רשב"א על בבא קמא נ״ט

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

מפרשים:
1 אכלה סמדר ר' יהושע אומר רואין אותן כאלו הן ענבים העומדות ליבצר. ולא זהו כמשוייר שבו דמשוייר פעמים שלוקה ולר' יהושע אפילו לקה המשוייר אין הניזק מפסיד אלא משלם מזיק כענבים העומדות ליבצר. ומדנקט סמדר ושביק תבואה שכנגד סמדר דאיירו בה ר' יוסי הגלילי וחכמים אמרו בתוספתא דמינה איכא למשמע דבתבואה מודה ר' יהושע לר' יוסי הגלילי או לחכמים וטעמא משום דתבואה עשויה להתקלקל כולה כשמתקלקלת מקצתה אבל ענבים פעמים שיתקלקלו מקצת הענבים ומקצתן מצליחין. והא דקאמר רואין אותן כאלו הן ענבים העומדות ליבצר לא לשומן בפני עצמן כפירות גמורין קאמר דלעולם אין שמין אלא אגב קרקע הן נישומין ותדע לך דהא ר' שמעון נמי אכלה פגין או בוסר רואין אותן כענבים העומדות ליבצר קאמר וע"כ לדידיה אגב קרקע שמין אותה דהא איהו אמר כשנתנו פירות גמורים משלם פירות גמורים הא שאינן גמורים לא וכדמפרש רש"י ז"ל טעמיה דכי אמר רחמנא ובער בשדה אחר ה"מ דהוא צריך לשדה הני כיון דלא צריך לשדה בעינייהו בעי לשלומי ופגין ובוסר צריכין הן לשדה ומדר' שמעון נשמע לר' יהושע ועוד דהא אמרינן דר' שמעון היינו דר' יהושע וליכא בינייהו אלא כחוש גופנא.
2 הא דאמר אביי ר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל אמרו דבר אחד. וקא מפרש דר' ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן היינו מיטב דלקמיה ומאי ניהו כי האיך דסליק. איכא למידק דא"כ לדבריו ר"ע ור' ישמעאל בהא הוא דפליגי ולא בדניזק ובדמזיק שימינן ואלו בריש פרק הנזיקין קאמר אביי גופיה דבניזק או במזיק שיימינן פליגי. ועוד תמיהא לי איך לא אקשו לו לאביי מאותה ברייתא דמייתא בפרק קמא דמכלתין דמפרש' בהדיא דבניזק ובמזיק שיימינן פליגי דתניא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק וי"ל דודאי מודה אביי דעיקר פלוגתייהו כמה הם משלמין דעיקר פשטיה דקרא בהכין כתיב אלא מיהו מדקאמר ר"ע לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית משמע דבדבר אחד פליגי דבדידיה ר' ישמעאל לחומרא ור"ע לקולא מדקאמר לא בא דאלו לא פליגי אלא בדניזק ומזיק בההיא ר"ע לחומרא ור' ישמעאל לקולא וכדכתבי' התם הלכך משמע ליה לאביי דבהא נמי הוא דפליגי דר' ישמעאל סבר דמשלם כמשוייר שבו כר' יוסי הגלילי ור"ע אומר דלא אלא שמין כמה היא יפה וכמה היתה יפה כרבנן ר' ישמעאל לחומרא ור"ע לקולא.
3 הא דאמר אביי מאן תנא דשמעת ליה דאית ליה כחש גופנא ר' שמעון בן יהודה דתנא. לאו לאפוקי מדרבנן דר' שמעון בן יהודה קא אתי דאינהו נמי מודו ליה בכחש גופנא אלא דפטרי ליה מצד אחר משום דאמרו ליה אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון. אלא משום דהדר לדר' שמעון בן יהודה צריכין לסיומי בהא בפלוגתא דר' יהושע קאמר ר' שמעון בן יהודה.
4 בן עזאי אומר גבי מזונות. פרש"י ז"ל שהיא צריכה מזונות יתרים בימי קושיה ור"ת ז"ל פירש דימי לידתה שהיולדת כחולה וצריכה מטעמים יפים וטובים ומתוקים וי"מ מזונות הולד במניקה ושאר מזונות ולא פירש אפילו מזונות כמה שנים והראב"ד ז"ל פירש מזונות עד שיהא בנו בן שש דקטני קטנים חייב לזונם. וזה תימא דא"כ יעלו המזונות יותר משומת דמי הולדות ואם ינכו כל כך מה ישלם לו וי"מ מזונות שצריך להוסיף לאשתו כל ימי מניקתה כדתנן אם היתה מניקה פוחתין ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה.
5 קא מסיים מסאני אוכמי וקאי בשוקאי. הכא משמע דלא מסיימי ישראלין מסאני אוכמי והכי נמי משמע במסכת תענית דגרסינן התם אדהכי אתא ההוא גברא דהוה סאים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ואיכא למידק דבפרק קמא דביצה תנן אין משלחין מנעל לבן בי"ט מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו משמע שלא היו נועלין אלא שחור ותירץ ר"ת שהעכו"ם היו נועלין שחור ורצועותיו שחורות וישראל מנעלו שחור ורצועותיו לבנות וברצועות לבד היו נבדלים והיינו ערקתא דמסאני דאמרינן בשלהי פרק בן סורר ומורה דבשעת השמד אין שומעין להן ור' אלעזר זעירא חביבא ליה ירושלים שלא רצה ללבוש שום לבן.
6 כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו אבדה כתובתה. ואיכא למידק דאלו בפרק מי שהיה נשוי אמר רב אשי דלא אמר ר' מאיר אלא בשני לקוחות דאמרי לה אי נחת רוח עשיתי לבעלי ואלו לרב משמע דכל שחתמה אבדה כתובתה מדאמר רב בפרק הניזקין גבי לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל דיכול לומר נחת רוח עשיתי לסקריקון. אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קני ואקשינן עלה מן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחה בטל ופריק דהתם נמי דאמרה ליה לך חזק וקני אלמא לרב כל בשטר אפילו גבי אשה אבדה כתובתה דמקחה קיים. ובתוס' אמרו דחתמה לו דאמר ר' מאיר לא שמכרה עמו בשטר אלא שמחלה שעבודה והיינו דקתני וחתמה לו אבל אם מכרו שניהם שהיא עצמה מוכרת ללקוחות ס"ל לרב יוסף דאף בלוקח אחד הפסידה כתובתה לר' מאיר. וההיא דבפרק הנזיקין דפליגי בה רב ושמואל כתבתיה בארוכה בפרק הניזקין בס"ד.
7 המגדיש בתוך שדה חברו וכו'. אע"פ ששנינו בפרק הפרה הכניס פירותיו לחצר ב"ה שהיא כיוצא במשנה זו ממש הכא אצטריך למתנייה או לאפוקי מדר' דאמר בכולן עד שיקבל עליו ב"ה לשמור או לאשמועינן דינא דנטר בי דרי דלכ"ע הו"ל כמ"ד עול ואנטר לך כדאיתא בגמרא.
8 מתניתין: אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב. מסתברא דפירושא דמתניתין הכי המביא את העצים חייב שהראשון לא היה במעשיו כלום אבל האחרון עושה את הכל והוא שהלכה האש ברוח מצויה וא"נ ברוח שאינה מצויה אם היתה כבר קודם שהביא העצים הא לאחר מכן פטור דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האש המביא את האש חייב על הדרך שפירשנו.
9 בא אחד ולבה. כלומר שלא היתה מתלבה מעצמה וליבה זה והלכה בלבויו הוא חייב ובעל האש והעצים פטורין שאין מעשיהם כלום בלתי המלבה.
10 לבתו הרוח. כלומר רוח שאינה מצויה כולן פטורין והוא שבא הרוח לאחר מעשיהן וכולן דקאמר אפילו המלבה וכגון שלא היה בלבויו כדי ללבות וכדתניא בברייתא דמתניתין בגמרא. וגרסינן בירושלמי לבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרן ברוח של אונסין היא מתנינין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב.
11 ר' יוחנן ור"ל תרוייהו אמרי אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא ונ"ל דרוח שהעולם מתנהג בו לאו רוח מצויה היא דברוח מצויה לעולם חייב מביא אש או העצים אלא רוח שהעולם מתנהג בו לעתים ולאפוקי ממ"ד תמן דאינם פטורין אלא בשלבתו הרוח של אונסין שהיא רוח סערה שאין העולם מתנהג בו שאינה נושבת אלא לעתים רחוקות ולפיכך פטורין דלא הוו להו לאסוקי אדעתייהו כלל כשהביאו האש והעצים או שלבה מי שלבה אבל ברוח שהוא חזק יותר ממה שהוא מצוי תדיר שהוא רוח היום חייב שהיה לו לחוש שמא יבא שפעמים שהוא בנוהג שבעולם ואתו ר' יוחנן ור"ל למימר כל שנשבה הרוח לאחר מעשיהם אם הוא יותר מרוח המצויה תדיר פטורין דלא הוה להו לאסוקי אדעתייהו שפעמים אינו בא אבל ברוח מצויה כולן מודים שהן חייבין דהיינו אשו והיינו אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצויה.