רשב"א על בבא קמא צ״ג

1 לפי שאין אדם מוחל על ראשי איברים. שאף על פי שאמר לו לפטור מתוך צערו או כעסו אומר כן ולא בגמר דעת.

2 אמר לו וכי אדם מוחל על צערו והתניא וכו' אמר לו מידי שמיעה לך בהא וכו'. תמיהא ליה דמהאי לישנא משמע שחשש רבה לקושייתו של ר"י מדאשתיק ואמר לו מידי שמיע לך בהא, וכן משמע שקבל ממנו טעמו של רב ששת ואם כן איך נחלק בזה עם רבי הושעיא. וי"ל דלאחר מכאן נתיישבה לו הברייתא דאין הכי נמי דעל ראשי אברים אין אדם מוחל אבל על צערו לפעמים שהוא מוחל וכדאמר רבי יוחנן דכל שהוא אומר בניחותא שהוא פוטרו, ואף על פי שיש לפרש שרבי יוחנן פוטר גם כן בראשי איברים שפוטרו בניחותא כמו שנכתב בסמוך רבה חלוק עליו בדבר זה.

3 רבי יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן. הן כמתמיה הרי הוא כלאו ולאו כמתמיה הרי הוא כהן. פירש הראב"ד ז"ל דרבי יוחנן לאו לפרושי מתניתין קאתי דמודה הוא לרבה בהא דאין אדם מוחל על ראשי איברים לעולם, אלא דין אחר בעלמא קאמר דצערו וכל שכן ממונו מוחל אלא שיש הן שהוא כלאו ובין בצער גופו ובין בממונו חייב ויש לאו שהיא כהן ופטור בין בצער גופו ובין בממונו וכל שכן בשפוטרו בניחותא כגון שאמר לו הכהן ופצעהו והריני פוטרך, ולפי זה אתי שפיר מה שפירשתי בדברי רבה. אבל שאר המפרשים לא פירשו כן אלא רבי יוחנן לפרושי מתניתין ולפרוקי מתניתין וברייתא קא אתי, וכן משמע מדקאמרינן רבי יוחנן אמר ולא קאמר אמר רבי יוחנן דלמא אמימרא דרבה ור' הושעיא קאי ולומר דאינהו מפרשי מתניתין הכי ואיהו מפרש בהכי, וכן פירש רש"י ז"ל דבין בראשי איברים בין בצערו בין בממונו אם פטרו בניחותא ולא בהן כמתמיה פטור והיינו סיפא דמתניתין ובין בזה ובין בזה הן כמתמיה חייב והיינו רישא אלא אורחא דמלתא היא דנקט החיוב על החמור והפטור על הקל ואין הכל תלוי אלא בפוטר כמתמיה ובפטור בניחותא ואפילו בלא כמתמיה, וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא הביא חלוקת רבה ורב ששת ור' הושעיא אלא הא דרבי יוחנן בלבד דאלמא מתניתין וברייתא בהכי מיתרצן.

4 תניא נמי הכי הכני ופצעני על מנת לפטור ואמר לו לאו שהוא כהן. כך הגירסא במקצת הספרים. ולפי גרסא זו הכי אמר לו הנחבל הכני ופצעני ואמר לו החובל על מנת לפטור אתה אומר לי כן והשיבו הנחבל כמתמיה לאו הרי לאו זה כהן והכי קאמר וכי לא אני אומר לך על מנת שלא אעמידך בדין ויש לשונות בספרים אחרים.

5 ורמינהו לשמור ולא לקרוע ולא לאבד. ואם תאמר מאי קושיא דעד כאן לא שמענו אלא שכל שלא מסר לו לשמור אינו בדין השומרין ואם פשע פטור אבל בשקרעו או אבדו מנלן, תירץ הראב"ד ז"ל דאם לא שלח ידו במלאכת רעהו כתיב באותה פרשה ועל הכל אמרה תורה מסרו לו לקרוע פטור.

6 לא קשיא הא דאתא לידיה והא דלא אתא לידיה. כלומר אמר לו על מנת לקרוע והוא קרע בעודה מונחת בקרקע קודם שנטלה פטור אבל אם קרעה לאחר שנטלה בידו כבר נעשה עליו שומר ונתחייב בשמירתה ואם קרעה חייב, ואתקיף עליה רבה לשמור דאתא לידיה משמע דהא כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור דאלמא אף על פי שיש בו נתינה קאמר, אלא אמר רבה לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה כלומר שמסרה לו בתורת שמירה סתם ואחר כך נמלך ואמר לו קרעה אז חייב עד שיאמר לו על מנת לפטור דכיון שבאת לידו בתורת שמירה ונעשה עליה שומר גמור אינו פטור עד שיאמר לו על מנת לפטור דהכי קאמר לו מה שהפקדתי לך אם תרצה לקרוע קרע לדעתך ובלבד שתשלם לי אבל אי בשעה שהוא מוסרה לו אומר כן אף על פי שלא אמר לו על מנת לפטור פטור שבשעה שנעשה שומר עליה בתנאי כן באה לידו שאם ירצה לקרוע יקרענה מן הסתם על מנת לפטור אמר הכי ועל דעת כן קבלה שומר זה וזהו שפטרה התורה, וממילא שמעינן דכל שכן דפטור אם קורעה בעודה מונחת על גבי קרקע אף על גב דלא אמר לה על מנת לפטור דאיכא תרתי לטיבותא. ואיכא למידק, דהא אמרינן בשלהי כיצד הרגל לעיל בבא קמא כז, א ושם בתוספות אמר רבא הניח גחלת על בגדו ונשרף חייב כלומר אף על פי שהניחה על הבגד בפני הבעלים ולא חשו הבעלים לסלקה אין אומרים שמחל לו על שריפתו אלא הניחו לשרוף על מנת שיעמידנו בדין, וסייעי' מדתנן האומר קרע את כסותי שבר את כדי חיי על מנת לפטור פטור, הנה שעשו מניח גחלת בפני הבעלים ולא חשש לסלקה כאומר שרוף ואפילו הכי חייב ואף על פי שלא נטל את הבגד בידו אלא שרפו והוא מונח על גבי קרקע. וי"ל דשפיר שמעינן מאומר קרע את כסותי שיחייב הברייתא שחייבה המשנה שהמניח גחלת על בגדו אף על פי שהבעלים רואין ולא חששו לסלקה שחייב שאם אתה פוטר המניח גחלת בשתיקת הבעלים לבד מפני שלא סלקוהו ואף על פי שלא אמרו לו הבעלים קרע כן תפטור אחר שבאה לידו בתורת שמירה ואף על פי שלא אמרו לו על מנת לפטור. כן תירצו בתוספות וכן נכון.

7 הגוזל עצים ועשאן כלים בוכני דהיינו שיפן. ודוקא שפוי כזה מועיל שמשתנה שמו על ידי כן, והוא הדין לעצים ועשאן נסרים, אבל שפוי בעלמא שאין שמו נשתנה על ידי אותו שפוי אינו מועיל וכדאמרינן לקמן בבא קמא צו, א גבי גזל דיקלא פסקיה לדיקלא ועבדיה גובי לא קני השתא נמי גובי דדיקלא מקרי אבל גובי ועבדינהו כשורי קנה דמעיקרא גובי והשתא כשורי.

8 צמר ועשאו בגדים בנמטי דהיינו שינוי דידהו דלא הדר. פירש הראב"ד ז"ל דנמטי עשייתו אינו מעשה שאינו אלא חבור הצמר והדר לברייתו אלא ליבני הוי שינוי דידיה. ואין זה מחוור. ורש"י ז"ל פירש דנמטי לא הדר לברייתו שהצמר מחובר הרבה ואי אפשר לנפצו שלא יחתך הצמר. וזה יותר נכון. ואף על פי שאינו אלא מחבר הצמר מכל מקום על ידי כן נעשה כלי והיינו שנוי דידיה.

9 דרב חייא בר אבין אמר הא דחוורי חווריה והא דכברי כבריה. פירוש, רב חייא אוקמא ככולי עלמא וקסבר אפילו לרבי שמעון בחוורי חוורי אינו שינוי ומצטרף וכבריה אפילו לרבנן הוי שינוי דצבע גמור ואין מצטרף, ונפוץ וחיוורי כהדדי נינהו לרב חייא בר אבין, ומשמע דכל שכן סרקיה סרוקי, וליבון שבין חוור לכברויי איכא בינייהו. אי נמי י"ל דסרוקי איכא בינייהו אלא שהוא תימה בעיני לומר שיהא סרוקי ליבון יותר חשוב מחוורי. ולרבא אפילו חוורי לרבי שמעון הוי שינוי ואין מצטרף, ורבא דלא אוקמה כאוקמתא דרב חייא דלמא משום דקסבר דכברי לאו ליבון מקרי אלא צביעה שתיקנו בגפרית. ויש ספרים דגרסי בדרב חייא והא והא רבנן ולפי גירסא זו חוורי וסרוקי כהדדי נינהו ותרווייהו לרבנן לא הוי שינוי ותרווייהו הוי שינוי לרבי שמעון.

10 השתא י"ל לרבי שמעון צבע לא הוי שינוי ליבון הוי שינוי. לרבא דאמר הא והא רבי שמעון מצבע לצבע נמי הוי מצי לאקשויי.

11 מהא דאמר אביי רבי שמעון בן יהודה ובית שמאי רבי אלעזר בן יעקב ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו דבר אחד. אמר ליה איכא למידק דרבי שמעון בר יהודה לאו בצבע בלחוד פליג אלא אפילו אטוואו ואצבעו נמי פליג דאי לא לא קאי בשטת בית שמאי דאית להו דכל שינוי ואפילו שינוי דטחינה במקומו עומד, וכן דרבי אלעזר בן יעקב דאמר אפילו טחנו ואפאה, אלא צבעו מצטרף דקאמר לרבותא נקטיה דאפילו צבע מצטרף אף בש"מ _ וכל שכן שטוואו או ארגו. ובתוספות אמרו דדוקא צבעו אבל בטוואו וארגו מודה. והכא לא אמרו כולהו אמרו דבר אחד אלא כולהו סבירא להו שינוי במקומו עומד ולא שיהא זה אומר כזה בכל שינוי, ויש לנו כיוצא בזו בתלמוד ואחת מהן בריש פרק קמא דסוכה ז, ב ושם בתוספות גבי סוכה דירת קבע בעינן, והראשון עיקר וכן דעת הראב"ד ז"ל.