רשב"א על בבא קמא נ״ו

1 אלימא בכותל בריא. בדיני אדם נמי ליחייב לאו חייב בבהמה קאמר דגרמא בעלמא הוא וכדקתני במתניתין או שפרצוה לסטים פטורין ומשמע פטורין בין שהזיקה בין שהוזקה דגרמא היא ותנן הוציאוה חייבין ואוקימנא בשהכישוה אלא בדיני אדם לחייב על הכותל קאמר ואיכא למידק מאי קשיא ליה דלמא פטור על הבהמה קאמר י"ל כל שחייב כלל בדיני אדם על מה שפרץ לא הו"ל למיתני סתם פטור וא"ת א"כ כי אוקימנא בכותל רעוע אי פטור וחייב על הכותל קאמר בכותל רעוע אמאי חייב בדיני שמים והלא הבעלים חייבים לסותרו כדי שלא יפול על בנ"א ועוד אי אכותל למה לי למימר בפני בהמת חברו י"ל דה"ק הפורץ גדר רעוע בפני בהמת חברו פטור בין על הכותל בין על הבהמה מדיני אדם ומיהו חייב על הבהמה מדיני שמים ולא היה לו לפרוץ עד שיודע לבעלים וישמרו את בהמתן והא דאמרינן לקמן מהו דתימא כיון דלמסתריה קאי כדי שלא יפול על בני אדם הוה אמינא כל הקודם זכה ואינו צריך לחוש אפילו על הבהמה קמ"ל דחייב בדיני שמים על הבהמה.

2 היכי דמי אי דמטיא ברוח מצויה אפילו בדיני אדם נמי חייב. איכא למידק דהכא משמע דמקרב קמה אצל האש כמקרב האש אצל הקמה ואלו בפרק הנשרפין אמרינן כפתו במקום שסוף חמה לבא סוף צנה לבא פטור וכן כפתו לפני ארי ותי' בתוס' דהתם נמי אלו כפתו והביאו למקום שסוף חמה לבא חייב אלא התם בשלא הזיזו ממקומו אלא שכפתו במקום שהוא כדי שלא יכול לברוח ומצמצם נמי לא הוו שלא אמרו מצמצם אלא כשהוא בתוך האש בתוך המים והוא מצמצמו שם ואיננו מניח לו לעלות אבל כפתו במקום שסוף חמה לבא שאין עדיין החמה שם או שאין הארי עליו אין זה מצמצם והא דאמרינן בפרק כיצד הרגל בשהשיך בו את הנחש פטור למ"ד ארס נחש מעצמו הוא מקיא ומפרשים לה אפילו לקח יד חברו והכניסה לתוך פי הנחש ואמאי והלא קרב ידו לארס לא היא דשאני התם דבאותה שעה לא היה הארס בעולם והתם בין שקרב לו את הנחש בין שקרב ידו לנחש פטור והא דפטרי' בפרק הנשרפין כפתו ואשקול עליה בדקא דמיא לא שנא כפתו במקומו ולא שנא כפתו והזיזו וקרבו למיא ואח"כ אשקול עליה בדקא דמיא פטור דההיא דמיא לזרק חץ ותריס בידו אפילו קדם ונטלו פטור כדאיתא התם.

3 אלא לחבריה. וכגון שהלך חברו למדינת הים או שאין לו מה לשלם אפ"ה הוא פטור מדיני אדם.

4 אי בתרי מדאורייתא נמי מחייב. כלומר לא היה צריך לומר בזו ר' יהושע דמחייב בדיני שמים דפשיטא שהתורה חייבתו דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ותי' ההוא בנשבע וכפר כתיב דחייב בקרבן כדכתיב ושמעה קול אלה. י"ל דקרא הכי קאמר כשעובר בדבר שאם לא היה מגיד נושא עון או שמע קול אלה חייב קרבן ואין תירוץ זה מחוור בעיני דמנא ליה דהכי קאמר קרא דמקשה כל כך בפשיטות דאורייתא נמי חייב ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אע"פ שלא ענה אמן היא ואפ"ה בשלא הגיד איכא נשיאות חטא ואם איתא דכשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בב"ד ליכא נשיאות חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שאומר לחברו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מחייב וקרובים שאינם מעידין לו אינם חייבים מפני שאין בעדותן כלום ואין חייבין להעידו ואף הכשרים כיוצא בהם לא היו חייבים כל שלא ענו אמן כנ"ל.

5 מה שאמרו: חייב בדיני שמים. היינו שכפר בב"ד אבל שלא בב"ד אף מדיני שמים פטור שהרי יכול לחזור ולהעידו בב"ד אע"פ שכפר בחוץ וכדאיתא התם בשבועות.

6 אלא בחד. כלומר בחד שאינו מחייב בעדותו ממש ממון בעד אחד בעלמא אבל עד אחד המחייב ממון בעדותו ממש כעד דנסכא דר' אבא חייב נמי מדאורייתא כבי תרי.

7 העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת. פירוש במי חטאת קודם שנתן לתוכן את האפר ובפרת חטאת קודם שנעשית אפר כמו ששנינו במסכת פרה פרה פסולה במלאכה עד שלא תעשה אפר והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר והא דאמרינן דפטור מדיני אדם כמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק כדאיתא בפרק הניזקין.

8 אבל הני אצטריכי ליה. הקשו בתוס' אמאי לא אמר נמי הנותן סם המות בפני בהמת חברו דאף היא הוי חדוש כדאמרינן בפרק הפרה דאמר לא הוה לה למיכל ובעינן למימר אף בדלא עבידא דאכלה ואפ"ה חייב בדיני שמים והם תירצו דשמא אינו כל כך חדוש ויש ספרים דמייתי ליה הכא בהנך דקאמר ותו ליכא וכך היא בפר"ח ז"ל.

9 מהו דתימא לימא דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין אפילו בדיני שמים לא ליחייב קא משמע לן. ודוקא שוכר אבל אומר אפילו בדיני שמים אינו חייב דאי אפשר לומר דשוכר דנקט לומר דאפילו שוכרן פטור מדיני אדם דפשיטא דגרמא בעלמא היא.

10 פשיטא כיון דאפקוה קם ליה ברשותייהו לכל מילי. כלומר בדאפקוה לגזלה דקם ליה ברשותיה לאונסין ולכל מילי ואפילו לתשלומיה נזקיה ולאו דוקא בנזקי שן ורגל דמשתלמי מן העליה אלא אפילו בנזקי קרן תמה שאינו משתלם אלא מגופו ואפילו החזירוהו לבעלים מ"מ בתשלומי נזקיה נתחייבו הן משעת משיכה ולא בגזלן בלבד אלא אפילו בשומרים דעלמא דמשעת משיכה נתחייבו בשמירת נזקיה והיינו דתנן ארבעה שומרים נכנסו תחת הבעלים וההיא אפילו בתם היא מתנינן ואפילו לר"ע דאמר הוחלט השור ושותפין נינהו דשמירת נזקיו קבלו עליהם משעת משיכה וכ"ש לר' ישמעאל וכ"ש גזלן שקנא לאונסין ששמירת נזקיה עליו וכבעלים הם לכל מילי.

11 המעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב. דאע"פ שאין הבהמה שלו כיון שהעמידוה על הקמה הרי הוא כאלו מאכילה בידים ומש"ה פריך פשיטא ומינה דאלו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חברו על פירות חברו ואפילו בר"ה חייב ולא דמי לאכלה מן הרחבה דפטור כדאיתא בפרק כיצד הרגל ומשמע דאפילו בשקרבה אצל הפירות דשאני הכא דמעמידה ומשמע בשלקחה באפסר והעמידה על הקמה ואוקימנא בשהכישוה דכיון שהכישוה לגוזלה קנאוה דהרי היא ברשותן לשמירת נזקיה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל דבהכישוה לגוזלה היא ומשום דקנאוה בהכשה וכן העמידוה בירושלמי.

12 הכא במאי עסקינן שמסרה לברזילה. כלומר דדעת כל המוסר לרועה גדול שימסור הוא לרועים אחרים שתחתיו והלכך הראשון פטור לגמרי, ואפילו השני לא נשבע או שאין לו מה ישלם, וה"ה לנפקד שפקד או מסר לאמו ולאשתו ולאחד מבני ביתו, וכבר כתבתי כל זה בארוכה ובראיות מספיקות בפרק המפקיד בס"ד. והא דרבא דשומר שמסר לשומר כתבתי בארוכה בפרק המפקיד בס"ד הא דרבא דשומר שמסר לשומר כתבתי בארוכה בפרק המפקיד בס"ד. תוספתא המוסר צאנו לרועה חגר או סומא אפילו לפניו כשלש מאות צאן פטור.

13 בההיא הנאה דלא בעי למיתב ליה ריפתא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ומ"ש הראב"ד ז"ל בפרק השוכר את האומנין גבי במלוה צריך למשכון נראה שהוא סבור דכל שהמשכון בידו פטור מן המצוה כתוב בתוס' שאין שומר אבדה פטור מליתן רפתא לעני אלא כשהעוסק בשמירות האבדה בלחוד שאם אין אתה אומר כן מי שמניח תפילין בראשו או מזוזה בפתחו יהא פטור מכל המצוה אלא לא אמרו אלא בזמן שהוא עוסק בה לפי שאי אפשר לו לעשות זה וזה אבל כל שאינו מתעסק בה שאז אפשר לו לעסוק במצוה אחרת חייב.