ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא קי״ג

1 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: מה שנאמר "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר" במדבר לו, ט, בסיבת בהסבת נחלה משבט לשבט אחר על ידי הבעל הכתוב מדבר;

2 אתה אומר בסיבת הבעל, או אינו אלא בסיבת הבן? כשהוא אומר: "ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" במדבר לו, ז — הרי הסיבת הבן אמור, הא הרי מה אני מקיים "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר"? — בסיבת הבעל הכתוב מדבר.

3 ומעירים: דכולי עלמא מיהת לדעת הכל, לפי שתי הברייתות, על כל פנים "ממטה למטה אחר" — בסיבת הבעל הכתוב מדבר, שדבר זה פשוט לדורש. ושואלים: מאי משמע מה, כיצד נשמע דבר זה מן הכתוב? — סימן לדבר אמר רבה בר רב שילא: אמר קרא הכתוב בפסוק זה "איש", ואם כן כוונתו לבעל כמו "אלימלך איש נעמי", ברות א, ג, שהכוונה היא בעלה של נעמי. ותוהים על כך: הלא תרוייהו שניהם בשני הפסוקים, "איש" כתיב בהו כתוב בהם ואם כן יש להעמיד את שניהם בהסבת הבעל!

4 אלא יש לדחות פירוש זה ולומר באופן אחר, אמר רב נחמן בר יצחק, אמר קרא הכתוב בהמשך הפסוק: "כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל", ולשון "דביקה" שייכת בנישואין כמו "ודבק באשתו". בראשית ב, כד. ומקשים: והלא תרוייהו שניהם, בשני הפסוקים "ידבקו" כתיב בהו כתוב בהם!

5 אלא יש לדחות הסבר זה ולומר באופן אחר, אמר רבא, אמר קרא הכתוב באותו פסוק: "ידבקו מטות", ודביקה של שני מטות זה בזה היא על ידי נישואין. רב אשי אמר, ראיה אחרת יש בכך, שכן אמר קרא הכתוב: "ממטה למטה אחר", והעברה למטה אחר נעשית על ידי נישואין לבעל, אבל בן לאו אחר הוא, אלא הוא כחלק מאמו.

6 א אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי אמר רבי, ומטו והיו מגיעים, מביאים בה בדברי שמועה זו משמיה משמו של ר' יהושע בן קרחה: מנין לבעל היורש את אשתו, שאינו נוטל יורש בנכס הראוי להגיע לה בירושתה וכגון שמתו מורישיה אחרי שהיא מתה כשם שהוא יורש במוחזק בידי אשתו. אלא את הנכסים הראויים יירשו קרוביה בנה, או קרובים אחרים של אביה? — שנאמר: "ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד" דברי הימים א ב, כב, ויש לשאול: מנין היתה ליאיר נחלה שלא היה לו לשגוב אביו? אלא, מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה, ואחר כך מתו מורישיה, וירשה יאיר בנה ולא שגוב בעלה ומכאן היתה לו נחלה זו.

7 וכן הכתוב אומר במקום אחר: "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו" יהושע כד, לג, מנין לפנחס נחלה שלא היה לו לאלעזר אביו? מלמד הכתוב שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה, ומתו לאחר מכן מורישיה, וירשה פנחס.

8 ושואלים: ומאי ומה הלשון "ואומר"? מדוע צריך להביא ראיה דומה נוספת מפנחס בן אלעזר? ומשיבים, שיש להבין כאילו נשאלה שאלה זו: וכי תימא ואם תאמר יאיר שהיו לו ערים אלו — משום דהוה נסיב איתתא שנשא אשה ומתה וירתה וירש אותה — תלמוד לומר: "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו ", שירש פנחס את נחלת מורישי אמו, ולא אלעזר. וכי תימא ואם תאמר שנפלה ליה לו לפנחס נחלה זו בשדה חרמים שאדם החרים מנחלתו לה', וזכה בה פנחס הכהן, ולא נחלת אמו היא, לכן אמר קרא הכתוב: "בנו", לומר, היתה זו נחלה הראויה לו לאלעזר אם היתה אשתו מתה לאחר מורישיה, וירשה בנו.

9 ב שנינו במשנה שבני אחות יורשים את אחי אימם ואינם מורישים לו. תנא שנה החכם בתוספתא: בני אחות, ולא בנות אחות.

10 ושואלים: למאי הלכתא למה לאיזו הלכה נאמרו הדברים הללו? שהרי לעיקר הזכות בירושת אחי אימן — בוודאי גם הבנות יורשות, שכיון שהאם יורשת את אחיה, הרי בתה יורשת אותה! אמר רב ששת: לקדם, לומר שבמקום שיש בנים, הם היורשים את אחי האם ולא הבנות.

11 ובענין זה תני שנה רב שמואל בר רב יצחק קמיה לפני רב הונא ברייתא: נאמר בסוף פרשת הנחלות "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה" במדבר כז, יא — מקיש משווה הכתוב ירושה שניה לירושה ראשונה, מה בירושה ראשונה, כלומר, ירושת ילדים את אביהם — בן קודם לבת, אף בירושה שניה ממורישים אחרים — תמיד בן קודם לבת.

12 א מסופר, תני שנה רבה בר חנינא קמיה לפני רב נחמן ברייתא זו: נאמר בענין ירושה "והיה ביום הנחילו את בניו" דברים כא, טז, ותוספת לשון זו של "ביום" בענין זה באה ללמד: דווקא ביום אתה מפיל מנחיל נחלות, ואי ואין אתה מפיל נחלות בלילה. אמר ליה לו אביי: אלא מעתה, לפי דקדוק זה, דשכיב ביממא מי שמת ביום הוא זה דירתי ליה בניה שיורשים אותו בניו, ואילו מאן דשכיב בליליא מי שמת בלילה לא ירתי ליה בניה יורשים אותו בניו?

13 דלמא שמא דין נחלות קא אמרת אמרת, שבית הדין דן בענין זה דווקא ביום ולא בלילה! וראיה לדבר, דתניא שכן שנינו בברייתא: מן הכתוב המסיים את פרשת דיני הנחלות, "והיתה לבני ישראל לחקת משפט" במדבר כז, יא, לומדים כי אורעה זומנה, צורפה כל הפרשה כולה להיות נחשבת דין, שצריך הרכב של בית דין לדון ולפסוק בו, וחלים בענין זה ההלכות הנוגעות לסדר הדין.

14 וכדברי רב יהודה, שאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר את החולה והחולה רוצה לצוות מה ייעשה בנכסיו לאחר מותו, אם רצו — כותבין את דברי הצוואה שלו וחותמים עליה כעדים, ואם רצו — עושין דין שהם יכולים לנהוג בזה כבית דין, שהרי שלושה הם, ולקבוע דברים בתוקף משפט ודין, ולהעביר את הנכסים ליורשים מכוח הוראתם כבית דין. אבל אם באו לבקר את החולה שנים בלבד — כותבין כעדים ואין עושין דין, שהרי רק שלושה יכולים לדון. ואמר רב חסדא: לא שנו הלכה זו אלא כשבאו השלושה לבקרו ביום,