רשב"א על בבא קמא פ׳

1 והטבח לוקח ושוהה ובלבד שלא ישהה העגונה שלשים יום. פירש רש"י ז"ל הטבח הלוקח בהמות הרבה ליום השוק ומקבץ שלשים יום ושוהה עד יום השוק ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום אחר השוק. ובתוספות הקשו אם כן למה לא הזכיר יום השוק בברייתא גבי טבח כמו שהזכירו רגל ומשתה, ועוד אם העגונה היינו האחרונה למה קראוהו אחרונה ברגל ומשתה וקראוהו עגונה גבי טבח. והם פרשו שהטבח לוקח בהמות הרבה ביחד ואסרו לו שלא ישהא אותן יותר משלשים יום משלקחן אבל שלשים יום יכול לשהות משלקח ואפילו אם שחט את כולן ולא נשארה אלא אחת לבדה העגונה אף אותה יחידית לא ישהה יותר משלשים יום וגרסינן בהא דטבח ובלבד שלא ישהה העגונה יותר משלשים יום וכן היא בתוספתא אבל ברוב ספרים לא גרסי יותר משלשים יום אלא שלשים יום כדברי רש"י ז"ל.

2 אמר להם מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר. רש"י ז"ל משמע שסבור דלשהות בבית אפילו שלא לצורך הרגל ואפילו לשהות יותר משלשים יום בעו מיניה והתיר להם וכמעשה דאותו חסיד שכך סבר פירש _ ס"מ הוא ז"ל ורבנן פליגי עליה. ואין צריך לפירוש זה אלא קודם הרגל שלשים יום קא בעי מיניה והתיר כרבנן. ומיהו מסתברא כדברי רש"י ז"ל שהרי לאחר דברי רבן גמליאל אמרו ומעשה בחסיד דלכאורה משמע שדברי רבן גמליאל כמעשה של אותו חסיד.

3 אלא קושרו בכרעי המטה. ולאו דוקא נקט קושרה אלא אפילו כלואה בבית שלא תצא ותרעה בחוץ שרי, וקשרה בכרעי המטה אורחא דמלתא נקט שקושרין אותו בחבל היוצא מן המטה כמו שאמרו בפרק אלו טרפות חולין נב, ב חבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור ופירש רש"י ז"ל שבכך ראוי לקשור בהמה בכרעי המטה וכדכתיב אסרו חג בעבותים שהיו קושרין את הקרבן בכרעי המטה עד שהביאוהו למזבח, ואי נמי אפשר דאתא לאשמועינן דאפילו קשרו אין מגדלין אלא משהין.

4 שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה. פירש רש"י ז"ל דשדה של אחרים היתה. והראב"ד ז"ל פירש שדה שלה היתה ואף על פי שלהן היתה נענש מפני שהיתה מפסדת האוכלין. וזה נראה לי יותר, ולפי פירוש זה מסתברא דהכי קאמר אף על פי שהיתה שלהן והפסדה מועט אפילו הכי אסור שהרי נענש בכך.

5 חובה תקברינהו לבנה. פירש ר"ח ז"ל דהכי קאמר וכי רוצה היא לקבור את בניה שלא תהא עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגבי הצאן והוה כשגגה שיוצאה מלפני השליט. ואין הפירוש הזה נראה, מפני שאמרו גם כן בנזיר בפרק שני נזירין נז, ב דידך מאן מקיף אמר ליה חובה תקברינהו לבנה ומשם נראה דלשון קללה היא שמקללת אותה על שעושה כן. ויש מפרשים דהכי קאמר הכא והתם וכי אינה יראה שתענש ותקבור את בניה.

6 מכי אתא רב לבבל. פירש רש"י ז"ל מכי אתא והרבה ישיבות ונתקבצו שם הרבה מישראל ורוב שדות היו של ישראל, וכענין זה פירש גם בפרק קמא דגטין בתחלתו ו, א שאמר ועשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגטין מכי אתא רב לבבל ונעשו בקיאין לשמה מתוך שהרבה ישיבות. ורבינו תם ז"ל הקשה עליו דהא פריך עלה התם ממתניתין דמצפון עכו כלומר מעכו ולהלן כגיטין הבאין מחוץ לארץ ואם איתא מאי קמקשה מן המשניות שנשנו קודם שבא רב לבבל, אלא הכא והתם הכי קאמר מדאתא רב לבבל ולמדם שמימות הנביאים כשגלו יכניה לבבל תקנו כך.

7 הא דנפק רב ודרש חתול מותר להרגו. לאו למימרא דעכשיו תיקן, דאם איתא מאי קא מותיב ליה מברייתא, אלא נפק ודרש שמימות הראשונים התקינו שיהא מותר להרגו, ואפשר לי לומר דעכשיו תיקן והכי אקשו עליה היאך תיקן ואף על פי שעכשיו הזיק והלא התירו לגדל מפני שהוא צריך לבריות הרבה כדי לנקר את הבית.

8 מתריעין על החכוך בשבת. פירש רש"י ז"ל בשופר. והקשו עליו בתוספות שהרי אמרו בפרק קמא דתעניות יב, א שופר בשבת מי איכא, פירשו הם מתריעין בעננו. ואם תאמר אם כן הא דקתני בברייתא דושאר כל מיני פורענות אין מתריעין אלא צועקין היינו צעקה היינו התרעה היינו עננו, י"ל דההיא ברייתא בחול מתניא והתרעה דהתם ודאי היינו התרעה בשופר אלא הכי קא מקשה מדקתני שאין מתריעין על החכוך בשופר אפילו בחול שמע מינה שאין מתריעין עליו בשבת אפילו בעננו שאילו היה כל כך קשה שמתריעין עליו בעננו בשבת ראוי להתריעו עליו בחול בשופר.

9 הכי גרסינן: כגון חכוך וחגב. ולא גרסינן גובאי דהא בפרק סדר תעניות יט, א שנינו באלו שנים מתריעין על הארבה ועל החסיל והגובא אלא חגב אינו קשה כל כך ובתוספתא תענית פ"ב ה"א נמי תניא מתריעין על הגובאי בכל שהוא מפני שהוא מכה מהלכת רבי שמעון ב"א אומר אף על החגב, ולספרים דגרסי הכא גובאי אפשר לומר דשני מיני גובאי הם ואחד מזיק לשדות ועליו מתריעין ויש שאינו מזיק אלא לאדם והיינו הא דהכא דומיא דנחשים ועקרבים וזבובים.

10 אלא אומר לאינו יהודי ועושה. דמשום ישוב ארץ ישראל התירו שבות דאמרינן דאמירה לאינו יהודי, ויש אומרים דהוא הדין לצורך מצוה אחרת וכן אמרו בהלכות גדולות שמביאין איזמל על ידי אינו יהודי אפילו דרך רשות הרבים ויש אומרים שאין מביאין אפילו על ידי אינו יהודי שמשום ישוב ארץ ישראל בלבד התירו, וכבר הארכתי בה הרבה בעובדא דההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה עירובין סח, א.