ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא י״א

1 שלא סיימוה קמיה לפניו ולא סיפרו לו שחילק רבא לעניים גויים.

2 א תניא שנויה ברייתא: אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, פעם אחת באתה באה אשה לפניו בשני בשנות בצורת, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: העבודה, כלומר, נשבע אני בעבודת המקדש, שאין בקופה של צדקה כלום! אמרה לו: רבי, אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים! עמד ופרנסה משלו. לימים לאחר זמן חלה ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אתה אמרת: כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו, בצעירותו? מיד קרעו לו גזר דינו. תנא שנה החכם: הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו.

3 תנו רבנן שנו חכמים: מעשה במונבז המלך שבזבז פיזר אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחילקם לעניים, וחברו נתאספו עליו אחיו ובית אביו לטעון כנגדו על כך, ואמרו לו: אבותיך גנזו באוצרותיהם והוסיפו על האוצרות של אבותם, ואתה מבזבזם! אמר להם: לא כן, אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה, שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" תהלים פה, יב, משמע שהצדק שאני עושה נמצא בשמים. אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואפשר לגזול אותו מהם, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך" תהלים פט, טו, כלומר, שהצדק נמצא תחת כסאו של הקדוש ברוך הוא, ולשם בוודאי אין אדם יכול להגיע.

4 אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, שהרי הממון שבאוצר אינו מתרבה, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" ישעיה ג, י. אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר: "פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם" משלי יא, ל. אבותי גנזו לאחרים — לבניהם ויורשיהם, שהרי הם עצמם עוברים מן העולם, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: "ולך תהיה צדקה" דברים כד, יג. אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" ישעיהו נח, ח.

5 ב וחוזרים לפירוש המשנה. שנינו: כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר לענין מיסים וכיוצא בזה — שנים עשר חודש, ואם קנה בה בעיר בית דירה — הרי הוא כאנשי העיר מיד. ומעירים: מתניתין משנתנו שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, דתניא שכן שנינו בברייתא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם קנה בה בעיר קרקע כל שהוא, ולאו דווקא בית דירה — הרי הוא כאנשי העיר מיד.

6 ומתקשים: והא תניא והרי שנינו בברייתא אחרת, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם קנה שם קרקע הראויה לבית דירה — הרי הוא כאנשי העיר! משמע שהדבר תלוי בקרקע הראויה לדירה, ולא קרקע סתם, כפי שמשמע מן הברייתא הראשונה! ומשיבים: תרי תנאי שני תנאים נחלקו בכך, ושניהם אליבא על פי שיטת רבן שמעון בן גמליאל.

7 ג משנה אין השותפים בחצר חולקין את החצר — עד שיהא לאחר החלוקה שיעור ארבע אמות מרובעות לזה וארבע אמות לזה, לכל אחד מן השותפים בה. ולא חולקים את השדה — עד שיהא בה מקום לזריעת תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה. ר' יהודה אומר: עד שיהא בה תשעת חציי קבין לזה ותשעת חציי קבין לזה. ולא חולקים את הגינה — עד שיהא בה מקום לזריעת חצי קב לזה וחצי קב לזה. ר' עקיבא אומר: חצי משיעור זה, בית רובע קב לכל אחד.

8 ואין חולקים לא את הטרקלין, ולא את המורן מין ארמון, ולא את השובך של יונים, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד, ולא את בית השלחין שדה מושקה — עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה, שכל אחד יוכל להשתמש בו כדרכו. זה הכלל: כל שיחלק ועדיין שמו עליו, שגם לאחר חלוקתו חלקיו גדולים דיים להמשיך ולהיקרא בשם הקודם — חולקין, ואם לאו לא, שכשחולקים אותו מתבטל שמו ממנו — אין חולקין.

9 אימתי אמרו כללים אלה? בזמן שאין שניהם רוצים בחלוקה, אלא רק אחד מהם רוצה בה, ואז אינו יכול לכפות את שותפו לכך. אבל בזמן ששניהם רוצים — אפילו היה פחות מכאן לכל אחד מהם — יחלוקו. וכתבי הקדש שנפלו לשנים בירושה, אף על פי ששניהם רוצים — לא יחלוקו, שאין זה כבוד לכתבי הקודש שחותכים אותם.

10 ד גמרא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: ארבע אמות שאמרו הן חוץ משל פתחים, שיש להוסיף להן גם שטח שלפני הפתח, לצורך טעינה ופריקה. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: אין חולקים את החצר — עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה. ויש לשאול: והא אנן תנן והרי אנו שנינו במשנה: ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה! אלא שמע מינה למד מכאן כדברי ר' אסי. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן

11 ואיכא דרמי להו מירמא ויש מי שהשליך את הדברים, שאמר דבר זה כתירוץ על סתירה בין מקורות, תנן שנינו במשנתנו: אין חולקין את החצר עד שיהא בה לאחר החלוקה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. והתניא והרי שנינו בברייתא: אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה! על כך אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: ארבע אמות שאמרו במשנה, הכוונה היא חוץ משל פתחים.

12 ועוד בענין חלוקת החצר, אמר רב הונא: חצר מתחלקת לפי פתחיה, שכל מי שיש לו פתחים בחצר מקבל חלק בה לפי מספר הפתחים שיש לו. ורב חסדא אמר: נותנין ארבע אמות לכל פתח ופתח, והשאר חולקין בשוה.

13 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב חסדא: פתחים שבחצר — יש להן ארבע אמות. היה לזה פתח אחד ולזה שני פתחים, זה שיש לו פתח אחד — נוטל ארבע אמות, וזה שיש לו שני פתחים — נוטל שמונה אמות, והשאר חולקין בשוה. היה לזה פתח רחב שמונה אמות — נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות בחצר. ותוהים: ארבע אמות בחצר מאי עבידתייהו מה מעשיהם? הרי הכל תלוי בגודל החצר! אמר אביי, הכי קאמר כך הוא אומר, כך היא כוונת הדברים: לצורך הפתח נוטל שמונה אמות באורך החצר וארבע אמות ברוחב החצר, כלומר, שטח ברוחב ארבע אמות כנגד כל אורך פתחו.

14 אמר אמימר החכם: האי פירא דסופלי החפירה שמכניסים בה מאכל בהמה — יש לו ארבע אמות לכל רוח ורוח צד, כדי שיהא מקום להעמיד שם את הבהמות. ומוסיפים: ולא אמרן אמרנו דבר זה אלא כשלא מייחד ליה פתחא מיוחד לה פתח מסויים לחפירה זו אלא מגיעים לשם מכל צד,

15 אבל אם מייחד ליה פיתחא מיוחד לו פתח לבור הזה ואינו מגיע אליו מכל צד — אין לו אלא ארבע אמות לפני פתחו.

16 אמר רב הונא: אכסדרה הפתוחה לחצר אין לה ארבע אמות, שכן טעמא מאי מה טעם נתנו ארבע אמות לפתח? משום מקום לצורך פירוק משאו, הכא כאן אפשר דעייל לגואי ומפרק שיכנס פנימה לתוך האכסדרה ויפרוק. מתיב מקשה על כך רב ששת ממה ששנינו בברייתא: אחד שערי בתים ואחד שערי אכסדראות — יש להן ארבע אמות! ומשיבים: כי תניא ההיא כאשר שנויה אותה ברייתא — הרי זה בסוג מיוחד של אכסדרה, באכסדרה דבי רב של בית הספר שהיא סגורה ואין פורקים בתוכה. ותוהים: אכסדרה דבי רב, פשיטא פשוט, מובן מאליו שכך הוא, שהרי אידרונא מעליא חדר מעולה, שלם הוא! אלא באכסדרה רומייתא רומאית שפרוצה יותר מאכסדרה דבי רב, אבל גם בה אין פורקים.

17 תנו רבנן שנו חכמים: בית שער מבנה שדרכו נכנסים לחצר אכסדרה, ומרפסת שיש לה גרם מדרגות לחצר — יש להן ארבע אמות. אם היו אפילו חמשה בתים פתוחין למרפסת — אין להן אלא ארבע אמות בלבד בכניסה לגרם המדרגות עבור המרפסת. בעא מיניה שאל אותו ר' יוחנן מר' ינאי: לול של תרנגולין שאף לו יש גרם מדרגות, יש לו ארבע אמות בפתחו, או אין לו ארבע אמות? אמר ליה לו: טעמא מאי מה טעם נתנו ארבע אמות? משום פירוק משאו, הכא כאן אינו זקוק לכך אלא התרנגול מטפס ועולה לתוך הלול, מטפס ויורד ממנו החוצה.

18 בעא מיניה שאל אותו רבא מרב נחמן: אם היה בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה, יש לו ארבע אמות או אין לו ארבע אמות? אמר ליה לו: אין לו ארבע אמות; לא מבעיא נצרכה לומר כשהיה קירויו מלגיו מבפנים, שאפשר דעייל לגואי ומפרק שייכנס פנימה ויפרוק את משאו, אלא אפילו היה קירויו כלפי חוץ, שהרי אפשר דעייל לגואי ומפרק שייכנס פנימה ויפרוק שם משאו.

19 א בעא מיניה שאל אותו רב הונא מר' אמי: אחד מבני מבוי, שפתוחות אליו מספר חצירות, שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר, שרצונו לפתוח פתח לחצירו בצד הפונה למבוי אחר, האם בני המבוי האחר מעכבין עליו, רשאים למונעו מלפתוח פתח זה, או אין מעכבין עליו? אמר ליה לו: בני מבוי מעכבין עליו.

20 ועוד שאל: אכסניא, כאשר המלך מטיל על אנשי החצר לאכסן את אנשי הצבא בביתם, האם לפי בני אדם, מספר האנשים בכל בית אב, היא מתחלקת, או לפי מספר פתחים שיש לכל אחד לחצר היא מתחלקת? אמר ליה לו: לפי מספר בני אדם היא מתחלקת. ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: זבל שבחצר שרוצים בני החצר להשתמש בו מתחלקת לפי מספר הפתחים הפתוחים לחצר, אכסניא — לפי מספר בני אדם הדרים בה.

21 אמר רב הונא: אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו כלומר, לבנות מבנה במבוי כנגד פתח חצירו — בני מבוי מעכבין עליו ואינם מניחים לו לעשות כן, מדוע? — מפני שמרבה עליהן את הדרך, שצריכים להקיף את המבנה הזה בדרכם מביתם ולביתם.

22 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: היו חמש חצרות פתוחות למבוי — כולן משתמשות עם החיצונה, שבני החצרות האחרות משתמשים בשטח הסמוך לפתח החצר החיצונה הקרובה יותר לפתח המבוי, והחיצונה משתמשת רק לעצמה בשטח שמול פתחה. וכן השאר משתמשות עם השניה, כלומר, הסמוכה לחיצונה, והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם השטח שכנגד החצר החיצונה.

23 נמצאת פנימית שבכולן משתמשת לעצמה בלבד ומשתמשת עם כל השטר שכנגד כל אחת ואחת מהחיצוניות לה.

24 משמע שבעל החצר הפנימית יכול לסתום לפני פתחו, שהרי רק הוא משתמש לעצמו! ומשיבים: תנאי מחלוקת תנאים היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר — בני המבוי האחר מעכבין עליו ומונעים אותו מלעשות כן. היה שם פתח קודם לכן, ועכשיו הוא סתום ובקש לפותחו מחדש — אין בני מבוי מעכבין עליו, אלו דברי רבי. ר' שמעון בן אלעזר אומר: חמש חצרות הפתוחות למבוי — כולן משתמשות במבוי זו עם זו.

25 ותוהים: חצרות מאן דכר שמייהו מי הזכיר את שמן, הרי אין אנו עוסקים כאן בדיני חצירות, ומדוע הוזכרו כאן? ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני חסרה הברייתא וכך היא שנויה: וכן חמש חצרות הפתוחות למבוי — כולן משתמשות עם החיצונה, והחיצונה משתמשת לעצמה, אלו דברי רבי. ר' שמעון בן אלעזר אומר: חמש חצרות הפתוחות למבוי — כולם משתמשות במבוי.

26 ושבים לדון בפרטי הברייתא, אמר מר החכם בברייתא: היה פתחו סתום ובקש לפותחו — אין בני מבוי מעכבין עליו. אמר רבא: לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו, כלומר, שכאשר סתם את הפתח לא הסיר את המזוזות משם, אבל אם לצורך סתימת הפירצה פרץ את פצימיו, ומראה בכך שביטל לגמרי את הפתח — בני מבוי מעכבין עליו אם רוצה לפתוח אותו מחדש. אמר ליה לו אביי לרבא: תניא דמסייע שנויה ברייתא המסייעת לך: