רשב"א על בבא קמא קי״ג

1 ולא היא כיון דאמר צייתינא קרעינן לה לפתיחא. ודוקא למאן דאמר לא צייתנא אבל למאן דאמר לא אתינא אף על גב דאמר אתינא לא קרעינן עד דאתיא וטעמא דמילתא משום דלפריעה כאנוס הוא דלמא לית ליה הלכך כיון דאמר פרענא קרעינן ליה לפתיחה דמעתה לאו מורד הוא אבל באומר אתינא הא אי לאו מורד הא מצי למייתי והלכך עד דאתא לא נפיק מכלל מורד.

2 אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני זמנא וזמנא ובתר זמנא. כלומר לא שניתן לו כל אותן ג' ימים יחד אלא כל אחד ואחד זמן בפני עצמו ומתרינן בו כל זמן וזמן קודם שנכתבה לו עליו פתיחא, והוא הדין לשמתא דעל פי שליח בית דין אין משמתין עד שמתרין בו שני וחמישי ושני.

3 והני מילי לגברא דלא שכיח במתא אבל איתתא דשכיחא במתא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא. ולא משהינן לה אלא לאורתא כתבינן עליה פתיחא וכעובדא דרב כהנא דאזמנה לההיא איתתא בצפרא ולאורתא כתב עליה פתיחא, והוא הדין לכל אינש דהוא כיוצא בה דשכיח במתא. וכן כתב ר"ח ז"ל. ובתוך שני וחמישי ושני אין כותבין פתיחא ואפילו שמותי לא משמתין דגרסינן במועד קטן בפרק שלישי מז, א אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים יום ומחרימין לאחר ס' רב הונא בר חיננא אמר רב חסדא שני וחמישי ושני. וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות כלומר אין מנדין אותו לאלתר אלא עד דמתרין בו שני וחמישי ושני, והני מילי לממונא אבל לאפקרותא מנדין לאלתר בלא התראה. עד כאן.

4 בעיא מיניה רב כהנא מרב מטה ומיסב עליה שלחן ואוכל עליו מהו. כלומר, מי אמר רבי דוקא בפרה וחמור וכיוצא באלו שבני אדם רואין אותן בחוץ אבל מטה ושלחן שבבית לא, או דילמא גם הני דברים מסויימין הן ומי שנכנס בביתו רואה וחייב להחזיר מפני כבוד אביהם, ואמר לו תן לחכם ויחכם עוד, כלומר שאף אלו חייב להחזיר מפני כבוד אביו, ובשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת עיין לעיל בבא קמא לד, ב. ואף על גב דלא קיימא לן כרבי בגזילה קיימת דטעמא דרבי או משום דסבירא ליה יאוש כדי קני או משום דסבירא ליה רשות יורש כרשות לוקח דמי ולית הלכתא כחד מהני, מכל מקום נפקא לן מינה שאם הניח להן אביהן דבר מסויים שלקח ברבית דאינן חייבין להחזיר דבר תורה וכדאמר לעיל בבא קמא קיב, א דלדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר ואפילו הכי אם הניח להן אביהן דבר מסויים חייבין להחזיר משום כבוד אביהן וכדתניא בברייתא בפרק איזהו נשך ב"מ סב, א ושעשה תשובה שמעינן מהא דרב דלאו דוקא טלית או פרה וחמור אלא הוא הדין למטה ושלחן.

5 מתני': אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס הגבאין. פירש רש"י ז"ל הגבאין שגובין כסף גולגלתא וארנונא. ותימה לי דגמרא משמע דמכיס הגבאין פשיטא להו דגזל נינהו מדאקשו בגמרא מוכס והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. מוכס הוא דקשיא להו הא גבאין פשיטא להו. ותמה על עצמך דכסף גולגלתא דינא דמלכותא הוא וגרסינן בפרק חזקת הבתים ב"ב נה, א הני זיהרורי דזבני ארעא לטסקא זבינייהו זבינא והני מילי לטסקא אבל לכרגא לא מאי טעמא כרגא אקרקפתא דגברי מנח ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא, כלומר ואף לכרגא דבינייהו זבינא אלמא לאו גזל הוא. וי"ל שאף הרב ז"ל לא נתכוין אלא כמ"ש לארנונא שהמלך מטיל כרצונו ושלא מן הדין _ ש"מ. והראב"ד ז"ל פירש הגבאין שגובין מס המלך יותר מחק מפני שהן גזלנין ואינן קונין ביאוש שהמסים כאלו אינן דין כי דינא דמלכותא אמרו וזולתי _ ש"מ דינא דמלכא לא אמרו עד כאן. אני תמה במה שכתב הרב ז"ל דגבאין גזלנין הן ואינן קונין ביאוש והלא כיון דמצות המלך היא מתייאשים מהן כעין גייס בש"מ _ גניבה לקמן בבא קמא קיב, א. ועוד שאפילו הן גזלנין למה אסור לפרוט מהן והלא פרוטות כל איש ואיש אינן נכרות איזה של ראובן שיחזירנה לראובן ואיזה של שמעון שיחזירנה לשמעון דלאו דבר מסויים הוא ואילו בא המוכס או הגבאי לעשות תשובה ולהחזיר לראובן מה שנטל ממנו אין ראובן אסור במה שיחזור לו מתוך הכיס והתיבה ככלים שנתחלפו בבית האבל ובבית המשתה שאסור להשתמש בהן ב"ב לו, א לפי שהבעלים מתייאשין מאותן פרוטות ואף על פי שאין מתייאשין מן התשלומין והרי הן ככלים שנתחלפו בבית האומן שם, ואם כן למה לא נתייאשו הבעלים מאותן פרוטות. ועוד שהרי שנינו בבבא שלאחר מתניתין זו קיב, א נטלו מוכסין חמורו נתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן, ולכאורה משמע דמוכס דבבא דרישא לא מפני שאין הבעלים מתייאשין מהן.

6 ולפיכך נ"ל דברישא נמי לא מפני שלא נתייאשו הבעלים היא אלא דלכתחלה אסור דבעלמא בדבר המסוים בדכותיה לא הי' הקנין גומר _ ש"מ עד שיבואו ליד זה הפורט מהן דיאוש כדי לא קני וכי אתו לידיה עדיין לא היה קנוי ביד הגזלן דבידא דידיה הוי שנוי רשות הלכך להרחקה בעלמא ולגדור שלא לקנותה מן המוכסין והגזלנין אסרו לכתחלה והיינו בבא דרישא דקתני אין פורטין דמשמע לכתחלה ולהרחקה, אבל בבא מציעתא קתני דינא אם נטלו חמורו ונתנו לו חמור אחר מן הדין הרי זה שלו לפי שאף על פי שהוא דבר מסויים מתייאש הוא ממנו ובדיעבד קנאו דהוה ליה יאוש ביד מוכס ושינוי רשות בידא דידיה ואפשר שבזה שהוא מציל מידם אפילו לכתחלה נוטל חמור אחרא וטלית אחרת ואינו חושש כיון שנתייאשו הבעלים עד שלא יבא לידו. ובבא דסיפא דהיינו המציל מן הגייס ומן הליסטים קיב, א בגייס ולסטים אינו יהודים דאין הבעלים מתייאשין מן הסתם מהן דכיון דדייני בגיותי לא נתייאשו שעוד יצעקו אל המלך או אל השופט ויחזירו את אשר לו אבל מציעתא בישראל דאמרי מי יימר ואפילו מן הסתם מתייאשין מהן.

7 גמרא: תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר. פירש הראב"ד ז"ל המוכס נותן דינר לגבאי צדקה ואם אינו רוצה ליתן אלא חצי דינר או שליש הדינר מחזיר לו גבאי צדקה המותר מכיס הצדקה והטעם לפי שאין המוכס נוטל אלא פרוטות. ולא נהירא, דמנא ליה דלא שקיל אלא פרוטות, והלא המוכסין אין נוטלין אלא לפי מה שהיא הסחורה ופעמים נוטל כמה דינרין לפי החבילות. ועוד, אם בא לומר שאין אסור ליטול ממנו אלא פרוטות ודינרין מותרין ליתני אבל נותן לו דינר. ולמה ליה למימר ומחזיר לו. ועוד, דלא הוה ליה למימר אבל נותן אלא אבל נוטל ממנו דינר לפי מה דקתני במשנתינו אין פורטין. וספרים יש שגורסים אבל מקבלין ממנו דינר ומחזיר לו את השאר. לפי גירסא זו אפשר לפירושו של הרב ז"ל, אלא שעדיין קשה מה בין דינר לפרוטות ולמה ליה לומר ומחזיר לו את השאר. ורש"י ז"ל פירש נותן לו זה שנותן את המכס נתן למוכס דינר כסף ומקבל מן המוכר פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידן. וזה עיקר.

8 במוכס אינו יהודי עסקינן. כלומר שקנה המכס מן המלך. כתב הראב"ד ורב אשי קאי אהנך תרתי דהיינו הך דכלאים והך דנודרין להרגין אבל מתניתין דהכא ודאי בישראל מיירי. וקשיא לי טובא, דאי במוכס של בית המלך ובמוכס שיש לו קצבה האיך התירו לידור ולהוציא בשפתיו יאסרו פירות שבעולם עליו ולבטל בלבו ולומר היום שהרי אמרו שם נדרים כח, א דברים שבלב אינן דברים אלא שבמקום אונס התירו לו דגמר יפה בלבו ומבטל אלמא דוקא במקום אונס ולהציל את שלו התירו הא לגנוב את המכס בעקיפין וליטול מה שאינו שלו לא התירו. ותדע דהתם גבי מתניתין דנודרין להורגין הקשו ולהבריח את המכס שרי והאמר שמואל וכו' ופרקו במוכס העומד מאליו ובמוכס שאין לו קצבה ולא הביאו האי פירוקא דרב אשי, אלא נראה ודאי דהא דרב אשי לא קאי אלא אההיא דכלאים. וספרים מוגהין יש שהביאו ההיא דכלאים באחרונה ועלה קאי רב אשי, והוא הנכון.

9 יכול יגלום. פירש רש"י יכול יניח את האינו יהודי לכפול ולהוסיף על הלואתו ולתבוע מה שלא נתן תלמוד לומר וחשב עם קונהו, ידקדק עם קונהו. ואינו מחוור בעיני, דהא פשיטא ולא צריכא למימר. והרב בעל הערוך פירש יגלום מלשון גולמי כלי עץ חולין כה, א כל דבר שאינו נגמר קרוי גולם ולפיכך אמר כאן גאולה תהיה לו שלא ימשכננו ויצא בלי גאולה תלמוד לומר אחרי נמכר גאולה תהיה לו יכול יגלום החשבון ויטעהו תלמוד לומר וחשב עם קונהו. וזה עיקר.

10 בש"מ: או לעקר זה הנמכר לע"ז. לעקר לגוי שהוא עקר שהוא כומר לע"ז עצמה.

11 הא דדחינן: שאני התם דאיאוש מרוותייהו מנייהו. פירש הראב"ד ז"ל ואף על פי שאין היאוש קונה ושינוי גמור נמי אין כאן דמחובר שיוכל לתלוש לא שמיה שינוי הואיל ושמו עליו יאוש עם השינוי הזה מיהא נקנה. ואינו מחוור בעיני, אלא נראה יאוש ושנוי רשותש איכא שהרי המלך מוסר הגשרים לרבים.

12 אבל אריא אריסותיה מפיק. כלומר האריס מסלק חלק אריסותו. ונראה לי טעמא דמלכא נמי ניחא ליה שלא יהא חלק האריס משועבד דארעא לאריסות קיימא ולולי האריסין לא היה המלך נוטל פירות ואפילו היתה הארץ למלך היה נותנה לאריס ולפיכך אין חלק האריס משועבד לטסקא.

13 אבל שתא דחליף חליף. כתב הר"א אב"ד בש"מ _ הראב"ד ז"ל אם זה הגבאי פייס את המלך משלו ורוצה לגבות מכולן אין לו רשות ליקח הכל מן האחד אלא לפי חלק כל אחד ואחד, דלא אמרינן שליחא דמלכא כמלכא אלא היכא דלא קיבל המלך חלקו. עד כאן.

14 אסור ליקח מהן. פירש רש"י ז"ל אינו יהודים שיש להם בהמות ומזבלין שדות בשכר אסור ליקח ממנו בהמה שמא נתחברה עם בהמתן של ישראל ושל ישראל בני העיר היא. וזה תימה, דרוב בהמות של אינו יהודי הם והולכים אחר הרוב דאפילו בגזלן מותר ליקח כל זמן שהרוב שלו, ואסיקנא בשלהי פרקין קס, א אפילו מועט שלו. והראב"ד ז"ל פירשה בלוקח כל הזבל שבדיר ויש בתוכו זבלי בהמות של ישראל. וכן פירש ר"ח ז"ל.

15 הא דאמרינן: בבר ישראל דידע סהדותא על ישראל חבריה ואזיל ואסהיד עליה משמתינן ליה. כתב הראב"ד ז"ל נראה לי בעדות שיוכל לטעון עליו בדינינו ובדיניהם מוציאין ממון, אבל בעדות שאין לטעון עליו שום טענה כיון שהודה לו בפניו והזמינו לעדות ואמר לו אני רוצה לכפור בו ונחלק ביני ובינך או שתשתוק בעבור אהבתי ואטול זה החוב לעצמי ולא נפרד ממנו כדי שיוכל לומר אחר כן פרעתיו שהעד ברור לו שהכפירה אינה בשום טענה של אמת אומר אני כי זה חלול השם ואסור וכל שכן במקום שמשביעין אותו שיבא לידי שבועת שקר. עד כאן.

16 ואדם חשוב. בבי דואר בעיא ולא אפשיטא. וכתב הראב"ד ז"ל תיקו דממונא לקולא ואזל ומסהיד ועוד דספיקא הוא לגביה עיין ש"מ.

17 משמתינן ליה עד שיקבל כל אונסא דאתא ליה מחמתיה. ועד דמקבל עליה לא מחייב באונסיו דאי מחייב למה ליה דמקבל עליה ולמה ליה לשמותיה כי אתי אונסא נוקמיה בדינא ונחייביה. הראב"ד ז"ל בש"מ _ תימה ולמה ליה לשמותיה וכו' עד וניחייביה. עד כאן.