רשב"ם על בבא בתרא ע״ח

1 ה"ג וכ"ת ביטול מקח לרבנן לית להו - כלומר דאונאה ודאי אית להו דמן התורה היא דכתיב לא תונו ויקרא כה אבל ביטול מקח לית להו אלא סבירא להו יותר משתות כשתות עצמה דמי וקנה ומחזיר אונאה:

2 והתנן - בפרק הזהב:

3 ר' יהודה אומר המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להם דין אונאה ואמרו לו כו'. ואמרי' בגמרא עד כמה לא הוי אונאה אמר אמימר עד כדי דמיהן דהיינו יתר משתות לא הוי אונאה אליבא דרבי יהודה ואפילו להחזיר אונאה אלא מחילה היא דעביד איניש דזבין להו ביוקר ומדקאמרי ליה לא אמרו דאין להן אונאה אלא אלו המנוין במשנתנו עבדים ושטרות וקרקעות וטעמא יליף התם מקראי אבל לכל מילי אית להו דין אונאה וביטול מקח כך פירשו רבותינו ולא נהירא דהא לא שמעינן להו מהכא דאית להו ביטול מקח ביתר משתות אלא ש"מ דאיכא אונאה וצריך להחזיר הדמים ונראה בעיני לפרש כן ואי אין הדמים ראיה לקנות בקר עם הצמד אמאי מתקיימת מכירת הצמד לגמרי שלא יחזיר לו זה כלום ללוקח מאונאתו שכן משמע לשון המשנה מכר את הצמד לא מכר את הבקר אבל מכירת הצמד מכירה מעלייתא היא ואמאי לא מיבעיא דאונאתו היה לו להחזיר אילו נתאנה שתות אלא אפילו ביטול מקח ליהוי מן הדין דהא נתאנה יותר משתות טובא וכ"ת רבנן לית להו לא החזרת אונאה בשתות ולא ביטול מקח ביתר משתות אלא בכל ענין קנה ולא יחזיר לו כלום שאין לנו לכופו בב"ד לכך אם אינו רוצה לצאת ידי שמים והתנן אמרו לו לא אמרו אלא את אלו אבל שאר דברים יש להן אונאה וצריך להחזיר ואמאי אמרינן במתניתין אין הדמים ראיה דמשמע שהמכירה תתקיים לגמרי ולא יחזיר לו מוכר ללוקח ממעותיו כלום והאי דקאמר גמרא וכ"ת ביטול מקח לית להו לאו דוקא דהוא הדין דמאונאת שתות קפריך אלא משום דקפריך וליהוי ביטול מקח דרבותא קפריך מש"ה קאמר נמי וכ"ת ביטול מקח כו':

4 ומשני מאי אין הדמים היינו ביטול מקח שאין הדמים ראיה לקנות את הבקר להתקיים המכר אלא לא מכר את הבקר ויבטל המקח משום אונאת יתר משתות:

5 בכדי שהדעת טועה - וסבור בלבו שכך שוה כגון שוה ה' בז' או ו' בח' והלכך בטל מקח דמקח טעות הוא אבל בכדי שאין הדעת טועה כמתניתין דצמד ששוה פרוטה אין קונין אותו במנה או מאתים ומסתברא כתירוץ אחרון וקמא שינויא דחיקא הוא:

6 אימור מתנה כו' - יש לנו לומר דמתנה בעלמא הוא דיהיב ליה:

7 מתני' כליו - בגמרא מפרש להו:

8 רבי יהודה אומר כו' - כולה מיפרשא בגמרא:

9 חמורך זו - כמות שהיא עם כלים שעליה:

10 חמורך היא - כלומר אם זו היא חמורך מכור אותה לי דהיינו כמוכר את החמור סתם וסבירא ליה לרבי יהודה דאין כליו מכורין אפילו בעודן עליו:

11 גמ' מחלוקת - דתנא קמא ונחום המדי בכלים העשויין למשוי החמור כגון שק ודיסקיא שעשוין ליטול בתוכו משאוי ולתת על החמור:

12 וכומני - מרכבתא דנשי וכדלקמן וגם הוא ממין משאוי שהאשה יושבת כמשאוי דסתם חמור לרכיבת אנשים קאי:

13 דת"ק סבר - חמור לרכיבת אדם עומד ולא למשאוי הלכך המוכר את החמור סתם לא מכר אותם כלים העשויין למשאוי אלא אותם כלים העשויים לרכיבה כגון אוכף ומרדעת ונחום המדי סבר חמור למשאוי עומד וקנה כולן גם האוכף ומרדעת דלטעון משאוי על גבן עשויין:

14 אוכף ומרדעת - בין לרכיבה בין למשאוי:

15 קילקלי - צינגל"ש לקשור האוכף בחבישת החמור:

16 חבק - פוטרי"ל וצרכי רכיבה הן:

17 הא לא אמר ליה - חמור וכליו אלא סתם מכר לו את החמור לא קנה את האוכף ומרדעת ואם איתא לדעולא הא מני לא רבנן ולא נחום המדי אלא ע"כ באוכף ובמרדעת פליגי והא ברייתא רבנן היא:

18 לא הוא הדין כו' - ורבנן היא ולא נחום המדי דלנחום מיקנא קני נמי שק ודיסקיא וכומני:

19 והא קמ"ל דאע"ג דאמר ליה חמור וכליו - לא אהני האי ייתור לשון לטפויי שק ודיסקיא ולא קני להו כרבנן:

20 בעודן עליו - הא שק ודיסקיא מחלוקת בעודן עליו בשעת מכירה אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום לרבנן דאין מכורין ואפילו אוכף ומרדעת נמי אין מכורין אם אינן עליו:

21 או דלמא בשאין עודן עליו מחלוקת - ואפ"ה אוכף ומרדעת קנה:

22 ת"ש ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין - אפילו שק ודיסקיא וכומני ובע"כ בעודן עליו מיירי דהא קתני וכל מה שעליו ואפ"ה קתני רישא דאינן מכורין בכלל החמור עד דא"ל בהדיא וכל מה שעליו כדקתני סיפא:

23 אי אמרת בשלמא בעודן עליו מחלוקת הא מני רבנן היא - דאמרי לא מכר את כליו אע"פ שעודן עליו:

24 הא מני - לא נחום ולא רבנן דהא בעודן עליו מיירי ואפ"ה לא מכר מסתמא עד דא"ל בהדיא וכל מה שעליה וכי היכי דפריך מסיפא ה"ל לפרוכי מרישא דקתני בהדיא לא מכר אלא משום דעיקר פירכיה ממה דקתני וכל מה שעליה דמשמע בעודן עליו מש"ה אלימא פרוכי מינה דסיפא:

25 ת"ש רבי יהודה אומר פעמים מכורין כו' - ורבי יהודה בעודן עליו מיירי דהא קתני חמורך זו כליו מכורין דמשום דאמר זו דמשמע כמו שהיא טעונה מש"ה כליו מכורים ואמאי דקאמר ת"ק קאי דשמעינהו דמיפלגי בעודן עליו למר מכר ולמר לא מכר ואתא איהו למימר פעמים מכורין כו' ולהכריע ביניהם אתא:

26 מילתא אחריתי קאמר - אינהו איירו בשאין עודן עליו אבל בעודן עליו דברי הכל מכור ואתא ר' יהודה לאפלוגי אדוקיא דידהו דאפי' בעודן עליו פעמים שאין מכורין:

27 ואמר רב פפא עיסקא - דאית בה מיקרי אנתיקי אבל עיסקא דחוץ לספינה לא מיקריא אנתיקי הלכך על כרחך בעודן עליו מיירי וא"נ כל פרקמטיאות מיקרי אנתיקי מיהו מתני' לא איצטריך למיתני דלא מכר אלא עיסקא דבגוה אבל עיסקא דלבראי מינה מימר בעי בתמיה:

28 מילי מילי קתני - חדא בעודן עליו וחדא בשאין עודן עליו שהכל הולך אחר מנהגו של עולם יש דבר שהוא בכלל חבירו בעודן עליו ויש דבר שאין בכללו אפי' בעודן עליו:

29 כולהו סבירא להו כו' - לאו משום דכולהו סבירא להו כי הדדי דהאי לית ליה סברא דהאי דלמר הא מילתא בטל לגבי דהך ולמר אידך מילתא בטל לגבי אידך ומיהו בחדא שיטה הולכין שמוסיפין מכירת תשמישין טפי מרבנן דידהו חוץ מר"מ לבדו דס"ל דכולהו מכורין שהרי אמר כל תשמישי כרם ומשום הכי לא קאמר אביי אמרו דבר אחד ובכל מקום שאמר אביי אמרו דבר אחד בגמ' כן צריך לפרש:

30 דר"א ור"ש - בהמוכר את הבית:

31 ה"ג דתניא ר"מ אומר מכר את הכרם כו' - דלא תנן לה במתני' וכאבא שאול אשכחן לה בתוספתא:

32 ר' נתן וסומכוס - בריש פירקא:

33 אמר רבא - כשאמר חמורך זו ודאי יודע הוא שחמור זה שלו הוא והכי ה"ל למימר מכור לי חמורך דהא ליכא קמיה שני חמורים שיאמר את זה מכור לי והלכך האי דקאמר זה משום כליו כלומר חמור זה כמות שהוא:

34 חמורך הוא - משמע לשון שאילה אמר לו אם חמורך הוא ותמכרהו לי הלכך לא מכר את כליו דס"ל לר' יהודה דהמוכר את החמור סתם לא מכר את כליו אפי' בעודן עליו:

35 מתני' המוכר את החמור - סתם:

36 סיח - בנו של חמור קרוי סית:

37 לא מכר בנה - בגמרא מפרש מאי שנא פרה מחמור:

38 מכר אשפתו - מקום עמוק ג' או גבוה שלשה שרגיל לתת שם זבל בהמותיו:

39 בור - של מים מכונסין:

40 מכר כוורת מכר דבורים - דכל הני דקחשיב בטילי להני דקביעי אבל מכר זבלו לא מכר אשפתו מכר מימיו לא מכר בורו וכן כולן ומילתא דפשיטא היא ולא אצטריך למיתני:

41 מכר יונים - שובכו ושבאים לתוכו:

42 גמ' היכי דמי - הך מכירה דחמור ופרה דבחמור מכר סיח ובפרה לא מכר בנה:

43 ואי דלא א"ל היא ובנה - והלכך לא מכר את בנה דס"ל להאי תנא דאין הבן נמכר בכלל האם משום דגופין מחולקין הן ואפשר לבן להיות בלא האם אפילו חמור נמי לא ימכר סיח בכלל חמור:

44 אמר רב פפא - כל היכא דזבין חמור ופרה פשיטא ליה לתנא דמתני' דאין הבנים מכורין והכא במאי עסקינן דא"ל חמור מניקה ופרה מניקה והלכך בשלמא פרה בדין הוא דלא מכר בנה כדין המוכר פרה סתם דהאי דאמר ליה מניקה לאו לטפויי בנה קאתי אלא לחלבה קאמר דאי לא ליהוי לה חלב ליהוי מקח טעות הלכך מסתמא אין בנה מכור עד שיפרש:

45 אלא חמור - שאין צורך לחלבה האי דא"ל מניקה שיש לה ולד קאמר ועם הולד מוכרה לו וכמאן דפריש בהדיא היא ובנה דמי:

46 שמהלך אחר סיחה נאה - בקריאה בנחת וברמיזה הולך למקום שהאדם חפץ אבל זקן צריך מרדע:

47 אמר שמואל בר נחמן כו' - משום דמיירי לקמיה בסיח נקט לה:

48 מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים וגו' - פשטיה דקרא מיירי שכשנלחם סיחון במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו נתנבא בלעם וחביריו שינצח סיחון למואב ומיהו פרשה יתירה היא דמה צריך ליכתב זה אם להשמיענו דעמון ומואב טיהרו בסיחון הרי כבר כתיב והוא נלחם במלך מואב הראשון ואין צריך יותר הלכך לדרשה כתבה משה רבינו:

49 המושלים ביצרן - צדיקים כדכתיב ומושל ברוחו מלוכד עיר משלי ט״ז:ל״ב צדיק מושל יראת אלהים שמואל ב כ״ג:ג׳:

50 הפסד מצוה - שמתבטל מריות בשביל שעוסק במצוה או נתן צדקה ומחסר ממונו כנגד שכרה המרובה לעתיד:

51 ושכר עבירה - שלא להשתכר בעבירה עכשיו כנגד הפסדה שיפסיד יותר לעתיד:

52 אם אתה עושה כן - לחשוב הפסד כנגד שכר:

53 כעיר זה - שמתפתה ביצרו ובדברי האפיקורסים ואינו מושל ביצרו:

54 תצא אש מן המחשבים - הצדיקים ותאכל את שאינם מחשבים כדאמרינן בפירקין לעיל בבא בתרא דף עה. כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו חופתו של קטן מחופתו של חבירו הגדול ממנו:

55 שנקראו שיחין - אילנות כדכתיב תהילים צ״ב:י״ג צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וכתיב והוא עומד בין ההדסים זכריה א׳:ח׳ ואמר ר' יוחנן סנהדרין דף צג. אין הדסים אלא הצדיקים כדכתיב ויהי אומן את הדסה וכתיב שיר השירים ז׳:ט׳ אמרתי אעלה בתמר וגו' ואמור רבנן סנהדרין דף צג. אני אמרתי אעלה בתמר ולא עלתה בידי אלא סנסן ומנו חנניה מישאל ועזריה תחת אחד השיחים בראשית כ״א:ט״ו מתרגמינן תחות חד מן אילניא וכתיב נמי וכל שיח השדה טרם שם ב ומתרגמינן וכל אילני חקלא:

56 ואכלה נמי האש - גסי הרוח המגביהין דעתן כבמות ארנון הללו:

57 ער מואב - כעיר שמהלך אחר תאוותו:

58 בעלי במות - בעלי גסות דאמר מר כל המגיס דעתו כו' בפ"ק דע"ז דף יח: ע"ש אמר ר"ל כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו וגו' וכל המתייהר נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא:

59 אבד חשבונו של עולם - כלומר לית דין ולית דיין: