רשב"א על בבא קמא ק״ז

1 דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. פירוש, כיון דכופר בכל פטור כל שכן דהוה ליה למיפטר מודה מקצת דמשיב אבידה הוא. ואם תאמר ומנלן דכופר בכל פטור אדרבא נימא כיון דאפילו מודה מקצת חייב כל שכן כופר בכל. י"ל דמדמחייב רחמנא מודה מקצת ושתק מכופר בכל שמע מינה דכופר בכל פטור דאי לא לכתוב רחמנא בכופר בכל ואנא ידענא דמודה מקצת נמי חייב, דמאי אמרת כיון דמודה מקצת ולא כופר בכל רגלים לדבר דקושטא קאמר, לא היא, דאדרבה קאמר איכא למימר דאיערומי קא מערים סבר אי כפרנא בכל בעינא אישתבע אודה במקצת ואהוי כמשיב אבידה ואפטר וכדאמר בריש פרק שנים אוחזין בטלית ד, ב אי ס"ד שתים חייב בשלש היאך פטר ליה רבי עקיבא הא ערומי קמערים סבר אי אמינא שתים בעינא אשתבועי אימא שלש ואהיה כמשיב אבידה ואפטר. ואינו מחוור בעיני, דכיון דע"כ איצטריך למיכתב חד מינייהו לגלויי אחבריה אדרבה נימא מדחייב רחמנא שבועה במודה מקצת ואף על גב דרגלים לדבר דקושטא קאמר שמע מינה דכל שכן כופר בכל. ויש מפרשים דמשבועת עד אחד ילפינן פטורא לכופר בכל דע"כ שבועת עד אחד בכופר בכל היא, דאי מודה מקצת העדות עד אחד למה לי בלא עד אחד מיחייב, וגם בזה יש לגמגם דדלמא עד אחד קאתי בשאין כפירת הטענה שתי כסף עי' שבועות מ, א או בשאין בהודאה שוה פרוטה דבלא עד אחד לא משתבע. וי"ל דדוחק הוא לומר שלא הוצרך עד אחד כי אתי אלא בשאין כפירת הטענה שתי כסף.

2 אמר ליה רב נחמן והלא שלש שבועות משביעין אותו. מדאיתביה רב נחמן שמעינן דלית הלכתא כרב ששת דאמר דכל ששלח בה יד פטור, ואפשר דלית הלכתא נמי כרבי חייא בר יוסף דפליג ארב ששת ואמר דאינו חייב עד שישלח בו יד מדאמר ליה רבי חייא בר אבא היכי אמר רבי יוחנן בעומדת על אבוסה. ומיהו כיון דר' חייא בר אבא לא שמע מיניה דרבי יוחנן אי דוקא בעומדת על אבוסה אבל שלח בה יד קנה או דלמא אפילו בעומדת על אבוסה קאמר וסמך על כיוצא בזה ששמע ודחי לה ואמרינן לא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ואתמר נמי משמיה דרבי יוחנן הכי שמע מינה דהלכתא כר' חייא בר יוסף וכן פסק ר"ח ז"ל.