רשב"א על בבא קמא פ״א

1 גרופיות. פירש בערוך ענפים. כלומר כשהן קטנים קרויין גרופיות כמו יחור של תאנים וזמורות של גפן שלאחר כן שלכל אחד יש לו שם בפני עצמו ואמרו בבראשית רבה פרשה ל"ב ואתה קח לך מכל מאכל זמורות לנטיעות יחורים לתאנים גרופיות לזיתים.

2 מעין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו. ואם תאמר והא אמרינן בפרק כל הצלמים ע"ז מז, א המשתחוה למעין מימיו מהו לנכסים. ופריך דמים של רבים אינן נאסרין ואוקי' דנבעי מארעיה, דאלמא כל דנובעין מארעיה אין מימיו אסורין מסורין לרבים. וי"ל דהכא מעין היוצא בתחלה איירי כלומר שנובע מעצמו והתם בשחפר וטרח להוציא לו מים.

3 ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד ספינה. פירש רש"י ז"ל שדרך הצדים לתקוע יתידות לעשות גדרי קנים קטנים במים לקבץ שם דגים, ופירוש ויעמיד ספינה נתינת טעם כלומר מפני שמעמיד את הספינות ומעכבם. וקשה קצת בעיני הלשון, שאם כן היה לו לומר ובלבד שלא יפרוס כדי שלא יעמיד הספינה. ועוד הי' לו לומר ושלא יעמיד הספינות. והראב"ד ז"ל פירש שלא יפרוס קלע לצוד ויעמיד ספינה של ציידין שנושאין הקלע. וזה נראה יותר נכון. ומה שאמרו שלא יפרוס קלע כל אדם קאמר ואפילו הבעלים שכך התנו השבטים ואין בין בעליהם לשאר השבטים אלא שהן אין פורשין אפילו רשת ומכמורת אלא משליכין חכה והבעלים נותנין אפילו רשתות ומכמורות וכדתניא בסמוך עמוד ב' בראשונה התנו השבטים זה עם זה שלא יפרוס קלע ויעמיד הספינה אבל צד הוא ברשתות ובמכמורות.

4 תלתן שעלה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור. פירוש, אף על פי שהוא זורע את העשבים ועלה התלתן מעצמו אין מחייבין אותו לעקור מיד שעל כן זריז הוא ליטלן כדי שלא יפסידו התלתן ואין חוששין שמא יקיים את העשבים. אף על פי שאמרו כלאים פ"ז, מ"ו הרואה כלאים בכרמו ואמר לכשאגיע לשם אלקטנו לא קדש לכשאחזור אלקטנו הרי זה קדש, שאני התם שמא יתעצל מללקט, אבל כאן זריז הוא ללקטן כדי שלא יפסיד התלתן.

5 והא דידן טל נמי קשה ליה. הלוך בני אדם. ור"ח ז"ל כתב דיש מפרשים שאפילו הליכת הטלאים קשה להם.

6 יתידות הדרכים. פירש רש"י ז"ל בימות החמה הטיט וכו' ונעשה כיתידות מפני פסיעת אדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשה כשחיתות. ור"ח ז"ל פירש טיט השרוי בדרכים, ודומה לו בסדר טהרות במסכת מקואות בפרק אלו חולצין פ"ט, מ"ו טיט היון זה טיט הבורות שנאמר ויעלני מבור שאון מטיט היון גץ יוני זה יתידות הדרכים, ואלו שהלכו עליהן אין טובלין, ואמרו עלה בתוספתא שם פ"ו ה"א אלו הן יתדות הדרכים אלו שמחהלכין עליהן בימות הגשמים והן מתערבין מתעכבין _ ש"מ על הבגדים, והן כמין גומות מלאות מים ושפתי הגומות נקראים יתידות וכשהדרכים כן יש לעוברים ושבים להסתלק בצידי דרכים שהן קצה שדות הסמוכות לדרך.

7 מפסג ועולה מפסג ויורד. פירש הר"א אב"ד ז"ל ואף על גב דאמרינן לעיל בבא קמא ס, ב אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, הני מילי בחנם שלא ליתן לו הדמים, אבל על מנת שיתן לו הדמים אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר שכל תקנות אלו בלא נתינת דמיהן שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ ואלו ואילו בנתינת דמים למה לי תקנת יהושע בלא תקנה נמי הדין כן שמציל עצמו ונותן דמים. ועוד, שכל אותן שנתן דמים בהדיא תני לה קוצץ סוכו של חבירו להציל נחילו שלו ונותן לו דמי סוכו ונותן ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו, ואילו היה נותן דמים אף במפסג היה להם לומר ונותן דמי נזקו לבעלים.

8 ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. ודוקא בשעקל בית הבד כרוך עליה שהבעלים יכולין להדק ולהציל הא לאו הכי אם הציל בעל היין לעצמו הציל דכל שהולך לאבוד הפקר הוא, וכן אמרו בפרק הגוזל בתרא לקמן בבא קמא קטו, ב. ואיכא למידק, אמאי נוטל דמי יינו והא אין לו אלא שכרו שהרי שנינו בפרק הגוזל שם, א זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו, ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו, והכא לאו בהתנה קאמר דאם כן לא הוצרכו לתקנות יהושע. וי"ל דהא יחידאי הוא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה תני לה. עוד י"ל דהכא כששכרו בעל הדבש לשפוך יינו של חבירו להציל את הדבש שלא מדעת חבירו ונותן לו דמי יינו דומיא דקוצץ את סוכו להציל נחילו שלו שלא מדעת בעל הסוכה.