ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא ק״ז

1 ומשיבים: התם עבוד רבנן מילתא שם עשו חכמים דבר דניחא ליה שנוח לו למוכר וניחא ליה ונוח לו ללוקח שפעמים שמשתנה המחיר, ושניהם רוצים שלא יגמר המיקח מיד כדי שיוכלו לחזור בהם, וטעם זה אינו קיים במקרה של חלוקת נכסים.

2 א ועוד בענין דומה איתמר נאמר: אחין שחלקו ביניהם את ירושת אביהם, ובא בעל חוב של אביהם ונטל חלקו של אחד מהן לפרעון אותה הלוואה, רב אמר: בטלה מחלוקת החלוקה כולה, והאחים חוזרים וחולקים ביניהם את הנשאר, ושמואל אמר: ויתר הפסיד זה שלקחו ממנו את השדה, ורב אסי אמר: אותו אח שלקחו ממנו את חלקו נוטל רביע רבע בקרקע ורביע במעות.

3 ומסבירים את השיטות: רב אמר בטלה מחלוקת, קא סבר סבור הוא: האחין שחלקו יורשין הן כאילו לא חלקו, וחוב האב חל על כולם בשווה, ולכן אם נטל בעל החוב רק מאחד מהם, הרי הוא כמשלם את חוב כולם, ולכן חוזרים וחולקים ביניהם את הנשאר.

4 ושמואל אמר ויתר, קא סבר סבור הוא: האחין שחלקו לקוחות הוו הם, דינם כאנשים שקונים זה מזה, וכלוקח שלא באחריות דמי נחשבים הם, וקניה שלא באחריות משמעה שגם אם בעלי חוב של המוכר גובים "טורפים" ממנו את הנכסים שהיו משועבדים להם — אין המוכר חייב לשלם לו.

5 רב אסי מספקא ליה אי מסופק לו אם יורשין הוו הם, או אי אם לקוחות הוו לקוחות הם, הלכך על כן נוטל רביע, דהיינו מחצית מן הסכום שנותר — בקרקע כדין יורש, ורביע רשאי אחיו לתת לו במעות כדין לוקח באחריות, שמקבל תשלום עבור מה שהפסיד.

6 אמר רב פפא: הלכתא בכל הני שמעתתא ההלכה בכל השמועות, הסוגיות, הללו שחלקו ביניהם רב ושמואל: מקמצין, וכדברי שמואל, שלא בטלה החלוקה, אלא שלוקחים מחלקם של האחים עד שמשלימים את חלקו של האח האחר. אמימר אמר: ההלכה בכל אלה היא שבטלה מחלוקת, כדעת רב. ומסכמים: והלכתא והלכה למעשה: בטלה מחלוקת כדעת רב.

7 ב תנו רבנן שנו חכמים: שלשה שירדו לשום להעריך קרקע מסויימת, כדי לגבות ממנה חוב, אחד מהם אומר ששוויה במנה מאה דינרים ושנים האחרים אומרים במאתים, או אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה — בטל יחיד במיעוטו ועושים כדעת הרבים.

8 אם היה אחד אומר במנה, ואחד אומר בעשרים סלעים, שהם שמונים דינרים שארבעה דינרים יש בסלע, ואחד אומר בשלשים סלעים, שהם מאה ועשרים דינרים — נדון במנה שהוא הממוצע בין שניהם — שהם עשרים סלעים. ר' אליעזר בר' צדוק אומר: במקרה זה נדון בתשעים, כאשר מבואר להלן. אחרים אומרים: עושין שומא הערכה ביניהן בכמה שתי הדעות הקיצוניות חלוקות זה מזה, ומשלשין מחלקים לשלושה את ההבדל ומוסיפים אותו לסכום הקטן יותר.

9 ומבארים את השיטות: מאן דאמר מי שאומר נדון במנה, הוא סבור שיש ללכת אחרי מילתא מציעתא הדבר הממוצע בין שתי ההערכות הקיצוניות, ר' אליעזר בר' צדוק אומר נדון בתשעים, ומדוע? קא סבר סבור הוא כך: הא ארעא קרקע זו

10 תשעין תשעים דינרים שוה, והאי דקאמר וזה שאומר עשרים סלעים, שהם שמונים — משום דקא טעי שטועה הוא בהפרש עשרה דינרים לאחוריה לאחוריו, כלומר, נמוך מדי, והאי דקא אמר וזה שאומר מנה — קא טעי טועה עשרה לקמיה לפניו, כלומר, גבוה מדי, ולכן לוקחים את הסכום הממוצע בין שני אלה.

11 ומקשים: אדרבה גדולה מזו, להיפך, תאמר כך: האי ארעא קרקע זו מאה ועשרה דינרים שויא שווה, והאי דקאמר וזה שאומר מנה — קא טעי טועה הוא עשרה לאחוריה לאחוריו, כלומר, מפחית עשרה מן המחיר, והאי דקאמר וזה שאומר שלשים שהם מאה ועשרים דינר — קא טעי עשרה לקמיה טועה הוא עשרה לפניו שמוסיף על המחיר, ואם כן צריכים לקבוע סכום זה של מאה ועשרה בממוצע! ומשיבים: נקוט מיהת תרי קמאי תפוס על כל פנים את שני הראשונים בידך, שמתורת מנה לא מפקי ליה אינם מוציאים אותו, ששניהם סבורים ששווה מנה או פחות מכן.

12 ועוד שנינו בברייתא: אחרים אומרים עושין שומא ביניהן ומשלשין, ומסבירים: קא סברי סבורים הם אחרים כך: האי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא קרקע זו תשעים ושלושה ושליש שווה באמת, האי דקא אמר זה שאומר עשרים שמונים דינר — קא טעי תליסר ותילתא לאחוריה טועה הוא בשלושה עשר ושליש לאחוריו, כלומר, בפחות, והאי דקאמר וזה שאומר מנה — קא טעי תליסר ותילתא לקמיה טועה הוא בשלושה עשר ושליש לפניו. ובדין הוא דלימא טפי שיאמר יותר, כלומר, שלפי חשבון זה היה צריך לומר שהיא שווה מאה ושש ושני שליש, והאי דלא קאמר וזה שאינו אומר כך סבר סבור הוא: מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי די לי שאני מוסיף כל כך על חברי שאמר שמונים, ולכן מפחית כאן מן הסכום שמעריך.

13 ומקשים: אדרבה גדולה מזו, להיפך, אפשר לומר כי הא ארעא מאה ותליסר ותלתא שויא קרקע זו מאה ושלושה עשר ושליש שווה, האי דקאמר זה שאומר מנה — קא טעי תליסר ותלתא לאחוריה טועה הוא שלושה עשר ושליש לאחוריו שהפחית, והאי דקאמר וזה שאומר שלשים כלומר, מאה ועשרים דינרים — טעי תליסר ותלתא לקמיה טועה הוא בשלושה עשר ושליש לפניו. ובדין הוא דקאמר טפי שיאמר יותר שלפי חשבון זה היה צריך לקבוע מאה עשרים וששה ושני שליש, אלא סבר סבור הוא: מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי די לי שאני מוסיף כל כך הרבה על חברי! ומשיבים: נקוט מיהת תרי קמאי תפוס על כל פנים את שני הראשונים בידך, שמתורת מאה לא מפקי ליה אינם מוציאים אותו.

14 ובפסק ההלכה בענין זה אמר רב הונא: הלכה כאחרים שעושים שומה ביניהם ומשלשים. אמר רב אשי: טעמא את הטעם של אחרים לא ידעינן איננו יודעים, מבינים הלכתא עבדינן כוותייהו הלכה אנו עושים כמותם?! וכדעת אחרים שבברייתא תנו שנו דייני גולה: עושין שומא ביניהן ומשלשין. אמר רב הונא: הלכתא הלכה כדייני גולה. אמר רב אשי: טעמא את הטעם של דייני גולה לא ידעינן אין אנו יודעים, הלכתא עבדינן כוותייהו הלכה אנו עושים כמותם?!

15 א משנה האומר לחבירו "חצי שדה אני מוכר לך", ולא פירש איזה — משמנין עושים שומה ביניהן לפי ערכו של כל אחד מחלקי השדה, ונוטל הקונה חצי שדהו. אמר לו המוכר: "חציה שבצד דרום אני מוכר לך" — משמנין ביניהן, מעריכים את ההפרש שבין שני החצאים, הצפוני והדרומי, ונוטל חציה בדרום. והוא מקבל עליו מקום הגדר שבין החלקות, שהוא בונה בחלקו. וכן עושה בחלקו חריץ ובן חריץ תעלות קטנות לשמירת השדה מן החיות. וכמה הוא חריץ? ששה טפחים, ובן חריץ? שלשה טפחים.

16 ב גמרא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: המוכר לחבירו חצי שדה — הלוקח נוטל את החלק הכחוש שבו, חצי השדה הפחות בטיבו. אמר ליה לו ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: והא אנן והרי אנו "משמנין ביניהן" תנן שנינו במשנה, שנוטלים חלקים שווים בערכם, וכיצד אתה אומר שהלוקח מקבל את החלק הכחוש! אמר ליה לו בלשון קינתור: אדאכלת כפנייתא עד שאתה אכלת תמרים בבבל כאשר היית שם ולא עיינת כראוי — תרגימנא מסיפא הסברנו את הדבר

17 מן הסוף של המשנה, שמשם מוכח כדברי, דקתני סיפא ששנינו בסופה: "חציה בדרום אני מוכר לך" — משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום, ואם מבינים את הדברים כמשמעם יש לתמוה: ואמאי ומדוע משמנין ביניהן? והא והרי חציה בדרום אמר ליה לו ויתן לו את חציה הדרומי, ומה מקום לשומה והשוואת ערך! אלא חייב אתה לומר שהדבר מורכב יותר, וכי הכוונה היא לדמי לדמים, כלומר, הלוקח נוטל את חציה בדרום, אלא שהמוכר צריך לפצות אותו בכסף על הבדל השווי שיש בין חצאי השדה, ולפי זה הכא נמי לדמי כאן גם כן הכוונה לדמים, שהלוקח מקבל את החלק הכחוש, אבל המוכר מוסיף לו לפי הערכה, כמה ששווה ההבדל בין חצאי השדה השונים.

18 ג שנינו במשנה שהקונה מקבל עליו מקום גדר חריץ ובן חריץ. תאנא שנה החכם: חריץ עושים מבחוץ, ובן חריץ מבפנים סמוך יותר אל השדה, וזה וזה עושים אותם אחורי גדר,