רשב"ם על בבא בתרא קי״ט

1 לעולם בתי אבות קא חשיב - ולא טפלים חוץ מבנות צלפחד דקחשיב ד' חלקים שלהן ואשמועינן דדרשינן האי קרא דנתן תתן דמיניה נפקא לן ד' חלקים על ידי שאנו דורשין והעברת זו חלק בכורה אלמא אשמועינן דא"י מוחזקת היא להן מיציאת מצרים ואף על פי שעדיין לא נכנסו בה:

2 הא - דקתני בזכות אבי אביהן אבל לא בזכות עצמן:

3 כמאן דאמר ליוצאי מצרים - נתחלקה הארץ ולא לבאי הארץ:

4 הא - דקתני בזכות עצמן כמ"ד לבאי הארץ וכגון דהוו בני כ' כשנכנסו לארץ:

5 הא והא לבאי הארץ - דאע"ג דרישא דההיא ברייתא דלעיל ליכא לאוקומה אלא למאן דאמר ליוצאי מצרים דקתני מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם איכא למימר מסקנא דר' שמעון בן אלעזר היא דאית ליה ליוצאי מצרים ולבאי הארץ:

6 הא - דקתני בזכות עצמן דהוו בני עשרים כשבאו לארץ:

7 הא - דקתני בזכות אבי אביהן:

8 דלא הוו בני עשרים - כשבאו לארץ ובבני בני המתלוננים קמיירי שמתו להן אביהן שהיו בני המתלוננים ממש במדבר והם נשארו טפלים ולא נטלו לעצמן שעדיין לא הגיעו לכ' ובזכות אביהן ממש בני המתלוננים אין להם ליטול שהן ממצרים לא יצאו ולארץ לא באו אלא בזכות אבי אבי אביהן דהיינו אבות המרגלים שיצאו ממצרים וכיון דהך ברייתא כרבי שמעון בן אלעזר מוקמינא לה דאית ליה תרתי נמצאו אלו בני בניהן יורשין אותן כבנות צלפחד שירשו בנכסי חפר זקנם ואע"ג דחשיבי כטפלים דעלמא דלענין ירושת אביהן שהיו מיוצאי מצרים לא בעינן בני כ' בכניסתן לארץ וחזרה ליכא למימר דהא רבי שמעון בן אלעזר לית ליה חזרה דמהיכא תיתי הא משמע ליה קראי תרוייהו לגופייהו ואפילו אם תמצי לומר דהא סיפא לאו ר' שמעון היא איכא לאוקומה דנטלו בזכות אבי אביהן ע"י חזרה כגון שהיו להם למתלוננים אחים שלא היו בני כ' בשעת הגזירה ולא מתו במדבר דהא לא נגזרה גזירה על פחות מבן כ' וכשנטלו חלקם בארץ החזירו אצל אבי אביהן מה עשו האבות חזרו והורישו נכסיהן לכל יוצאי יריכן בין לאחי המתלוננים בין לבני בני המתלוננים דכולן יוצאי חלציהן היו וחולקים אחי המתלוננים עם בני נכדיהן בשוה דאע"ג דטפלים לא שקלי באנפי נפשייהו ירושת אבות מיהא קשקלי כדאמר בבנות צלפחד דהוו להו כטפלים שאין להן חלק לעצמן וחלקו עם אחי אביהן בנכסי חפר והבנים דקתני היינו בני הבנים דבן בנו של אדם קרוי בנו כדאמרינן לקמן במי שמת בבא בתרא דף קמג: ואבי אבי אביהן קרי ליה אבי אביהן דבבני המתלוננים עצמן ליכא למימר דלא הוו בני עשרים דקיימא לן בשנה שניה שלח משה מרגלים ותניא בסדר עולם אחר ביאת מרגלים היתה בליעתו של קרח ובו ביום נשרפו המתלוננים נמצאו שבניהן כשבאו לארץ הוו בני ל"ח שנה שכן עמדו ישראל במדבר אחרי כן: ת'. ולפי האי לישנא בתרא לית להאי תנא דברייתא דלעיל דיהושע וכלב נטלו כלל חלק בשביל מרגלים והאי קרא דחיו מן האנשים לא דריש ליה אלא כפשטיה. ת':

9 ראויה היה - לחפר ולצלפחד משמתו במדבר אבל לא הוחזקו בה מעולם שהרי לא באו לארץ:

10 ואין הבכור נוטל בראוי - לקמן בפרקין בבא בתרא דף קכד::

11 ביתדות אהלים - כלומר במטלטלין שהיה להם במדבר כגון יתדות שתוקעין בהן אהליהם ושאר מטלטלין שהן מוחזקין בהן ולהכי נקט יתדות אהלים דודאי לכולן היו אהלים ואין אדם במדבר בלא אהל אבל בנחלת ארץ ישראל לא נטל חלק בכורה וכל שלשה חלקים דמתניתין בין במקרקעי בין במטלטלי מיירי לבד מחלק בכורה דמיירי במטלטלי:

12 חבלי מנשה - היינו קרקע שחולקין בחבל וחלק בכורה מאלו ארבע חבלים היה:

13 מוחזקת היא - ליוצאי מצרים כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה:

14 יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן - כמו בן שהרי דינין נצטוו במרה כדאמרינן בסנהדרין דף נו. וכדכתיב שם שם לו חק ומשפט ומעשה דבנות צלפחד בערבות מואב בסוף המ' שנה ועוד דאיכא למילף מפרשת יבמין שהבת כבן כדכתיב ומת אחד מהם ובן אין לו עיין עליו דהא בנות צלפחד משם למדו כדלקמן אם כבן אנו נירש ואם לאו תתיבם אמנו:

15 וראויה היתה וכו' - ולא תאמר אם לא דברו בנות צלפחד ולא נתחייב מקושש היו שתי פרשיות הללו חסרין מן התורה והכי נמי איכא למימר שהרבה מצות חסרים מן התורה לפי שלא אירעו המעשים:

16 שמקושש במיתה - ואף על גב דכתיב כי לא פורש מה יעשה לו היינו שלא היה יודע אם בסקילה חמורה אם בחנק הקל כדמפרש ואזיל:

17 שמגלגלים זכות - שהבנים והקרובים יירשו את קרוביהם:

18 על ידי זכאי - בנות צלפחד:

19 וחובה - היינו סקילה שחמורה דנוח הוא לאדם לדון בחנק:

20 על ידי חייב - מקושש:

21 היא גופה - קמבעיא ליה מה דפשיטא לן השתא דארץ ישראל מוחזקת היא קמספקא ליה ואנן דפשיטא לן היינו ממאי דפשט ליה הקב"ה והעברת זה חלק בכורה:

22 דכתיב ונתתי אותה לכם מורשה - והאי מורשה לשון ירושה משמע כמו למורש קפוד ישעיהו י״ד:כ״ג מועד מופת מוצא מורד וגם לשון מוריש לאחרים מדלא כתיב ירושה וקא מיבעיא ליה האי מורשה דקאמר רחמנא פשיטא לי' דמורישין ואינן יורשין הוא מדכתיב מורשה ולא כתיב ירושה ועוד שהרי כבר מתו כולן במדבר אלא הכי קמבעיא ליה מי איכא למימד נמי דהכי קאמר ירושה היא לכם מאבותיכם ונוטל בה הבכור חלק בכורה דכיון דכתיב לכם מורשה ירושה היא לכם נמי בעי למימר:

23 או דלמא מורישין ואינן יורשין - לחוד קאמר אבל אינה ירושה להם ולא יטול בה הבכור חלק בכורה:

24 ופשטו ליה - משמיא דתרוייהו משמע מדאמר ליה רחמנא והעברת זה חלק בכורה ש"מ דירושה היא לכם מאבותיכם נמי קאמר רחמנא אבל מורישין ואינן יורשין ממילא הוה ידע כדפרישית והאי דפשט ליה תרוייהו לא קאי אמורישין ואינם יורשין אלא אירושה היא לכם מאבותיכם קאי וממילא ידע דתרוייהו קאמר רחמנא דכתיב מורשה ולא כתיב ירושה ועוד שכבר מתו מתי מדבר כן נראה בעיני ועיקר:

25 כיוצא בדבר אתה אומר - דכי היכי דהאי מורשה אתא להתנבאות עליהן דמורישין ואינן יורשין ואע"ג שלא חטאו עדיין חטא דמרגלים ולא נגזרה גזירה כך אנו מוצאים פסוק אחר שנתנבאו שלא יכנסו לארץ ואע"פ שעדיין לא נגזר עליהן שלא ליכנס:

26 תביאמו - לאחרים משמע:

27 אפשר עמדו לפני משה ולא אמר להן כלום - והלכו אחרי כן לפני אלעזר משה לא שנאה אלעזר מנין לו ואפשר שאלעזר לא אמר כלום והלכו אחרי כן לפני הנשיאים ואח"כ לפני העדה:

28 ה"ג והלכו לפני הנשיאים וכל העדה אלא סרס את המקרא כו' - ולא גרסינן ולא אמרו כלום:

29 ודרשהו - כלומר דרשהו כאילו כתוב למפרע ותעמדנה לפני משה ומקמי משה עמדו לפני אלעזר ומקמי אלעזר עמדו לפני הנשיאים ומקמי הנשיאים עמדו לפני העדה והאי דלא כתב ותעמדנה לפני העדה ולפני הנשיאים ולפני אלעזר ולפני משה היינו לפי שאינו רוצה להקדים בפסוק תלמיד לרב אלא ראשון ראשון חשוב:

30 בבית המדרש היו יושבין - משה ואלעזר ונשיאי העדה ועמדו לפני כולן ששאלו לכולן ביחד וחלקו כבוד לתלמידים במקום רבותיהם:

31 אבא חנן סבר חולקין - דכל זה חשיבותו של רב הוא וניחא ליה:

32 רבי יאשיה סבר אין חולקין - הלכך מסרס המקרא:

33 הא דפליג ליה רביה - לתלמיד יקרא ודאי ניחא ליה שיחלקו לו גם אחרים כבוד ומשה רבינו הוה פליג יקרא לכל ישראל וכן זה לזה:

34 חכמניות הו - בדרך ארץ:

35 שלפי שעה דברו - שכשמצאו פתח לדבריהם באו בעלילה ובטענה מעלייתא לבית דין כדמפרש ואזיל:

36 בפרשת יבמין - ובן אין לו עיין עליו:

37 אם כבן אנו - לפטור אמנו מיבום שהרי היבם קם על שם אחיו לנחלה כדדרשינן ביבמות דף כד. והבן מונעו מלייבם את אמו ומלירש את אביו ופוטר הוא את אמו ויורש את אביו ואף הבת כן וסברא בעלמא הוא:

38 הגה"ה. ואם לאו שאין הנקבות חשובות זרע תתיבם אמנו לאחד מאחי אבינו והוא יירש נחלת אבינו ובן היוצא ממנו לאמנו יירש אחריו נכסי אבינו. ע"כ תוס':

39 אילו היה לו בן - כדכתיב כי אין לו בן וכבר היה ידוע שהבן יורש את אביו שהרי היו יודעות פרשת נחלות כדאמרן לעיל דלא הוה מספקא להו אלא אי נוטלות חלק בכורה אם לאו ונמצא שהיו יודעות לדרוש דהאי דכתיב ובן אין לו והעברתם וגו' הא יש לו בן הוא קודם לבת ולא כדאמר רב פפא לאביי לעיל בפרקין בבא בתרא דף קי. אימא בן ובת לא האי לירש בו ולא האי לירש בו:

40 והתניא - אילו היתה בת לא דברנו והמקשה עצמו אינו יודע לפרשה:

41 שאפילו היה בת לבן לא דברנו - שהיו יודעות לדרוש שהבת אינה יורשת עם בת הבן כדאמרן לעיל:

42 שלא נישאו אלא להגון לה - כדאמרן לקמן בנות צלפחד הותרו להנשא לכל מי שירצו כדכתיב לטוב בעיניהן וגו' אלא מה אני מקיים למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן אלמא משפחת מטה אביהן הגונין היו ואשכחן שנישאו להם כדכתיב ותהיינה מחלה ונועה חגלה ומלכה ותרצה לבני דודיהן לנשים דאף על גב דהותרו לטוב בעיניהן לא רצו להדבק אלא בהגונים:

43 לא נישאת פחותה מארבעים - שהיו מצפות להגון להן:

44 שוב אינה יולדת - ואם נתעכבו עד ארבעים שנה לא היה אדם נושא אותן והן נמי לא היה להן להתעכב עד ארבעים שנה מאחר שלא ילדו עוד:

45 ומשני מתוך שצדקניות היו - בטוחות בצדקתן שיעשה להם נס כיוכבד ולכך נתעכבו עד ארבעים שנה בשביל להנשא להגון כיוכבד שילדה אחר ארבעים ומיהו נישואיה איכא למימר דהיו קודם ארבעים: