ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא קי״ח

1 אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר כי לבאי הארץ נתחלקה הארץ, מאי מה פירוש הציווי "לרב תרבו נחלתו" במדבר כו, נד? הרי אם מחולקת הארץ בשווה לכל באי הארץ, מובן הדבר מאליו! ואומרים: אכן קשיא קשה הדבר.

2 ועוד אמר ליה לו רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר שליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, היינו דקא צווחן זהו הטעם שהיו צווחות בנות צלפחד ורצו גם הן חלק בירושת הארץ, שהרי צלפחד אביהן היה מיוצאי מצרים. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר כי לבאי הארץ נתחלקה הארץ, אמאי צווחן מדוע צווחו? הא ליתיה דלשקול הרי צלפחד אביהן איננו כאן, כדי שיטול את חלקו בנחלה!

3 אמר לו אביי: אלא בוודאי לדעת מי שסבור כן, הכוונה היא לענין חזרה, שהרי כפי שראינו בברייתא, לדעה זו מחזירים באי הארץ את הנחלה ליוצאי מצרים, ומכוחם חוזרים וחולקים, ואף בנות צלפחד דרשו ליטול חלק בנכסי חפר אבי צלפחד.

4 ועוד שואלים: בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, היינו דקא צווחן זהו הטעם שהיו צווחים בני יוסף שהתרבו ביותר מזמן שיצאו ממצרים ועד הכניסה לארץ, דכתיב שנאמר: "וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה'" יהושע יז, יד, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר כי לבאי הארץ נתחלקה הארץ, מאי קא צווחי מדוע צווחו בני יוסף? והרי כולהו שקול כולם נטלו בשווה כל אחד ואחד מבאי הארץ!

5 ומשיבים: משום טפלים תינוקות הקטנים מבני עשרים דהוו נפישי להו שהיו מרובים להם יותר מאשר לשבטים אחרים, והם דאגו שלא תהא הנחלה מספיקה לכל ילדיהם.

6 א בעקבות הדיון בטענותיהם של בנות צלפחד ובני יוסף אמר אביי, שמע מינה למד מכאן כי לא הוה חד היה אחד מבין כל באי הארץ שלא שקיל נטל חלק בארץ ישראל, דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שהוה חד שהיה שם אחד שלא שקיל נטל, איבעי ליה למצווח צריך היה לו לצווח ולהתאונן לפני משה או לפני יהושע על שלא קיבל נחלה, כפי שעשו בנות צלפחד ובני יוסף. וכי תימא ואם תרצה לומר: מי שצווח ואהני כתביה קרא והועיל הדבר כתבו המקרא, זה שצווח ולא אהני הועיל לא כתביה קרא כתבו המקרא, ואולי היו כאלה שצווחו על שלא קיבלו נחלה, אלא שגם לאחר שהתלוננו לא ניתן להם דבר — הא הרי בני יוסף דצווחי שצווחו ולא אהני הועיל הדבר ובכל זאת כתבינהו קרא כתב אותם המקרא, ואם לא נכתבו במקרא עוד טענות אחרות, משמע שכל אחד קיבל חלקו בארץ ישראל.

7 ודוחים: מבני יוסף אין ראיה, כי התם שם נכתב הפסוק לא כדי להודיענו את טענתם, אלא עצה טובה קא משמע לן השמיע לנו, דאיבעי ליה לאיניש לאיזדהורי מעינא בישא שצריך לו לאדם להיזהר מעין רעה. והיינו דקאמר להו וזהו שאמר להם לבני יוסף יהושע בתשובה לדרישתם, דכתיב שנאמר: "ויאמר אלהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם. . ." יהושע יז, טו, שיכרתו את היער וישבו שם. אמר להו להם: כיון שאתם רבים כל כך, לכו והחבאו עצמכם ביערים כדי שלא תשלוט בכם עין רע.

8 אמרו ליה לו: אנן מזרעא אנו מזרע יוסף שלא שלטא ביה עינא בישא שולטת בו עין רעה ואין אנו צריכים להתחבא מפני עין הרע, דכתיב שנאמר בברכת יעקב ליוסף: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" בראשית מט, כב, ואמר ר' אבהו: אל תקרי תקרא "עלי עין" אלא "עולי עין", כלומר, שבניו הם מעל לעין, שאין עין רעה מסוגלת להזיק להם.

9 ר' יוסי בר' חנינא אמר: מהכא מכאן יש ראיה שבני יוסף אין עין רעה שולטת בהם, שנאמר בברכת יעקב ליוסף על בניו: "וידגו לרב בקרב הארץ" בראשית מח, טז, והשוואה זו לדגים מלמדת: מה דגים שבים — מים מכסים עליהם ולכן אין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף — אין העין שולטת בהם.

10 א שנינו בברייתא שמרגלים — יהושע וכלב נטלו חלקם בירושת הארץ. ושואלים: מנהני מילי מנין הדברים הללו שהם נטלו את חלק המרגלים? אמר עולא, שאמר קרא הכתוב: "ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם" במדבר יד, לח, ויש לשאול: מאי מה פירוש "חיו"? אילימא אם תאמר חיו ממש, והכתוב מציין שהם היחידים שנשארו בחיים מבין כל שנים עשר המרגלים, והא כתיב קרא אחרינא והרי נאמר כתוב אחר: "ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון" במדבר כו, סה! אלא מאי מה פירוש "חיו"? — כוונתו שחיו בחלקם, כלומר, שהם נהנו מחלקם של המרגלים.

11 ועוד שנינו בברייתא: מתלוננין ועדת קרח לא היה להן כלל חלק בארץ. ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא אחרת שמרגלים, מתלוננים ועדת קרח — יהושע וכלב נטלו חלקם. הרי שהיה להם חלק, אלא שנלקח מהם! ודוחים: לא קשיא אין זה קשה: מר חכם זה, בברייתא השניה מקיש משווה מתלוננים למרגלים, וכשם שלמרגלים היה חלק בארץ אף למתלוננים היה חלק, מר חכם זה, בברייתא הראשונה שאינו סבור כן, לא מקיש מתלוננים למרגלים. והיכן הם מצויים יחד בכתובים, כך שאפשר להקישם זה לזה?

12 — דתניא שכן שנינו בברייתא בפרשת בנות צלפחד, כשביקשו נחלה: "אבינו מת במדבר" במדבר כז, ג — זה צלפחד, "והוא לא היה בתוך העדה" במדבר כז, ג — זה עדת מרגלים, "הנועדים על ה'" — אלו מתלוננים, "בעדת קרח" — כמשמעו, לומר שאין כל סיבה לכך שלא יקבל צלפחד את חלקו בארץ.

13 ואם כן, מר חכם זה מקיש מתלוננים למרגלים לומר שאף למתלוננים היה חלק בארץ, כמו למרגלים, אלא שיהושע וכלב נטלו חלקם, ומר וחכם זה לא מקיש מתלוננים למרגלים.

14 ואמר ליה לו רב פפא לאביי: ולמאן דמקיש ולדעת מי שמשווה מתלוננים למרגלים, איכפול התאמצו יהושע וכלב וירתו לכולה וירשו את כל ארץ ישראל? שהרי כל ישראל בהיותם במדבר התלוננו! אמר ליה לו: מתלוננים שבעדת קרח קאמרינן אומרים אנו, שאין אנו מתכוונים לכל המתלוננים שבישראל, אלא לאותם מתלוננים שהיו בעדת קרח, שהיו רק מספר קטן של אנשים.

15 ב ושבים לדיון במחלוקת שבברייתא. ואמר ליה לו רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, היינו דכתיב זהו שנאמר בנחלת שבט מנשה: "ויפלו חבלי מנשה עשרה... כי בנות מנשה נחלו נחלה בתוך בניו" יהושע יז, ה–ו, שיתא דשיתא שישה חבלים של שישה בתי אבות של מנשה המנויים בפסוק קודם יהושע יז, ב, וארבעה חלקים דידהו שלהן, שירשו מכח אביהן, הא הרי עשרה חלקים.

16 אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר כי לבאי הארץ נתחלקה, תמניא הוא דהוו שמונה חלקים הם שהיו, ובאופן זה: שיתא דשיתא שישה של שישה בתי אבות, ותרי דידהו ושנים שלהן שקיבלו מנכסי חפר אבי אביהן, שהרי צלפחד היה בנו בכורו — הא תמניא הרי שמונה!

17 ודוחים את הקושיה: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך, ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, והלא תשעה חלקים הוו היו ולא יותר, שהרי במשנה נאמר שבנות צלפחד נטלו שלושה חלקים בארץ, ולא ארבעה! אלא מאי אית מה יש לך למימר לומר ולהסביר כיצד קיבלו בנות צלפחד עוד חלק נוסף? — שחד אחא דאבא הוה להו אח אחד של אב של צלפחד היה להן, שלא היו לאותו אח ילדים, והם ירשו את נחלתו, כבנות צלפחד, בתוך אחיו האחרים. אם כן הכי נמי כך גם כן תאמר לדעת מי שסבור שלבאי הארץ נתחלקה הארץ, כי תרי אחי דאבא הוה להו שני אחים של אב היו להן, והן ירשו עוד שתי נחלות. ומנין לנו לפרש שנטלו נחלה של אחי אביהן?

18 — דתניא שכן שנינו בברייתא: "נתן תתן להם אחוזת נחלה" במדבר כז, ז — זו נחלת אביהן, "בתוך אחי אביהן" במדבר כז, ז — זו נחלת אבי אביהן, "והעברת את נחלת אביהן להן" במדבר כז, ז — זו חלק בכורה שהיה לצלפחד.

19 ר' אליעזר בן יעקב אומר: אף חלק אחי אביהם נטלו, שנאמר: "נתן תתן" שהיא לשון ריבוי, המלמדת שנוסף לנתינה המפורשת יש עוד נתינה נוספת. ומעירים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר: תרי אחי דאבא הוה להו שני אחים של אב היו להן, כלומר, זה הסבור כי לבאי הארץ נתחלקה הארץ, צריך לומר כי ההוא אותו חלק נוסף, ממה שנאמר "נתן תתן להם אחזת נחלה" נפקא יוצא הדבר, שיכול היה לכתוב רק "נחלה", ויש בזה ריבוי נוסף, שהיה להם עוד שטח לנחלה. וממשיכים לדון בפסוק "ויפלו חבלי מנשה עשרה".

20 ואמר ליה לו רב פפא לאביי: קרא מאי קא חשיב הכתוב את מה הוא מחשיב, את מה הוא מונה? אי טפלים קא חשיב אם את הילדים הקטנים הוא מונה, כלומר, אלו שלא זכו לנחלה מכח עצמם, אלא כיורשי אבותם — טובא הוו הרבה יותר היו ולא רק בנות צלפחד! אי אם בתי אבות קחשיב הוא מונה, הלא רק שיתא הוו שישה בלבד היו כמבואר באותו פרק!