ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא קל״ג

1 אמר ליה לו רב כהנא: אילו הדר קני היה חוזר וקונה נכסים אחרים, מי האם לא שקלא היתה נוטלת כתובתה מאותם נכסים? וכיון שאילו הדר קני שקלא היה חוזר וקונה היתה נוטלת, השתא נמי שקלא עכשיו גם כן נוטלת כתובתה מחלק הבת שמתה.

2 ועוד בענין זה, מסופר, ההוא דפלגינהו לנכסיה לאתתיה ולבניה אדם אחד שחילק את נכסיו לאשתו ולבניו, שעשאה שותף בין בניו, שייר חד דיקלא דקל אחד שלא כתב למי הוא שייך, סבר סבור היה רבינא למימר לומר כי לית אין לה לצורך גביית כתובתה אלא חד דיקלא דקל אחד. שכיון שהשאיר לה דקל אחד שלא פירש, מן הסתם אותו ייחד לשם כתובתה. אמר ליה לו רב יימר לרבינא: אי לית אם אין לה זכות לגבות כתובתה בשאר הנכסים, שאתה סבור שויתרה לגמרי על כתובתה — חד דיקלא נמי לית אותו דקל אחד גם כן אין לה, והוא של היורשים! אלא, כך צריך אתה לומר: מיגו דנחתא לדיקלא מתוך שהיא יורדת ונוטלת את הדקל בכתובתה, ומכאן עולה שלא איבדה אותה — נחתא נמי לכולהו נכסי יורדת גם כן לכל הנכסים לגבות מהם.

3 א ועוד לענין המשנה, אמר רב הונא: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר — רואין: אם אותו אדם ראוי ליורשו, כגון אחד מבניו — נוטלן משום ירושה, ואם לאו לא — נוטלן משום מתנה.

4 אמר ליה לו רב נחמן: גנבא גנובי גנוב לגנוב למה לך, לומר כך את דבריך? אי סבירא לך אם סבור אתה כר' יוחנן בן ברוקה, אימא אמור במפורש: הלכה כר' יוחנן בן ברוקה, דהא שמעתתיך שהרי ההלכה שלך כר' יוחנן בן ברוקה הוא דאזלא שהולכת, שיכול אדם להוריש את כל נכסיו לכל מי שירצה מיורשיו!

5 דלמא כי הא קאמרת שמא במקרה כגון זה אומר אתה, מתכוון אתה בדבריך: דההוא דהוה קא שכיב במקרה של אדם אחד שהיה גוסס ולא היו לו בנים, ואמרו ליה לו: נכסיה למאן הנכסים למי, דלמא לפלניא שמא לפלוני? ואמר להו להם: אלא למאן למי? ואמרת לן עלה לנו עליה: אם אותו פלוני ראוי ליורשו — נוטלן משום ירושה, ואם לאו לא — נוטלן משום מתנה? אמר ליה לו רב הונא לרב נחמן: אין, הכי קאמינא כן, כך אמנם אני אומר, כלומר, זו היתה כוונת דבריי.

6 ושואלים: למאי הלכתא למה, לאיזו הלכה נחוצה הבחנה זו בין ירושה ומתנה? והרי בין כה וכה הנכסים מגיעים לידי אותו אדם, ומה ההבדל אם נוטלם משום ירושה או משום מתנה? סבר סבור היה רב אדא בר אהבה כאשר ישב קמיה לפני רבא למימר לומר כך: אם ראוי אותו אדם ליורשו — אלמנתו של המוריש נזונית מנכסיו, שהרי לאלמנה יש זכות למזונות מן הנכסים שבידי היורשים, ואם לאו לא, שאינו ראוי ליורשו, ונכסים אלו ניתנו לו במתנה — אין אלמנתו נזונית מנכסיו.

7 אמר ליה לו רבא: וכי מיגרע גרעא נגרע כוחה של האלמנה אם היתה זו מתנה? השתא עכשיו הרי בירושה שהיא דאורייתא מן התורה אמרת אומר אתה שאלמנתו נזונית מנכסיו, במתנה מתנת שכיב מרע, שאינה נקנית למקבל אלא דרבנן מדברי סופרים, לא כל שכן שאשתו ניזונת מהם?

8 אלא אמר רבא: חשיבותה של ההבחנה בין מתנה לירושה הריהי כמו ששלח רב אחא בר רב עויא: לדברי ר' יוחנן בן ברוקה, אם אמר "נכסי לך ואחריך לפלוני", אם היה ראשון ראוי ליורשו — אין לשני במקום ראשון כלום, שבמקרה כזה שהוא ראוי ליורשו אין לשון זו "נכסי לך" לשון מתנה אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק, לא ניתן לקטוע אותה, והיא עוברת מאליה מאדם ליורשיו. ולפי זה אם ירושה היתה לראשון — שוב אין מוציאים מידו ומיד יורשיו אחריו.

9 אמר ליה לו רבא לרב נחמן: איך אנו יכולים לומר שנתינה זו אין לה הפסק? והא אפסקה והרי הפסיק אותה הוא עצמו שהרי אמר "אחריך לפלוני"! ואומרים: אכן הוא המוריש סבר סבור שירושה יש לה הפסק, ולכן נתנה לאחר, ואולם רחמנא אמר התורה אמרה: אין לה הפסק ודבריו בטלים.

10 ומסופר: ההוא אדם אחד שאמר ליה לחבריה לו לחבירו: "נכסי לך ואחריך לפלוני", והראשון ראוי ליורשו הוה היה. שכיב מת הראשון, אתא בא השני קא תבע ותבע את הנכסים,

11 סבר סבור היה רב עיליש כאשר ישב קמיה לפני רבא למימר לומר: שני נמי שקיל גם כן נוטל כמו יורשי הראשון, אמר ליה לו רבא: דייני דחצצתא הכי דייני דיינים של פשרה, שמחלקים חצי לזה וחצי לזה, כך הם דנים, לאו היינו האם לא זהו ששלח רב אחא בר רב עויא שבמקרה זה אין השני נוטל?

12 אכסיף התבייש רב עיליש על שדן שלא כראוי. קרי עליה קרא עליו רבא את הפסוק "אני ה' בעתה אחישנה" ישעיהו ס, כב, כדי לנחמו, לומר: מאת ה' היתה זאת, שעוד לפני שנכשלת בדבר הייתי אני מצוי לתקן אותך.

13 א משנה הכותב את נכסיו לאחרים במתנה והניח את בניו ולא נתן להם כלום — מה שעשה עשוי, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו ממנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה ומשום כך העבירם אביהם מנכסיו ונתנם לאחרים — זכור לטוב.

14 ב גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: מי פליגי רבנן עליה האם נחלקו חכמים עליו על רבן שמעון בן גמליאל, וסבורים שבכל מקרה אין זה ראוי לאדם לכתוב נכסיו לאחרים, או לא, ובמקרה של בנים שאינם הגונים גם הם מסכימים עמו?

15 תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: יוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה, הוה ליה עיליתא דדינרי היה לו בנכסיו כלי מלא דינרים, קם אקדשה עמד והקדיש אותה את הכלי למקדש. אזיל נסיב הלך הבן ונשא בת של גאדיל כלילי קושר הכתרים של ינאי מלכא המלך, אולידה דביתהו ילדה אשתו, זבין קנה לה ביניתא דג. קרעה את בטנו של הדג, אשכח מצא בה מרגליתא מרגלית ורצה למוכרה כדי לקבל כסף עבורה.

16 אמרה ליה לו אשתו: לא תמטייה למלכא אל תביא אותה לבית המלך שיקנו אותה, משום דשקלי לה מינך בדמי קלילי שיקחו אותה ממך בכסף מועט, זיל אמטייה לגבי גזברי לך הבא אותה אצל הגזברים של בית המקדש שיקנו אותה. וכשתביא אותה אליהם לא תשיימה את אל תשום, תעריך אותה אתה לומר מהו מחירה, לפי שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואם תאמר סכום פחות — יתפסו אותך בדבריך ובכך תישאר, אלא לשיימוה אינהו שישומו אותה הם.

17 עשה כדבריה, אמטייה הביאה את המרגלית לגזבר בית המקדש, שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי העריכו אותה בשלושה עשר כלים של דינרים. אמרי ליה אמרו לו: שבע איכא יש בידינו כדי לשלם לך עבור המרגלית, שית ליכא שש נוספות אין בידינו. אמר להו להם לגזברים: שבע הבו תנו לי תמורתה, שית שש הנוספות שאתם חייבים לי הרי הן מוקדשות לשמים.

18 עמדו וכתבו בלשון שבח: יוסף בן יועזר הכניס לקופת ההקדש אחת, ובנו הכניס שש. ואיכא דאמרי ויש שאומרים שכתבו כך ובלשון של גנאי: יוסף בן יועזר הכניס לקופת ההקדש אחת, ובנו הוציא ממנה שבע שקיבל עבור המרגלית.

19 ומעירים: מדקא אמרי מכיון שאמרו לגבי בנו של יוסף בן יועזר "הכניס", בלשון שבח, מכלל דשפיר עבד מכאן שיפה עשה שלא הוריש לבנו. ואומרים: אדרבה להיפך, מדקא אמרי ממה שאמרו בלשון השניה על בנו "הוציא", מכלל דלאו שפיר עבד שלא יפה עשה האב שלא הוריש לבנו, ולכן גרם שיצא הכסף מן ההקדש על ידי בנו! אלא מהא ליכא למשמע מינה ממעשה זה אין לשמוע להוכיח דבר לגבי השאלה האם חכמים מודים לרבן שמעון בן גמליאל.

20 ושואלים: מאי הוי עלה מה היה עליה על בעיה זו? כיצד פתרו אותה? תא שמע בוא ושמע, שאמר ליה לו שמואל לרב יהודה: שיננא גדול השיניים, לא תיהוי בי עבורי אחסנתא אל תהיה במקום בו מעבירים ירושה מן הזכאי לה, ואפילו כשמעבירים מברא בישא לברא טבא מבן רע לבן טוב, וכל שכן כשמעבירים מברא לברתא מבן לבת. הרי שאין חכמים מודים כלל לרבן שמעון בן גמליאל.

21 ג תנו רבנן שנו חכמים: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב כל נכסיו במתנה ליונתן בן עוזיאל. מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש הנכסים לצרכיו, והקדיש שליש הנכסים, והחזיר לבניו של אותו אדם שליש הנכסים.

22 בא עליו שמאי במקלו ותרמילו להתרעם על שעשה שלא כדעת הנותן, ונתן חלק לבנים. אמר לו יונתן בן עוזיאל: שמאי, אם אתה יכול להוציא מידי המקבלים את מה שמכרתי ומה שהקדשתי מן הנכסים — אתה יכול להוציא גם את מה שהחזרתי לבנים,