רשב"ם על בבא בתרא קע״ה ב:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רשב"ם על בבא בתרא קע״ה ע״ב:ג׳ רשב"ם על בבא בתרא קע״ה ע״ב:ח׳ »

1 פני יהושע על כתובות פתח ↗

ברש"י בד"ה לדידך דאמרת כו' מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק כו' עכ"ל. וכ"כ הר"ן ז"ל אבל כל המפרשים הקדמונים ה"ה הרמב"ן ז"ל בחדושיו לגיטין ס"פ גט פשוט ובחדושי הרא"ה והריטב"א ז"ל בשמעתין הקשו עליה דההוא קרא מוקמינן ליה בפ' הזהב דף מ"ט שלא ידבר א' בפה וא' בלב ומש"ה מפרשין דמצות עשה היא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט כו' ובאמת דלכאורה תימא גדולה על רש"י ז"ל אמאי לא מייתי מהאי קרא דמייתי ליה הש"ס להדיא בס"פ גט פשוט ופי' רשב"ם שם דמה"ט איכא למ"ד שיעבודא דאורייתא. והנלע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל דמה"ט גופא לא משמע ליה לפרש כן והיינו לפי מה שכתבתי בכוונת הרשב"ם ז"ל דיליף שיעבודא דאורייתא מדכתיב יוציא אליך העבוט בה"א הידיעה משמע דנכסיו משועבדין בשעת הלואה ומש"ה קרי ליה העבוט ובזה נתיישב' שם קושיית התוס' כמ"ש באריכות בקונטרס. וא"כ אם נאמר דרב פפא כיון דקאמר דליכא אלא מצוה ס"ל שיעבודא דאורייתא כמ"ש בסמוך דכמה מרבוותא סברי הכי א"כ ע"כ דר"פ לא משמע ליה מידי האי קרא לענין פריעת ב"ח דא"כ הוי מוכח דשיעבודא דאורייתא אע"כ דר"פ מוקי לה להאי קרא למשכנו בשעת הלוואתו והיינו דבשעת הלוואה עשה לו אפותיקי על מטלטלים שלו אם לא יפרענו ומש"ה קאמר קרא דיוציא העבוט בה"א הידיעה דבכה"ג לכ"ע הב"ח קנה המשכון בשעת הלואה כדאיתא פ' כל שעה דף ל"א וא"כ אפי' הב"ד נזקקין להוציא ממנו ונהי דרשב"ם ז"ל כתב שם דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מוקי להאי קרא במשכון שלא בשעת הלוואתו מ"מ כבר הקשו שם ע"ז בתוספות ע"ש ולמאי דפרישית א"ש טפי ולולי דמסתפינא היה נ"ל להגיה בדברי הרשב"ם ז"ל ג"כ וקרא למשכנו בשעת הלואתו וכדפרישית וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש רש"י בפ"ק דקדושין ד' י"ד דכל ששיעבד בפירוש לכ"ע שיעבודא דאורייתא וא"כ מוקי קרא בהכי ועמ"ש שם נקטינן מיהא דאף לפירוש הרשב"ם ז"ל וכל המפרשים ע"כ מ"ד שיעבודא לאו דאורייתא לא איירי האי קרא לענין פריעת ב"ח אלא דאפי' אם נאמר דר"פ ס"ל שיעבודא דאורייתא כמ"ש בסמוך בשם הרי"ף ז"ל וסייעתו וכתבתי שכן נראה מל' רש"י בפ"ק דקדושין מ"מ כיון דבשמעתין קאמר ר' כהנא לר' פפא לדידך אי אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי ואי ס"ד דמצוה היינו מקרא דוהאיש אשר אתה נושה מאי מספקא ליה ומאי איצטריך נמי ר"פ לאתויי דכופין כמו בשאר מצות עשה ותיפוק ליה דהכא כתיב בהדיא דכופין והב"ד נזקקין דהא מהאי קרא דוהאיש אשר אתה נושה ילפינן בהדיא בפ' המקבל דף קי"ג אין לי אלא הוא שליח ב"ד מנין ת"ל והאיש אע"כ דר"פ לא משמע ליה האי קרא לענין פריעת ב"ח אלא לענין משכון או אפותיקי כדפרישית לכך הוצרך רש"י לאתויי קרא אחרינא מהין צדק ומהשתא אי אית ליה לר"פ שיעבודא דאורייתא היינו לבתר דפשיט הכא דכופין אותו לקיים המצוה אף בגופו כ"ש דנכסיו משתעבדי לכך והיינו כדפרישית בסמוך ומאי דקשיא להו לרבוותא קדמאי מההיא דפ' הזהב אני בעצמי לא זכיתי להבין דבריהם ולכאורה גברי רברבי חזינא תיובתא לא קחזינא דהתם אביי הוא דמוקי לה הכי אליבא דרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה אבל למאי דקי"ל כר' יוחנן מוקמינן לקרא כפשטא וכדאיתא שם בברייתא דלר' יוחנן אפילו דברים בעלמא יליף מהאי קרא היכא דסמכא דעתא דמקבל מתנה כ"ש בהלוואה דודאי סמכא דעתא ואף שהרא"ש ז"ל שם בפ' הזהב בשיטת הרי"ף ז"ל דר' יוחנן נמי מוקי להאי קרא כדאביי מ"מ אין בזה קושיא על פירש"י ועוד דלהרי"ף ז"ל גופא כיון דכולהו מודו לדאביי שלא ידבר אפילו א' בפה וא' בלב מכ"ש דילפינן מהאי קרא היכא שגמר בפה ובלב שיש לו לקיים דבריו ודוקא לענין מתנה היכא שחזר בו הנותן מדברים בעלמא מחמת שינוי הזמן והשער כמ"ש שם רש"י ז"ל בד"ה שלא ידבר א' בפה כו' הוא דאיכא למימר דלא קאי עלה האי עשה דהן צדק לאביי משא"כ לענין פריעת ב"ח פשיטא דהוי בכלל הן צדק משלא ידבר א' בפה דקרא סתמא כתיב וכן נ"ל נכון וברור בעזה"י בשיטת רש"י ודוק היטב. ועוד נ"ל דלא מייתי רש"י האי קרא דוהאיש אשר אתה נושה דמהאי קרא לא ידעינן אלא בבע"ח ממש שלוה ממנו מעות כדכתיב כי תשה ברעך אבל היכא שלא לוה ממנו כגון כתובה או במי שמחייב עצמו בדבר שלא היה חייב לא ידעינן מהאי קרא והא ודאי דר"פ בהנך נמי מודה דחייב ומש"ה מייתי רש"י קרא דהן צדק דמהאי ילפינן כולהו וגם זה נכון. ועוד נ"ל דמהאי קרא דוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט לא ידעינן אלא שיש לו לפרוע מאותן הנכסים ומטלטלים שהיה לו בשעת הלואה כדכתיב יוציא אליך העבוט בה"א הידיעה דמשמע דנשתעבדו בשעת הלואה דאדעתא דהנך הלוהו משא"כ מקרא דהן צדק ילפינן דאפילו הפסיד והעני ואח"כ נתעשר אפ"ה איכא מצות עשה דהן צדק כן נ"ל ועוד אפרש בסמוך בל' התוספות דרך אחר ודו"ק:

2 בבא בתרא פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה – אֶחָד מִלְוֶה בִּשְׁטָר, וְאֶחָד מִלְוֶה עַל פֶּה – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. מַאי טַעְמָא? שִׁעְבּוּדָא דְּאוֹרָיְיתָא. וְאֶלָּא מַה טַּעַם אָמְרוּ מִלְוֶה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִנְּכָסִין בְּנֵי חוֹרִין? מִשּׁוּם פְּסֵידָא דְלָקוֹחוֹת.

6 גמ' שעבודא דאורייתא - יוציא אליך העבוט דברים כד וה"ה למקרקעי:

7 משום פסידא דלקוחות - שלא יוכלו להזהר בדבר שאין ידוע לעולם:

« רשב"ם על בבא בתרא קע״ה ע״ב:ג׳ רשב"ם על בבא בתרא קע״ה ע״ב:ח׳ »