ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא מ״ה

1 אי דאית ליה ארעא אחריתי אם במקרה שיש לו למוכר־הלווה קרקע אחרת שאפשר לגבות ממנה, הלא עליה דידיה הדר עליו עצמו הוא חוזר לגבות ואינו נוגע בעדות לגבי הקרקע שמכר! אי דלית ליה ארעא אחריתי אם במקרה שאין לו קרקע אחרת, מאי נפקא ליה מינה מה יוצא לו מזה, מה זה משנה?

2 הרי בין כה וכה אי אפשר לגבות ממנו את החוב! ומשיבים: לעולם מדובר במקרה דלית ליה ארעא אחריתי שאין לו קרקע אחרת, ובכל זאת אנו חוששים שיש לו נגיעה בדבר, דאמר שהוא אומר: לא ניחא דליהוי נוח לי שאהיה בגדר של "לוה רשע ולא ישלם" תהלים לז, כא, ויש לו ענין שיוכל בעל חובו לגבות את החוב מן השדה.

3 ומקשים: סוף סוף לגבי אידך נמי אצל האחר שקנה ממנו את הקרקע גם כן, הרי בגדר של "לוה רשע ולא ישלם" הוא, שקיבל ממנו כסף ולא נתן תמורה, שהרי הקרקע תופקע מן הקונה על ידי בעל החוב! ומשיבים: לזה אינו חושש, לפי דאמר שאומר לו: להכי זביני משום כך מכרתי לך שלא באחריות, וידעת מראש שיש סיכון בדבר זה.

4 א היה מכריז רבא ברבים, ואיתימא ויש אומרים שהיה מכריז זאת רב פפא: דסלקין לעילא ודנחתין לתתא העולים למעלה והיורדים למטה, כלומר, העולים מבבל לארץ ישראל, והיורדים מארץ ישראל לבבל, דעו כולכם דין זה: האי בר ישראל דזבין ליה חמרא בן ישראל זה שמוכר לו חמור לישראל חבריה חבירו, וקא אתי ובא גוי ואניס ליה מיניה ואונס אותו, לוקח, ממנו את החמור, שהגוי טוען שחמור זה שלו הוא, ולא של הישראל שמכרו, דינא הדין הוא דמפצי ליה מיניה שהמוכר ילך ויציל אותו ממנו,

5 ואם לא — ישלם לקונה את כספו, שהרי בעקיפין גרם הוא שיילקח החמור מיד הקונה. ומעירים: ולא אמרן אמרנו דבר זה שעליו לפצותו אלא בקונה שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו של המוכר, שיש מקום לומר שהגוי צודק, ובאמת נמכר לו דבר גזול, אבל אם מכיר בה שהיא בת חמורו — לא, שאז מסתבר שהגוי בא רק בעלילת שוא, ואין המוכר אחראי לכך. ועוד, ולא אמרן אמרנו דבר זה שעליו לפצותו אלא במקרה דלא אניס ליה לדידיה ולאוכפא שאינו אונס ולוקח גם אותו את החמור ואת האוכף, אבל אם אניס ליה לדידיה ולאוכפא אונס גם אותו ואת האוכף — לא, משום שדבר זה מוכיח שגוי זה גזלן הוא, ובא בתואנת שוא, ואין הדבר תלוי במוכר.

6 אמימר אמר: אפילו אם ליכא אין כל הני האלה התנאים — לא חייב לפצותו, ורואים זאת כאונס סתם. מאי טעמא מה טעם הדבר? — מידע ידע ידוע הדבר שסתם גוי אנס הוא, שנאמר בהם: "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר" תהלים קמד, ח.

7 ב שנינו במשנה שאומן אין לו חזקה וכו', שאינו יכול לטעון שחפץ שנתן לו הבעלים לתיקון, שלו הוא, שמכרו לו בעליו. אמר רבה: לא שנו אלא שמסר לו הבעלים את החפץ לאומן בעדים, ויכולים הבעלים להוכיח שהחפץ היה שלהם ונמסר לאומן לשם תיקון. אבל אם מסר לו את החפץ שלא בעדים, מתוך שיכול האומן לומר לו "לא היו דברים מעולם והחפץ היה שלי תמיד ", כי אמר ליה נמי כאשר אומר לו גם כן "לקוחה קנויה היא בידי" — מהימן נאמן הוא.

8 אמר ליה לו אביי: אי הכי אם כך אתה מסביר, אפילו מסרו לאומן בעדים נמי גם כן יהיה האומן נאמן, כיצד? מתוך שיכול לומר לו לבעלים: אמנם לקחתי אותו בעדים, אבל אחר כך החזרתיו לך ואין החפץ עוד בידי, כי אמר ליה כאשר אומר לו "לקוחה היא בידי" — גם כן מהימן נאמן!

9 אמר ליה לו רבה: מי סברת האם סבור אתה

10 שהמפקיד אצל חבירו בעדים — אינו צריך להחזיר לו בעדים, ומשום כך יכול לטעון שהחזיר? לא סלקא דעתך לא יעלה על דעתך כך אלא המפקיד אצל חבירו בעדים, צריך להחזיר לו בעדים, ולכן אינו יכול לטעון שהחזיר אם אין לו עדים על כך.

11 מיתיבי מקשה אביי ממה ששנינו בברייתא: ראה עבדו ביד אומן או טליתו ביד כובס, ואומר לו: מה טיבו אצלך? ואומר לו המחזיק "אתה מכרתו לי", או "אתה נתתו לי במתנה" — לא אמר כלום, וחייב להחזיר לו, שהרי כפי ששנינו אין לאומן חזקה. אבל אם אמר האומן "בפני אמרת לו לאדם אחר למוכרו וליתנו לו לי במתנה" — דבריו קיימין.

12 ולפני הצגת הקושיה, מבררים את הברייתא: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא מה שונה ההתחלה שהאומן אינו נאמן, ומה שונה הסוף שיהא האומן נאמן?

13 אמר רבה: סיפא בסוף מדובר ביוצא נמצא העבד או הטלית מתחת ידי אחר ולא מתחת יד האומן, וקאמר ליה ואומר לו האחר: בפני אמרת לו לאומן למוכרו או ליתנו לי במתנה, והטעם שנאמן בדבריו, אף שמודה שלקח מן האומן: מיגו דאי בעי אמר ליה מתוך שאם היה רוצה היה יכול לומר לו "מינך זבנתיה" ממך במישרין קניתי אותו, ונאמן היה בדבר, שהרי איננו אומן. כי אמר ליה נמי כאשר אומר לו גם כן "בפני אמרת לו למוכרו" — דבריו קיימין, ומהימן ונאמן.

14 ולעצם השאלה: קתני מיהת רישא שונה הוא על כל פנים בראש הברייתא: ראה עבדו ביד אומן או טליתו ביד כובס, רק אז אין האומן נאמן, ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דאיכא אם שיש עדים שמסר לו את העבד לאימון או את הטלית לכיבוס, למה לי ראה? ניתי שיביא עדים שמסר לו לשם כך ונשקול ויקח את שלו! אלא לאו דליכא האם לא מדובר שאין עדים, וכי ראה מיהא תפיס ליה וכאשר רואה על כל פנים הוא תופס אותו! ומכאן משמע שלא כדברי רבה שהדבר תלוי במסירה בעדים, אלא די בכך שרואה ממש את חפציו בידי האומן.

15 ודחה רבה: לא, לעולם מדובר דאיכא שיש עדים על מסירת החפץ, אלא שיש לכך עוד תנאי נוסף: והוא דראה שרואה עכשיו את החפץ בידו.

16 הקשה לו אביי: והא את והרי אתה עצמך הוא שאמרת: המפקיד אצל חבירו בעדים, צריך לפורעו להחזיר לו בעדים, ולדבריך אם מסר לו בעדים, די במה שאין לו עדים שהחזיר לו! אמר ליה לו: הדרי חזרתי בי מסברה זו, אבל עדיין אני מחזיק בדעתי שמדובר במשנתנו דוקא במוסר לאומן בעדים, ואם אין עדים על כך — יש לאומן חזקה.

17 מתיב מקשה רבא לסיועי לסייע לרבה ממה ששנו בברייתא: הנותן טליתו לאומן לתיקון, אומן אומר: שתים שני דינרים קצצת קצבת לי כשכר, והלה אומר: לא קצצתי לך אלא אחת. כל זמן שהטלית ביד אומן — על בעל הבית להביא ראיה. ואם נתנה לו האומן, יש לחלק: אם תובעו בזמנו, כלומר, ביום שהשיב לו את הטלית — נשבע האומן ונוטל. אם עבר זמנו ובא ותובע שכרו לאחר הזמן — המוציא מחבירו עליו הראיה.

18 ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דאיכא אם שיש עדים בזמן שנמסרה הטלית לאומן, ליחזי שיראו את העדים מאי קאמרי מה הם אומרים, שמן הסתם גם הם שמעו כמה קצב לו בשכרו.