רשב"א על בבא קמא ל״ב

1 תרוייהו כי הדדי נינהו. פרש"י ז"ל שאף בעל החבית סייע בשבירתה שבדרך הליכו הטיח חביתו בקורת חברו וא"ת למה לן טעמא שלזה רשות להלך שאפילו לא היה רשות לבעל הקורה להלך היה פטור י"ל שאלו היה בעל הקורה רץ אע"פ שהטיח בעל החבית חביתו בקורה היה חייב לפי ששינה שרץ ובעל החבית מהלך כדרכו וכדאמרינן לקמן רץ חייב מפני שהוא משנה ואיכא למידק דהשתא משמע דדוקא כשבעל החבית בא כנגדו הוא דפטור בעל הקורה משום דכהדדי נינהו הא עמד בעל החבית חייב וא"כ מאי שנא מסיפא דמתניתין דקתני היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון אם עמד בעל החבית פטור י"ל דסיפא בעומד בעל החבית.

2 הא דקתני: שנים שהיו מהלכין וכו' והזיקו זה את זה שניהם פטורין. לאו דוקא הזיקו אלא הוזקו זה בזה קאמר אבל הזיקו משלמין במותר נזק שלם וכדאמרינן בשור שנגח את הפרה שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין.

3 מאי חייב אמר ר' יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות. אבל ברישא שנכנס שלא ברשות פטור מד' דברים וכו' וא"ת מאי שנא מהא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות הזיקו בעל הבית פטור ואמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה חייב משום דנהי דאית ליה רשותא לאפוקי לאזוקי לית ליה רשותא והכא בדידע ליה היא מתניתא דאי לא ליפלוג וליתני בדידה וכן פירשה הראב"ד ז"ל וכן רש"י ז"ל פירש דרישא דפטור בד' דברים היינו בצער ושבת וריפוי ובושת אבל בנזק חייב ואינו מחוור כל הצורך בעיני דפטור דרישא כחייב דסיפא וד' דברים דסיפא היינו נזק וצער ושבת וריפוי אבל בבושת פטור דאינו חייב עד שיתכוין וא"כ מארבעה דברים שחייב בסיפא פטר ברישא ויש מפרשים ברייתא זו בשלא הכיר בו הנגר וא"ת א"כ למאן דמתני הא דרב יוסי בר' חנינא ארישא תקשי לן ההיא דשור שנגח את הפרה דפטר ליה לבעל חבית אי לא הוה ידע ביה וכן נמי במתניתין דהמבקע דהכא דמחייב במבקע ברשות היחיד זה והזיק ברה"י אחר הא ברה"י שלו והזיק בו לאחר פטור י"ל דנגר שאני שהכל רגילין ליכנס אצל האומנין וא"ת עוד כיון דלא הוה ידע ליה היכי קאמר במסקנא דהו"ל כשוגג קרוב למזיד י"ל כיון דשאל עמנו רשות ליכנס הוה ליה לאסוקי אדעתיה שבדעתו ליכנס אצלו מיד והו"ל לעיוני וא"ת כיון שנכנס ברשות מאי שנא מהא דתנן במסכת מכות הזורק אבן לחצר והרג אם יש רשות לניזק ליכנס חייב י"ל דהתם כשהיה לו רשות ליכנס לה בכל עת קאמר כגון שיש לו בה רשות ליכנס ממנה לחצר אחרת וא"נ ששאלה לזמן וכיוצא בזה דה"ל כיער אבל אינו יודע שיכנס לה עכשיו ולפיכך אינו מזיד ולא קרוב לו אבל כאן ששאל רשות לפי שעה הוה לו לעיין ושמא דעתו ליכנס לאלתר.

4 מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא. כלומר שהרישא קרובה יותר לאונס ולפיכך פטור מגלות ואיכא למידק אי משום טענת אונס הוא כ"ש שהוא פטור מד' דברים דיש אונס שחייב בו את הגלות ופטור מארבעה דברים משום דארבעה דברים דומיא דכי יריבון בעינן וכדאמרינן לעיל בשלהי פרק כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו והכיר בה ושכחה לענין גלות חייב לענין ארבעה דברים פטור ויש לומר דהכא לאו משום אונס קאמר אלא שאינו דומה ליער.