ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא מ״ב

1 אינהו אפסידו אנפשייהו הם הפסידו על עצמם שהיה ראוי להם לחקור אם אין הקרקע שהם רוצים לקנות משועבדת.

2 ומקשים: ומי והאם אמר רב הכי כך שעל פי עסקה שנעשית בעדים גובים מנכסים משועבדים? והתנן והרי שנינו במשנה: המלוה את חבירו בשטר — גובה מנכסים משועבדים, שהם נכסים שמכר הלווה לאחר ההלוואה, אם אין ללווה נכסים. אבל המלוה על ידי עדים בלא שטר — גובה רק מנכסים בני חורין!

3 וכי תימא ואם תאמר כדי לפתור קושיה זו שרב עצמו תנא הוא ופליג וחולק על המשנה הזו, והא והרי רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאומרים שניהם: מלוה על פה אף על פי שנעשה בעדים — אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות!

4 ומתרצים: ממלוה אזביני קא רמית על מכר אתה משליך, מראה סתירה? מלוה, כי קא יזיף כאשר הוא לווה — בצנעא קא יזיף בצנעה הוא לווה, כי היכי כדי שלא ליתזלו נכסיה עליה יוזלו נכסיו עליו, שאם ידעו הכל שהוא נזקק לכסף, הרי כשירצה למכור את נכסיו יציעו לו מחירים נמוכים יותר. והואיל שלווה ממון בצינעה — אין גובים מלקוחות. אבל זביני, מאן דזבין ארעא מכר, מי שקונה קרקע — בפרהסיא זבין בפרהסיא הוא קונה, כי היכי דליפוק לה קלא כדי שיצא על כך קול, ואף אם נעשה הדבר בעדים בלבד — יש לדבר פרסום, ולכן אין להקשות מהלוואה על מכר.

5 תנו רבנן שנו חכמים: אכלה האב שנה והבן שירש ממנו אכלה שתים, או שאכלה האב שתים והבן שנה, או האב שנה והבן שנה והלוקח הקונה מן הבן שנה — הרי זו חזקה.

6 ושואלים: למימרא האם לומר מכאן שלוקח אית ליה קלא יש לו קול ומתפרסם הדבר שקנה? ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה, ממה ששנינו: מי שהחזיק בקרקע בדרך זו: שאכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים, או בפני האב שתים ובפני הבן שנה, או בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח מן הבן שנה — הרי זו חזקה. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כי לוקח אית ליה קלא יש לו קול, אין לך מחאה גדולה מזו, שהרי הבעלים מוכרים את הנכס שאדם זה מחזיק בו לאדם אחר, ובוודאי שזו מחאה גמורה על המחזיק בנכסיהם שלא כדין!

7 אמר רב פפא: כי תניא ההיא כאשר שנויה אותה ברייתא שיש חזקה גם אם נמכר השדה לאחר על ידי הבעלים — הרי זה במוכר שדותיו סתם, שהבן לא מכר במפורש שדה זה שהלה מחזיק בו, אלא מכר את כל שדותיו. והמחזיק סבור שאת השדה הזה לא מכר בכללם, ולכן אינו נזהר לשמור את שטרו, ואחרי שלוש שנים מועילה לו החזקה. אך אם היה הבן מוכר במפורש שדה זה — יש בכך מחאה.

8 א משנה האומנין המחזיקים בביתם כלים שהם מתקנים, והשותפין, והאריסין בקרקע, והאפוטרופין של נכסי יתומים — אין להם חזקה באותם דברים שהם מחזיקים בהם, שהרי יתכן שהם מחזיקים בהם רק מכוח אומנות או שותפות וכו'. וכיוצא בזה אין חזקה לא לאיש חזקה בנכסי אשתו, ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה, ולא לאב בנכסי הבן, ולא לבן בנכסי האב, כיון שהם משתמשים זה בשל זה ברשות, ואין בכך כל הוכחה להעברת בעלות.

9 במה דברים אמורים? — במחזיק, כאשר החזקה משמשת לו ראיה לבעלות. אבל בנותן מתנה, ויש עדים על מתנה זו, וכן האחין שחלקו ירושת אביהם, וכל אחד רוצה להחזיק בחלקו, והמחזיק בנכסי הגר שמת, שלא היו לו יורשים, ובמותו נעשו נכסיו הפקר, אם נעל את דלת הנכס, או גדר, או פרץ מן הגדר כל שהוא — הרי פעולה זו עצמה היא מעשה חזקה של קנין, ועל ידה נקנית לו הבעלות.

10 א גמרא אבוה אביו של שמואל וכן לוי תנו שנו: שותף אין לו חזקה, וכל שכן אומן. ואילו שמואל תני שנה: אומן אין לו חזקה, אבל שותף יש לו חזקה. ואזדא והולך שמואל לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר שמואל: השותפין מחזיקין, יש להם חזקה זה על זה, ומעידין זה על זה, ונעשים שומרי שכר זה לזה, שלעניינים אלה הם נחשבים כשני אנשים זרים.

11 רמי ליה השליך לו, הראה לו סתירה ר' אבא לרב יהודה במערתא דבי במערה של בית רב זכאי, מי האם אמר שמואל: שותף יש לו חזקה? והאמר והרי אמר שמואל: שותף המשתמש בנכס המשותף כולו כיורד לנכסי חבירו ברשות דמי נחשב. לאו למימרא האם לא התכוון לומר בכך ששותף אין לו חזקה? ודוחים: לא קשיא אין זה קשה: הא דנחית זה שירד לכל השדה כולה, הא דנחית לפלגא זה שירד למחציתה.

12 ובפירוש דבר זה אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא יש אומרים אותה לצד זה, ויש אומרים אותה לצד זה, שיש מקום לומר כי שותף שהחזיק שלוש שנים רק מחצית השדה, הרי זו הוכחה שזה הוא חלקו הקנוי רק לו, אבל אם ירד לכולה במשך שלוש שנים — אין לו חזקה, שכך נוהגים שותפים.

13 ואפשר לומר להיפך, שאם יורד רק למחצית — אינה חזקה. אבל אם מחזיק בכולה שלוש שנים — ראיה היא שכולה שלו היא. רבינא אמר: הא והא דנחית זה וזה מדובר, כשירד לכל השדה כולה, ולא קשיא קשה: הא זה מדובר דאית שיש בה בקרקע גודל מספיק שיהיה בה דין חלוקה, ולכן השותף המשתמש בכולה הרי זה נכנס בחלק שהוא ודאי של חבירו, ואם לא מחה בידו — יש לו חזקה. הא דלית זו שאין בה דין חלוקה, ולכן גם אם נכנס לכולה, כיון שאין חלקה זו מתחלקת והכל שייך לשניהם, אף אם נכנס לכולה אין זו הוכחה לבעלות, אלא נכנס רק משום השותפות.

14 ב גופא דנים לגופו של הדבר שהזכרנו קודם, אמר שמואל: שותף כיורד ברשות דמי נחשב. ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בכך, ששותפות אין לו חזקה? אם כן לימא שיאמר במפורש: שותף אין לו חזקה!

15 אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לומר שאם עשה דברים מדעת עצמו בשדה השותפות, כגון שנטע וגידל עצי פרי שם שנוטל בשבח המגיע לכתפים גם מחלק חבירו, שכל הגידולים שגידל באדמה זו, אם הגיעו לדרגה שהם בשלים ואפשר לקחת אותם על הכתפיים, מקבל את חלקו בהם. ואינו נדון בשדה זו כמי שירד לשדה שלא ברשות בעל הבית, שידו על התחתונה ואינו מקבל יותר מהוצאותיו. ודין זה חל בשדה שאינה עשויה ליטע במטעים, אלא לזריעה, והוא בכל זאת נטע בה, כמו בשדה העשויה ליטע.

16 בין דברי שמואל לעיל נזכר כי השותפים מעידין זה לזה, שאם יערער אדם על חלקו של אחד מהם בשדה — יכול השני, בצירוף עד נוסף, להעיד לטובתו, ואינו נחשב כנוגע בעדותו.