. ואם מדובר שהם טוענים בוודאות שאין הוא אחיהם, מה זכותם לירש? הא אמרי ליה הרי אומרים הם לו: "לאו אחונא לא אחינו הוא"!

9 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה דקא אמרי שהם אומרים: "אין אנו יודעין", ולכן אינם נותנים לו חלק — לפי שאין בידו ראיה. אבל יכולים הם לבוא ולתבוע מכח הודאת האח האחר.

10 אמר רבא: זאת אומרת שהבא לחבירו וטוען "מנה לי בידך", והלה הנתבע אומר "איני יודע" — הרי הוא פטור, שהרי האחים האחרים כשאומרים שאינם יודעים, אינם צריכים לתת מחלקם כלום.

11 אביי אמר:

12 לעולם אימא יכול אני לומר לך שהאומר "איני יודע" מול תביעת "מנה לי בידך" — חייב, ושאני הכא ושונה כאן שאין האחים חייבים לתת לספק מחלקם, משום שהאח שהכיר בו, כטוען "מנה לאחר בידך" דמי נחשב, ובמקרה כזה, שלא בעל הדבר עצמו הוא תובע — די בטענת "איני יודע" כדי לדחות את התביעה.

13 א שנינו במשנה: מת אותו ספק — יחזרו נכסים שנתן לו אותו אח למקומן, לאותו אח. ואולם אם נפלו נכסים ממקום אחר לידי האח הספק — יחלקו כל האחים בהם. בעי שאל רבא: שבח ששבחו אותם נכסים שנתן לו האח מאליהם, מהו הדין? למי הם שייכים?

14 ומעירים: במקרה של שבח המגיע לכתפים, שהפירות הבשילו לגמרי, ולא נותר אלא ליטול אותם מן השדה — לא תיבעי תישאל לך, דכי שכמו שנפלו לו נכסים ממקום אחר דמי נחשב הדבר, וכל האחים מתחלקים בו, לפי שאינו נחשב כחלק מהקרקע שנתן לו. כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה — הרי זה בשבח שאינו מגיע לכתפים, שאינו נפרד מגוף הקרקע, כגון דיקלא ואלים דקל שנעשה עבה, או ארעא ואסקא אדמה שהעלתה שרטון והושבחה, אם כן מאי מה יהא הדין? האם גם זה בכלל הקרקע, או כנכסים אחרים? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו תעמוד במקומה.

15 ב משנה מי שמת ונמצאת דייתיקי שטר צוואת שכיב מרע קשורה על יריכו באופן שברור שהוא כתבו — הרי זו אינה כלום, שהשטר כשלעצמו אינו מועיל, ועוד, שמא לאחר שכתב את השטר נמלך ולא רצה לתיתו. אבל אם עוד בחייו זיכה בה אותה לאחר שאמר לו: זכה בצוואה זו עבור פלוני, בין שהיה אותו אדם אחר מן היורשין, בין שאינן מן היורשין — דבריו קיימין.

16 ג גמרא תנו רבנן שנו חכמים: איזה היא דייתיקי שגובה בה המקבל לאחר מיתה? כל שכתוב בה: "דא זו תהא למיקם לעמוד ולהיות אחר מותי ", שכך רצוני שייעשה. ואיזה היא שטר מתנה שאדם גובה בו? כל שכתוב בה: "מהיום ולאחר מיתה".

17 ותוהים: אלא, האם תאמר שרק כשכתוב בנוסח "מהיום ולאחר מיתה" הוא דהויא שתהיה מתנה, ואם אומר שתהיה "מעכשיו" לא הויא אינה מתנה? אמר אביי, הכי קאמר כך אמר, כך צריכים להבין את הדברים: איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע, שלא קני קונה אותה המקבל אלא לאחר מיתה? כל שכתוב בה: "מהיום ולאחר מיתה". אבל אם כתוב בה "מעכשיו" — הרי קונה את המתנה מיד.

18 ד יתיב ישב רבה בר רב הונא באכסדרא דבי במרפסת של בית מדרשו של רב, ויתיב וקאמר משמיה ויושב היה ואומר משמו של ר' יוחנן: שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה מנכסי לפלוני" ומת — אין כותבין ונותנין. והטעם: שמא לא גמר בדעתו להקנותו לאותו פלוני את מתנתו אלא בשטר, וכיון שלא נכתב השטר בחייו שוב אי אפשר לכותבו לאחר מיתה, לפי שאין שטר מקנה לאחר מיתה.

19 וסיפר רבה בר רב הונא, שכשאמר ר' יוחנן הלכה זו אמר להו להם ר' אלעזר לחכמים: איזדהרו היזהרו בה, כלומר, הלכה זו נכונה היא, וצריך לחשוש לדבר זה. רב שיזבי אמר: לא כך היה המעשה, אלא ר' אלעזר הוא שאמרה להלכה זו, ואמר להו להם ר' יוחנן לתלמידיו: איזדהרו היזהרו בה.

20 אמר רב נחמן בר יצחק: כותיה כשיטתו של רב שיזבי מסתברא מסתבר, ומדוע? כי אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שר' אלעזר אמרה להלכה זו, אצטריך הוצרך ר' יוחנן לאסהודי עליה להעיד עליו על ר' אלעזר, ולחזק את דבריו שאכן כך הוא להלכה. אלא אי אמרת אם אומר אתה שר' יוחנן אמרה, וכי אצטריך הוצרך ר' אלעזר לאסהודי עליה להעיד עליו על ר' יוחנן רביה רבו שדבריו נכונים?

21 ועוד, תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר שר' אלעזר אמרה להלכה זו, ששלח רבין משמיה משמו של ר' אבהו: הוו היו יודעים ששלח ר' אלעזר לגולה משום בשם רבינו רב: שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת — אין כותבין ונותנין, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה, ור' יוחנן אמר: תיבדק, כלומר, לגוף הדבר הדברים נכונים, אלא שצריך לבדוק מה בדיוק היה נוסח דבריו של המצווה.

22 ושואלים: מאי מה עניינו של "תיבדק" זה? ומשיבים: כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר שתי הלכות. הראשונה: דייתיקי מבטלת דייתיקי, שטר צוואה מבטל שטר צוואה אחר שנכתב לפניו. ועוד אמר הלכה נוספת, שיש בה להסביר מהי אותה הבדיקה שהצריך ר' יוחנן: שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת — רואין, כלומר, בודקים מה היתה כוונתו: אם כמיפה את כחו אמר שיכתבו. שהתכוון לתת לו את המנה בלא קשר לכתיבה, אלא שאמר שגם יכתבו לו את הדבר — כדי ליפות את כוחו שיהא בידו גם מסמך כתוב — כותבין גם לאחר מיתה, ואם לאו לא, שהתכוון לומר שיקנה דווקא באופן זה של כתיבה — אין כותבין ונותנים, שהרי אין כותבים שטר לאחר מיתה.

23 מתיב מקשה ר' אבא בר ממל ממה ששנינו בברייתא: בריא שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת — אין כותבין ונותנין, ונלמד מכאן: הא הרי אם היה זה שכיב מרע — כותבין ונותנין! ואומרים: הוא מותיב לה, והוא מפרק לה הוא היה מקשה את הקושיה הזו, והוא היה מתרץ אותה: שמדובר שם במיפה את כחו.

24 ומסבירים: היכי דמי כיצד הוא בדיוק מיפה את כחו?