ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא קע״ה

1 הכא נמי כאן גם כן לגבי המקדיש נכסיו, יש לומר: אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, שלא יחשבו אותו בחייו לעשיר, ומדוע סומכים על דבריו ונותנים את המנה לאותו פלוני?!

2 ומשיבים: כי קאמר כאשר אמר רב הונא התם שם שמאמינים למקדיש, הרי זה במקרה דנקיט שטרא שמחזיק אותו פלוני שטר חוב, וניכר שבאמת היה חייב לו.

3 ושואלים: מכלל הדברים אתה למד שרב ושמואל דיברו במקרה שלא נקיט שטרא מחזיק שטר, ויש לתמוה: לשיטתם, אם אמר לבניו "תנו" — נותנין? הלא אם אין בידי המלוה שטר, אם כן מלוה על פה הוה הוא, והרי רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: מלוה על פה — אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות!

4 אלא אמר רב נחמן: אידי ואידי דנקיט שטרא זה וזה, בכל מקרה מדובר שמחזיק שטר, ולא קשיא ואין זה קשה: הא זה שנאמן בכל מקרה — הרי זה כשהיה השטר של בעל החוב שטר מקויים, הא זה במקרה שדיברו עליו רב ושמואל — לא היה השטר מקויים, ולכן אם אמר "תנו" — קיימיה לשטריה קיים את שטרו, שהרי הודה שהשטר הוא אמיתי, אבל אם לא אמר "תנו" — לא קיימיה לשטריה קיים את שטרו, ויש איפוא לחשוש שהתכוון רק שלא להשביע את בניו.

5 א ועוד בעניינים אלו, אמר רבה: שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי", ואמרו יתומין "פרענו חוב זה "— נאמנין. אם אמר בלשון ציווי "תנו מנה לפלוני", ואמרו יתומין "פרענו" — אין נאמנין.

6 ותוהים: כלפי לייא לאן אתה הולך? כלומר, דברים תמוהים והפוכים הם, שהרי איפכא מסתברא ההיפך מסתבר! אם אמר "תנו מנה" — כיון דפסקה אבוהון למילתא שפסק אביהם את הדבר ואמר "תנו", איכא למימר דפרעיה יש לומר שפרע הבן אותו, את החוב. אבל אם אמר רק "מנה לפלוני בידי" — כיון שלא פסק אבוהון למילתא אביהם את הדבר ולא אמר "תנו", איכא למימר דלא פרעיה יש לומר שלא פרע הבן אותו!

7 אלא אי איתמר הכי איתמר אם נאמר הדבר על ידי רבה, כך נאמר, ובאופן אחר: שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי", ואמרו היתומין: חזר ואמר לנו אבא "פרעתי חוב זה "— נאמנין, מאי טעמא מה טעם הדבר? — אדכורי מידכר נזכר הוא לאחר מכן שפרע. אבל אם אמר "תנו מנה לפלוני", ואמרו היתומין: "חזר ואמר אבא פרעתי" — אין נאמנין, ומדוע? — שאם איתא דפרעיה יש מקום לומר שפרע לו, לא הוה אמר היה אומר בהחלטיות "תנו".

8 ב ועוד בענייני שכיב מרע שהודה, בעי שאל רבא: שכיב מרע שהודה בפני עדים שהוא חייב לפלוני כסף, מהו דינו? האם גם שכיב מרע, כמו בריא שמודה בפני עדים, צריך לומר לאנשים העומדים שם "אתם עדי", כדי שתהא הודעה זו מחייבת, או אין צריך לומר להם "אתם עדי"? וכיוצא בזה, האם צריך שיאמר לעדים "כתובו הודאה זו ", כדי שיהיו רשאים לכתוב, או אין צריך לומר "כתובו"? ודבר זה תלוי בשאלה: האם אדם משטה בשעת מיתה. כלומר, האם יש לחשוש שלא התכוון ברצינות למה שאמר, כפי שאנו חוששים לכך באדם בריא, או אין אדם משטה בשעת מיתה?

9 בתר דבעיא הדר פשטה אחר ששאל רבא את השאלה חזר ופתר אותה: אין אדם משטה בשעת מיתה ומתכוון למה שאומר, ולפיכך הודאתו מחייבת גם אם לא אמר "אתם עדי", ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו נחשבים, ולכן יש להם רשות לכתוב שטר גם אם לא אמר להם לכתוב.

10 ג משנה המלוה את חבירו בשטר — הרי המלוה גובה על סמך השטר מנכסים משועבדים שהיו ברשותו בזמן ההלוואה, ומכרם. אבל אם מלוה את חבירו על ידי עדים, שלא בשטר — גובין את חובו רק מנכסים בני חורין, ולא מנכסים שנמכרו לאחרים.

11 הוציא המלוה עליו על הלווה, מסמך כתוב בכתב ידו של הלווה שהוא חייב לו — גובה המלוה רק מנכסים בני חורין.

12 אם היה ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, שאחר חתימת העדים בשטר כתוב שפלוני ערב לפרעון חוב זה — גובה בעל החוב מן הערב רק מנכסים בני חורין.

13 מעשה ובא שטר חוב כזה לפני ר' ישמעאל, ואמר: גובה המלוה מן הערב רק מנכסים בני חורין. אמר לו החכם שמעון בן ננס: אינו גובה כלל לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין.

14 אמר לו: למה? אמר לו: דוגמה לדבר, הרי אדם החונק את אחד בשוק ותובע ממנו את חובו, ומצאו חבירו ואמר לו לתוקף "הנח לו ואני אתן לך" — והניחו, אם יבוא התוקף לתבוע את החוב מן החבר שהבטיח לתת — פטור אותו חבר מלתת, ומדוע? — לפי שלא על אמונתו בו הלוהו, כלומר, שלא משום שסמך על זה הילוה לחבירו מתחילה, ולא בכך היה החוב תלוי, ולכן אינו יכול לתבוע ממנו לאחר מכן. וכך גם ערב החותם לאחר שכבר נחתם שטר ההלוואה — כבר הילוה המלוה ללווה גם בלא הערב. אלא איזה הוא ערב שהוא חייב לשלם? — אם אמר הערב "הלוהו ואני נותן לך" — אז חייב, שכן על סמך אמונתו של הערב הלוהו.

15 ואמר ר' ישמעאל: הרוצה שיחכים — יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן בריבוי הלכות וסברות, והן כמעיין הנובע, והרוצה שיעסוק בדיני ממונות — ישמש את שמעון בן ננס שהוא חריף ביותר.

16 א גמרא ודנים בסוגיה עקרונית הקשורה למשנתנו. אמר עולא: דבר תורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה — גובה מנכסים משועבדים, מאי טעמא מה טעם הדבר? — שעבודא דין השעבוד של נכסי הלווה למלווה, שגם אם ימכרם או יתנם יכול המלוה לגבות מהם — הוא דאורייתא מן התורה, ואלא מה טעם אמרו חכמים שמלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין? — משום פסידא ההפסד של הלקוחות, שמא לא ידעו שלווה, ויקנו מן הלווה נכסים, ויפסידו כשייקחם המלוה בחובו.

17 ושואלים: אי הכי אם כך, אם לכך חוששים, מלוה בשטר נמי גם כן לא יגבה ממשועבדים, משום הפסד הלקוחות! ומשיבים: התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו שם הם הם שהפסידו לעצמם, שכן מילוה בשטר הוא דבר מפורסם, ויכלו לברר אם לוה כסף.

18 ואילו רבה אמר: דבר תורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה — אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. מאי טעמא מה טעם הדבר? — שהוא סבור שעבודא לאו דאורייתא שעבוד לא מן התורה הוא, ומדין תורה אין ההלוואה אלא התחייבות של הלווה עצמו, ואינה חלה על נכסיו. ומה טעם אמרו חכמים שמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, שאם לא יוכלו מלוים להבטיח את פרעון חובם — לא ירצו להלוות.

19 ושואלים: אי הכי אם כך, מלוה על פה נמי גם כן יגבה מאותו טעם מנכסים משועבדים! ומשיבים: התם לית ליה קלא שם אין לו קול לדבר, שאין הדבר מתפרסם, ויש לחשוש להפסד הלקוחות.

20 ושואלים: ומי והאם אמר רבה הכי כך? והא והרי אמר רבה, בביאור הלכה שנשלחה מארץ ישראל, שהבכור יש לו חלק כפול במילוה שהיו חייבים לאביו: אם גבו קרקע כתשלום מילוה זה — יש לו, לבכור, פי שניים. אם גבו מעות — אין לו. וטעמו של דבר — משום שמתחילת ההלוואה כבר נשתעבדו נכסי הלווה לתשלום ההלוואה, והריהם ברשות אביו. משמע שמדין תורה חל שעבוד חוב על קרקע!

21 וכי תימא ואם תאמר, בתירוץ הדברים: איפוך הפוך את שמות בעלי השיטות הללו, וייחס את מה שאמר רבה לעולא ואת מה שאמר עולא לרבה, שלדעת רבה שעבוד נכסים היא מן התורה, ולדעת עולא הוא אינו מן התורה, והא והרי אמר עולא: דבר תורה, מן התורה, בעל חוב דיניה דינו שמשלם בקרקע זבורית גרועה!

22 אלא יש להבין כי רבה טעמא דבני מערבא קאמר את הטעם, השיטה של בני ארץ ישראל אמר והסביר, וליה לא סבירא ליה והוא עצמו אינו סבור שהשעבוד הוא מן התורה. ובאותו נושא נחלקו אמוראים ראשונים.

23 רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: מלוה על פה — אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, מאי טעמא מה טעם הדבר? — שעבודא לאו דאורייתא השעבוד של נכסי הלווה לא מן התורה הוא, ורק במילוה בשטר תיקנו חכמים שעבוד.

24 ואילו ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: מלוה על פה — גובה בין מן היורשין של הלווה לאחר מותו, ובין מן הלקוחות, מאי טעמא מה טעם הדבר? — שעבודא דאורייתא שעבוד הנכסים מן התורה הוא, בכל דרך שנעשתה ההלוואה.

25 מיתיבי מקשים על רב ושמואל ממה ששנינו: החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו על החופר שור והרגו — פטור בעל השור, שהרי לא הוא אשם בכך. ולא עוד, אלא שאם מת השור בנפילתו זו — יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו, כדין החופר בור ברשות הרבים. והרי התחייבותו של בעל הבור לשלם דמי השור אינה כתובה בשטר, אלא היא כמילוה על פה, ובכל זאת יורשיו צריכים לשלם. משמע שמילוה על פה גובה מן היורשים!

26 אמר ר' אלעא אמר רב: שם מדובר בשעמד בעל הבור בדין ונתחייב. ופסק של בית הדין גם אם לא נכתב יש לו תוקף כשטר חוב, ולכן חייבים היורשים לשלם.

27 ושואלים: והא והרי "הרגו השור "קתני שנינו, וכיצד יכול חופר הבור לעמוד בדין? אמר רב אדא בר אהבה: אין מדובר במקרה שנהרג אותו איש במקום, אלא שעשאו השור טרפה, שגרם לו נזקים חמורים שמת מחמתם לאחר זמן, ולפני מותו דנו אותו.

28 ומקשים: והא והרי אמר רב נחמן, תני שנה התנא, שונה המשניות: מת וקברו שקבר אותו השור בתוך הבור בנפילתו, ואם כן לא עמד בדין! ומשיבים: התם שם מדובר דיתבי דייני אפומא דבירא שישבו הדיינים על פי הבור וחייבוהו לפני שמת.