ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא ה׳

1 מסופר: איש אחד בשם רוניא, אקפיה הקיף אותו רבינא בגדר מארבע רוחותיו, שהיו לרבינא שדות מכל צידי שדהו של רוניא. אמר ליה לו רבינא: הב תן לי כמה דגדרי שגדרתי, כלומר, שלם את מחצית ההוצאות שהוצאתי לגידור. לא יהיב ליה נתן לו. אמר לו רבינא: הב תן לי לפחות לפי דמי קנים בזול. לא יהיב ליה נתן לו. אמר לו: הב תן לי אגר נטירותא שכר שמירה, לא יהיב ליה נתן לו.

2 יומא חד הוה קא גדר דיקלי יום אחד היה רוניא קוצץ דקלים, אמר ליה לו רבינא לאריסיה לאריסו: זיל שקול מניה קיבורא דאהיני לך קח ממנו אשכול של תמרים. אזל לאתויי הלך האריס להביא אותם, רמא ביה קלא הרים רוניא קול עליו. אמר ליה לו רבינא: גלית דעתך דמינח ניחא גילית דעתך שנוח לך בשמירה זו, לא יהא אלא עיזא בעלמא עז בלבד שבאה לשם, מי לא בעי נטירותא האם אינה צריכה שמירה שלא תאכל מהתמרים? אמר ליה לו רוניא: עיזא בעלמא לאו לאכלויי בעיא עז בלבד האם לא צריך רק לגרש אותה? ואין צורך בגדר. אמר ליה לו: ולא גברא בעית דמיכלי לה ואין אתה צריך אדם שיגרש אותה? ואם כן, צריך אתה לשלם שכר עבור זה!

3 אתא לקמיה בא לדין לפני רבא, אמר ליה לו רבא לרוניא: זיל פייסיה במאי דאיפייס לך פייס אותו את רבינא במה שהתפייס, בדמי שמירה בלבד, ואי ואם לא תרצה לשלם כלל, דאיננא אדון לך דינא דין כדעת רב הונא אליבא לפי שיטת ר' יוסי, שתצטרך לשלם דמי מחצית הגדר כפי הסכום שהוציא רבינא.

4 אגב כך מספרים עוד מעשה ברבינא ורוניא: רוניא זבן ארעא אמיצרא קנה קרקע על המצר, הגבול של רבינא. סבר חשב רבינא לסלוקי לסלק אותו משום דינא דבר מצרא דין של בר מצר, שהרי רבינא היתה לו קרקע בסמוך לזה, ויש זכות קדימה לבן המצר. אמר ליה לו רב ספרא בריה בנו של רב ייבא לרבינא: אמרי אינשי אומרים אנשים בפתגם עממי: ארבעה דינרים לצלא לעור גדול, ארבעה לצללא לעור קטן וכיון שגם רוניא היה בר מצר אין אתה יכול לסלק אותו, למרות שהיתה לו רק חלקה קטנה.

5 א משנה כותל חצר שבין שותפים שנפל — מחייבין אותו, את כל אחד מהשותפים, לבנותו עד גובה ארבע אמות. אם לאחר שנבנה הכותל, טוען אחד השותפים שהוא לבדו בנה מכספו ולא רצה השותף השני להשתתף עימו, הרי השני בחזקת שנתן את חלקו, עד שיביא התובע ראיה על חבירו שלא נתן.

6 מארבע אמות ולמעלן — אין מחייבין אותו, את השותף להשתתף בבניה. אבל אם סמך בנה בסמוך לו, לכותל שנבנה למעלה מארבע אמות, כותל אחר על מנת לבנות תקרה על גבם, אף על פי שעדיין לא נתן עליו את התקרה — מגלגלין עליו את הכל שכיון שהוא מראה על רצונו להשתמש במה שבנה חבירו, צריך הוא להשתתף בהוצאות בנייתו. ובמקרה של דיון לאחר זמן, הריהו בחזקת שלא נתן את חלקו, עד שיביא ראיה שנתן דמי הוצאות הכותל.

7 ב גמרא אמר ריש לקיש: מלווה הקובע זמן לחבירו שלווה ממנו, שיפרע לו חובו, ומשהגיע הזמן אמר לו הלווה למלווה: "פרעתיך בתוך זמני" — אינו נאמן, שאין דרכם של אנשים לשלם לפני המועד, ולואי שיפרע בזמנו. ואילו אביי ורבא חולקים בדבר זה, דאמרי תרוייהו שאומרים שניהם: עביד איניש דפרע בגו זימניה עשוי אדם שיפרע חוב אפילו בתוך זמנו, שכן זימנין דמתרמו ליה זוזי פעמים שמזדמנים לו זוזים, דינרים, ואז אמר אומר הלווה בליבו: איזיל איפרעיה אלך ואפרע לו,

8 כי היכי כדי שלא ליטרדן יטריד אותי אחר כך בתביעות ממון כל הזמן.

9 ומנסים להביא לכך ראיה ממשנתנו, תנן שנינו במשנה: כותל חצר שנפל וחייבוהו לבנות עם חבירו — הרי זה בחזקת שנתן את חלקו באבנים, עד שיביא ראיה שלא נתן.

10 ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אילימא אם תאמר שאמר ליה לו: "פרעתיך בזמני", כלומר, משהושלם הכותל — פשיטא פשוט שהוא בחזקת שנתן! אלא לאו דאמר ליה האם לא מדובר שאומר לו: "פרעתיך בתוך זמני", כלומר, תוך כדי הבניה, ועל כך אמרה המשנה שחזקתו שנתן. אלמא עביד איניש דפרעיה מכאן שעשוי אדם שיפרע חוב בתוך זמניה זמנו, וכשיטת אביי ורבא! ודוחים: שאני הכא שונה כאן, שכל שפא ושפא זימניה נדבך ונדבך זמנו הוא, שאין זמן קבוע לתשלום זה דווקא בהשלמת העבודה.

11 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר מהמשך המשנה: למעלה מארבע אמות, אם סמך לו כותל אחר — מחייבים אותו; בחזקת שלא נתן, עד שיביא ראיה שנתן.

12 ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אילימא דאמר ליה אם תאמר שאומר לו: "פרעתיך בזמני" לאחר שנבנה, אמאי מדוע לא יהא נאמן? אלא לאו דאמר ליה האם לא מדובר באופן שאומר לו: "פרעתיך בתוך זמני", ולכן אינו נאמן; אלמא מכאן לא עביד איניש דפרע בגו זימניה שאין אדם עשוי שיפרע בתוך זמנו! ודוחים: שאני הכא דאמר שונה כאן שהוא אומר: מי יימר דמחייבו לי רבנן מי יאמר שיחייבו אותי חכמים לשלם עבור כותל זה. ומסתבר שלא פרע כלל, ולכן אינו נאמן.

13 ולענין הלכה: רב פפא ורב הונא בריה בנו של רב יהושע עבדי היו עושים נוהגים בענין זה כאביי ורבא. מר בר רב אשי עבד עשה כריש לקיש. ומסכמים: והלכתא והלכה כריש לקיש שאין אדם נאמן לומר "פרעתיך בתוך זמני", וגובים אפילו מיתמי מיתומים על סמך הנחה זו. ואף על גב ואף על פי שאמר מר החכם: הבא ליפרע מנכסי יתומים — לא יפרע אלא בשבועה, מכל מקום חזקה היא: לא עביד איניש דפרע בגו זימניה אין אדם עשוי שיפרע חובו בתוך זמנו.

14 א איבעיא להו נשאלה להם לחכמים שאלה זו: אם המלווה, שקבע זמן ללווה לפרעון, תבעו לאחר זמן ולא בזמן הפרעון, ואמר לו הלווה: "פרעתיך בתוך זמני", מהו, מה דינו? מי אמרינן האם אנו אומרים: גם במקום שיש חזקה כנגד טענתו של אדם, כגון זו שאדם אינו עשוי לפרוע בתוך זמנו, אמרינן אומרים אנו וסומכים על הנימוק של "מה לי לשקר", שהרי אם היה רוצה לשקר יכול לומר "פרעתיך בזמני", והיה נאמן.