רשב"א על בבא קמא ק״ד

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב"א על בבא קמא ק״ג ע״ב רשב"א על בבא קמא ק״ה ע״א »

1 בבא קמא פתח ↗

אֶלָּא אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי מַתְנִיתִין, דְּכֵיוָן דְּיָדַע לְמַאן גַּזְלֵיהּ, וְאוֹדִי לֵיהּ; כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר לְאַהְדּוֹרֵי מָמוֹנָא לְמָרֵיהּ – הָוֵה לֵיהּ כְּמַאן דְּאָמַר לֵיהּ: ״יִהְיוּ לִי בְּיָדְךָ״. הִלְכָּךְ, נִשְׁבַּע – אַף עַל גַּב דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״יִהְיוּ לִי בְּיָדְךָ״, כֵּיוָן דְּבָעֵי כַּפָּרָה, לָא סַגִּי עַד דְּמָטֵי לִידֵיהּ; הָא לָא אִישְׁתְּבַע – הָוֵי גַּבֵּיהּ פִּקָּדוֹן, עַד דְּאָתֵי וְשָׁקֵיל לֵיהּ.

3 בבא קמא פתח ↗

תְּנַן: לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ. הַאי שְׁלוּחוֹ הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא עֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים, מְנָא יָדְעִינַן? אֶלָּא לָאו דַּעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים? תַּרְגְּמַהּ רַב חִסְדָּא: בִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ.

4 בבא קמא פתח ↗

אֲבָל שָׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים – מַאי, הָכִי נָמֵי דְּהָוֵי שָׁלִיחַ? אַדְּתָנֵי סֵיפָא: אֲבָל נוֹתֵן הוּא לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין; לִפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידֵיהּ – שָׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים, הָכִי נָמֵי דְּהָוֵי שָׁלִיחַ!

5 בבא מציעא פתח ↗

פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּאָשָׁם. פְּעָמִים שֶׁהַשּׂוֹכֵר בְּחַטָּאת וְהַשּׁוֹאֵל בְּאָשָׁם, פְּעָמִים שֶׁהַשּׂוֹכֵר בְּאָשָׁם וְהַשּׁוֹאֵל בְּחַטָּאת. הָא כֵּיצַד? כְּפִירַת מָמוֹן – אָשָׁם. בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם – חַטָּאת. פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּחַטָּאת – כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ, וְאָמְרוּ נֶאֶנְסָה. שׂוֹכֵר דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מִיפְּטַר פָּטוּר בְּחַטָּאת, שׁוֹאֵל דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב בְּחַטָּאת. פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּאָשָׁם – כְּגוֹן שֶׁנִּגְנְבָה, וְאָמְרוּ מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה, דְּתַרְוַיְיהוּ קָא כָפְרִי מָמוֹנָא, דְּהָא מִיחַיְּיבִי, וְקָא פָטְרִי נַפְשַׁיְיהוּ. שׂוֹכֵר בְּחַטָּאת וְשׁוֹאֵל בְּאָשָׁם – כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ, וְאָמְרוּ מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה. שׂוֹכֵר דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מִיפְּטַר פָּטוּר – חַיָּיב בְּחַטָּאת. שׁוֹאֵל דְּמִיחַיַּיב בְּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ, וְקָא פָטַר נַפְשֵׁיהּ בְּמֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה – בְּאָשָׁם. שׂוֹכֵר בְּאָשָׁם וְשׁוֹאֵל בְּחַטָּאת – כְּגוֹן שֶׁנִּגְנְבָה וְאָמְרוּ מֵתָה כְּדַרְכָּהּ. שׂוֹכֵר הוּא דְּמִיחַיַּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה, וְקָא פָטַר נַפְשֵׁיהּ בְּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ – בְּאָשָׁם. שׁוֹאֵל דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב – בְּחַטָּאת. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר: כׇּל שְׁבוּעָה שֶׁהַדַּיָּינִים מַשְׁבִּיעִים אוֹתָהּ – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ ״כִּי תִשָּׁבַע״ מֵעַצְמָהּ. קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא כְּרַבִּי אַמֵּי. אִתְּמַר: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר, רַב אָמַר: פָּטוּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב. אָמַר אַבָּיֵי, לְטַעְמֵיהּ דְּרַב, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר דְּעַלּוֹיֵי עַלְּיַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם, דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּהָא מְסָרָהּ לְבֶן דַּעַת. וּלְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, לָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר, דְּעַלּוֹיֵי עַלְּיַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ – חַיָּיב. דְּאָמַר לֵיהּ: ״אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר״. אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא. דְּהָנְהוּ גִּינָּאֵי, דְּכֹל יוֹמָא הֲווֹ מַפְקְדִי מָרַיְיהוּ גַּבַּהּ דְּהַהִיא סָבְתָּא. יוֹמָא חַד אַפְקְדֻינְהוּ לְגַבֵּי חַד מִינַּיְיהוּ, שְׁמַע קָלָא בֵּי הִלּוּלָא נְפַק אֲזַל. אַפְקְדִינְהוּ לְגַבַּהּ דְּהַהִיא סָבְתָּא, אַדַּאֲזַל וַאֲתָא אִגְּנוּב מָרַיְיהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב וּפַטְרֵיהּ, מַאן דַּחֲזָא סָבַר מִשּׁוּם שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר פָּטוּר. וְלָא הִיא, שָׁאנֵי הָתָם דְּכֹל יוֹמָא נָמֵי אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ גַּבַּהּ דְּהַהִיא סָבְתָּא הֲווֹ מַפְקְדִי לְהוּ. יָתֵיב רַבִּי אַמֵּי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי אַמֵּי: הַשּׂוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵירוֹ וְהִשְׁאִילָהּ לְאַחֵר וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ – יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר. וְאִם אִיתָא, לֵימָא לֵיהּ: אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ רְשׁוּת הַבְּעָלִים לְהַשְׁאִיל. אִי הָכִי לִבְעָלִים בָּעֵי לְשַׁלּוֹמֵי! דַּאֲמַרוּ לֵיהּ: לְדַעְתָּךְ. מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו, מְסָרָן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי – חַיָּיב, שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים. טַעְמָא דִּקְטַנִּים, הָא גְּדוֹלִים – פָּטוּר. אַמַּאי? נֵימָא לֵיהּ: אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר! אָמַר רָבָא: כׇּל הַמַּפְקִיד עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי, דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי: אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים – חַיָּיב. הָא לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים – פָּטוּר. מִכְלָל דְּלַאֲחֵרִים, לָא שְׁנָא גְּדוֹלִים וְלָא שְׁנָא קְטַנִּים – חַיָּיב, דְּאִם כֵּן, לִיתְנֵי קְטַנִּים סְתָמָא. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר – חַיָּיב, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר – חַיָּיב, מַאי טַעְמָא? דַּאֲמַר לֵיהּ: אַתְּ מְהֵימְנַתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה, הַאיְךְ לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה. אִתְּמַר: פָּשַׁע בָּהּ וְיָצָאת לַאֲגַם, וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ. אַבָּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: חַיָּיב, רָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: פָּטוּר. אַבָּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: חַיָּיב, כׇּל דַּיָּינָא דְּלָא דָּאֵין כִּי הַאי דִּינָא לָאו דַּיָּינָא הוּא. לָא מִבַּעְיָא לְמַאן דְּאָמַר תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס חַיָּיב, דְּחַיָּיב. אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר פָּטוּר, הָכָא חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? דְּאָמְרִינַן: הַבְלָא דְאַגְמָא קַטְלַהּ. רָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: פָּטוּר, כֹּל דַּיָּינָא דְּלָא דָּאֵין כִּי הַאי דִּינָא לָאו דַּיָּינָא הוּא. לָא מִיבַּעְיָא לְמַאן דְּאָמַר תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס פָּטוּר, דְּפָטוּר, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר חַיָּיב, הָכָא פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּאָמְרִינַן: מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָה לִי הָכָא וּמָה לִי הָתָם. וּמוֹדֵי אַבָּיֵי, דְּאִי הֲדַרָא לְבֵי מָרַהּ וּמִתָה – דְּפָטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּהָא הֲדַרָא לַהּ וְלֵיכָּא לְמֵימַר הַבְלָא דְּאַגְמָא קַטְלַהּ. וּמוֹדֵי רָבָא כֹּל הֵיכָא דְּאִי גַּנְבַהּ גַּנָּב בַּאֲגַם וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ בֵּי גַנָּב – דְּחַיָּיב. מַאי טַעְמָא? דְּאִי שַׁבְקַהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּבֵיתֵיהּ דְּגַנָּבָא הֲוָה קָיְימָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָה לִי הָכָא וּמָה לִי הָתָם, הַאי דְּאוֹתְבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי אַמֵּי וְשַׁנִּי לֵיהּ בְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ בְּעָלִים רְשׁוּת לְהַשְׁאִיל, וְלֵימָא לֵיהּ: מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָה לִי הָכָא וּמָה לִי הָתָם! אֲמַר לֵיהּ: לְדִידְכוּ דְּמַתְנִיתוּ ״אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר״ – אִיכָּא לְאוֹתֹבַהּ לְהַהִיא, לְדִידִי דְּאָמֵינָא: אַנְתְּ מְהֵימְנַתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה וְהַאיְךְ לָא מְהֵימַן לִי – בִּשְׁבוּעָה לֵיכָּא לְאוֹתֹבַהּ כְּלָל. מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה – אֵין זֶה אוֹנֶס, וְחַיָּיב. הָא מֵתָה כְּדַרְכָּהּ – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס וּפָטוּר. וְאַמַּאי? לֵימָא לֵיהּ: אַוֵּירָא דְהַר קַטְלַהּ, אִי נָמֵי אוּבְצָנָא דְהַר קַטְלַהּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? שֶׁהֶעֱלָהּ לְמִרְעֶה שָׁמֵן וְטוֹב. אִי הָכִי, נָפְלָה נָמֵי! שֶׁהָיָה לוֹ לְתוֹקְפָּהּ וְלֹא תְּקָפָהּ. אִי הָכִי, אֵימָא רֵישָׁא: עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְקְפַהּ! לָא צְרִיכָא שֶׁתְּקָפַתּוּ וְעָלְתָה, תְּקָפַתּוּ וְיָרְדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כֵּיצַד הַלָּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ כּוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה לְרַב יְהוּדָה: אֲמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: חָלוּק הָיָה רַבִּי יוֹסֵי

6 בבא קמא פתח ↗

אֵין מְשַׁלְּחִין מָעוֹת בִּדְיוֹקְנֵי, וַאֲפִילּוּ עֵדִים חֲתוּמִים עָלֶיהָ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אִם עֵדִים חֲתוּמִים עָלֶיהָ – מְשַׁלְּחִין.

7 בבא קמא פתח ↗

וְאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: אוֹרָכְתָּא דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״זִיל דּוּן וּזְכִי וְאַפֵּיק לְנַפְשָׁךְ״ – לֵית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ הַאיְךְ: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ.

8 רשב"א על בבא קמא פתח ↗

הא דבעי רבא: אשו שלא בכונה משלם או לא. כתבו בתוס' דשלא בכונה לאו דוקא אלא כל שכן בכונה מדבעי למידק מההיא דעבד כפות לו דפטור משמע דלאו דוקא ומנא ליה דההיא שלא בכונה דלמא ההיא בכונה. אבל הרב ז"ל והראב"ד ז"ל פירשו דוקא שלא בכונה כגון שלא נתכוון להצית את העבד דאי בכונה קם ליה בדרבה מיניה.

9 אורים ותומים, תומים פתח ↗

בין מלוה וכו' הש"ך בס"ק א' הביא דעות מחולקות אי בתוך זמנו שייך מעמד ג' זיל קרי ביה. ולענ"ד יש מדברי המחבר לעיל סימן קכ"ב ראיה ברורה דשייך בתוך ז"פ דלכאורה יש ראיה ברורה לדברי הרא"ש דשליח שעשו בעדים אי רוצה הנפקד אינו נותן לו ודלא כדעת הפוסקים דסבירא ליה אם אין לו דין ודברים דמחויב ליתן וכמ"ש מהרש"ל ביש"ש והש"ך לעיל באריכות וגם טעם הרא"ש משום דחוששין שמא יבטל השליחות מוכרח ודלא כטעם הנזכר בש"ע משום שמא ימות והוא מהך עובדא דאיסור גיורא וכו' דחשש רבא לכל הדברים ואמר אי במעמד ג' לא אזלינא וקשה מה צורך כל זה הוא יעשה לר' מרי בר רחל לשליח להביא פקדונו בעדים והוא ילך ויצטרך ליתן לו. ויזכה בו לנפשו ומה צורך למעמד ג' ועיין ברא"ש דהוכיח מזה דאין הממחה יכול במעמד ג' למנות שליח דא"כ מה בכך דלא יזיל רבא איסור ימנה שליח לביתו של רבא ע"ש וא"כ למה לנו כל חרדה ימנה שליח בעדים להביא שלו מרבא והשליח יהיה ר' מרי בר רחל או שליח אחר. ועכצ"ל בדברי הרא"ש דאין הנפקד מחויב ליתנו לשליח וא"כ אם יבוא שליח יאמר לאו בע"ד דידי את ולהרשאה ליכא למיחש דלא מבעי לשיטת הרמב"ם דבהרשאה בעינן קנין המועיל א"כ הא קאמר רבא דלא שייך שם קנין מועיל דמטבע לא קני' בחליפין וקרקע לא היה לו אלא אפי' להחולקים ארמב"ם היינו כמ"ש הראב"ן דזה היה מתקנתא דנהרדעי אבל מקודם לזה בימי רב ספרא ורבא היה צריך דווקא אג"ק וא"כ במרי דלא היה לו קרקע ליכא למיחש ודינו מוכרח. רק קשה מ"ט יכול לעכב משום דלמא מיית וכו' תינח בשאר בני אדם דיבאו היורשים ויתבעו שנית אם יקרה לשליח אסון אבל בהך וגיורא ליכא למיחש אם ימות ויקרה אסון הרי אין כאן תובע ואם הוא חייב לשלם הרי הוא מוחזק בשלו וזה ל"ל דאולי כבר מת והרי אני זכיתי בו ואין רצוני למסרו ליד שליח דהא ודאי לא חיישינן דכל הא דחיישינן למיתה אף דבערוה חמורה לא חיישינן למיתה אפילו זקן חולה כמ"ש רשב"א בחידושיו לב"ק הוא מטעם שכתב הסמ"ע והפרישה דהוא צועק אני נא אפסיד ממוני על ספק שמא ימות והוא במקום פסידא שיהיה חייב באחריותו אבל במקום דליכא פסידא רק מניעת רווח וחשש לזכות במציאה פשיטא דלא עדיף מגט דאין חוששין למיתה וגם שם דהיה במקום אחד ברגע אחד ילך שליח מבית לבית איך שייך לחוש למיתה ברגע אחד. ולכך ס"ל לרא"ש טעמא אחריני משום שמא מבטל וא"כ אף באיסור יש לחוש כן דיבטל השליחות ואם יהיה הפקדון נאנס ביד שליח ואיסור יקום מחליו יתבעו לרבא שנית ודבריו מוכרחים. אך לפ"ז התימא קיימת על הש"ע דס"ל לביטול ליכא למיחש רק למיתה כמש"ל באריכות דס"ל כדעת העיטור א"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתי ומכ"ש לאותן דלא ס"ל כראב"ן וס"ל דלהוציא מהני הרשאה גרידא לעולם ולא היה חידוש תקנה מזמן נהרדעי וא"כ קשה ה"ל ליתן הרשאה. וצ"ל דהך פקדון ביד רבא היה בזמן ועל היתר תשמישו וא"כ דה"ל הזמן לטובת הנפקד ג"כ דהיתר לו תמישו בו א"י לתובעו תוך זמנו כדלעיל סימן ע"ח ע"ש וא"כ אף אלו היה שולח אלף הרשאה א"י לכופו להחזירו תוך זמנו במה שהוא לטובתו וע"ת זה קבלו ותקנו משיכה בשומרים דלא למהדר ביה תוך זמנו. אך קשה א"כ איך אמר רבא אי במעמד ג' לא אזלינן תיפוק ליה כיון דלא מטו זמנא בלא"ה לא שייך מעמד ג' ועכצ"ל דאפילו תוך זמנו שייך מעמד ג' ודין הנ"ל מוכרח ודוק:

10 בבא קמא פתח ↗

לְסוֹף אֲמַר לֵיהּ: אִי כָּתַב לָךְ נָמֵי ״הִתְקַבַּלְתִּי״, לָאו כְּלוּם הוּא; דִּלְמָא אַדְּאָתֵית שָׁכֵיב רַבִּי אַבָּא, וְנָפְלוּ זוּזֵי קַמֵּי יַתְמֵי, וְ״הִתְקַבַּלְתִּי״ דְּרַבִּי אַבָּא לָאו כְּלוּם הוּא. אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא מַאי תַּקַּנְתָּא? זִיל נַקְנִינְהוּ לָךְ אַגַּב אַרְעָא, וְתָא אַתְּ כְּתוֹב לַן ״הִתְקַבַּלְתִּי״.

11 גיטין פתח ↗

כְּקוֹנָהּ בְּפַרְוָארֵי יְרוּשָׁלַיִם. חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – קָסָבַר כִּיבּוּשׁ יָחִיד שְׁמֵיהּ כִּיבּוּשׁ. וְהָרוֹצֶה לִיכָּנֵס לָהּ בְּטׇהֳרָה נִכְנָס – וְהָאָמְרַתְּ עֲפָרָהּ טָמֵא? בְּשִׁידָּה, תֵּיבָה וּמִגְדָּל. דְּתַנְיָא: הַנִּכְנָס לְאֶרֶץ הָעַמִּים בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל – רַבִּי מְטַמֵּא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. וַאֲפִילּוּ רַבִּי לָא קָא מְטַמֵּא אֶלָּא בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, דְּגָזְרוּ עַל גּוּשָׁהּ וְעַל אֲוִירָהּ, אֲבָל סוּרְיָא, עַל גּוּשָׁהּ גָּזְרוּ, עַל אֲוִירָהּ לֹא גָּזְרוּ. וְהַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא כְּקוֹנָהּ בְּפַרְוָארֵי יְרוּשָׁלַיִם – לְמַאי הִילְכְתָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לוֹמַר שֶׁכּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. בְּשַׁבָּת סָלְקָא דַעְתָּךְ?! כִּדְאָמַר רָבָא: אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה; הָכָא נָמֵי אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה. וְאַף עַל גַּב דַּאֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת, מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לָא גְּזוּר רַבָּנַן. תָּנוּ רַבָּנַן: עֶבֶד שֶׁהֵבִיא גִּיטּוֹ, וְכָתוּב בּוֹ: ״עַצְמְךָ וּנְכָסַיי קְנוּיִין לָךְ״, עַצְמוֹ – קָנָה, נְכָסִים – לֹא קָנָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״כֹּל נְכָסַיי קְנוּיִין לָךְ״, מַהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: מִתּוֹךְ שֶׁקָּנָה עַצְמוֹ, קָנָה נְכָסִים. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: בִּשְׁלָמָא עַצְמוֹ לִיקְנֵי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַגֵּט אִשָּׁה, אֶלָּא נְכָסִים לָא לִיקְנֵי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַקִּיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא! הֲדַר אָמַר אַבָּיֵי: מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא קָנָה נְכָסִים – לֹא קָנָה עַצְמוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: בִּשְׁלָמָא נְכָסִים לָא לִיקְנֵי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַקִּיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא, אֶלָּא עַצְמוֹ לִיקְנֵי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַגֵּט אִשָּׁה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, עַצְמוֹ – קָנָה, נְכָסִים – לֹא קָנָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְרָבָא: כְּמַאן – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר פָּלְגִינַן דִּיבּוּרָא; דִּתְנַן: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ – יָצָא בֶּן חוֹרִין. שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶּן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

12 בבא קמא פתח ↗

וְיוֹרְשִׁין בְּנֵי שַׁלּוֹמֵי חוּמְשָׁא דַּאֲבוּהוֹן הָווּ – אַלְמָא חוֹמֶשׁ מָמוֹנָא הוּא, וּבָעֵי שַׁלּוֹמֵי יוֹרְשִׁין. וּרְמִינְהוּ, עֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר: אֵימָתַי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חוֹמֶשׁ עַל גֶּזֶל אָבִיו – בִּזְמַן שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע לֹא הוּא וְלֹא אָבִיו;

13 בבא קמא פתח ↗

אִי לֹא הוֹדָה, קֶרֶן נָמֵי לָא מְשַׁלֵּם! וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי דְּלָא מְשַׁלֵּם; וְהָא מִדְּקָא מְהַדַּר אַחוֹמֶשׁ – לְמֵימְרָא דְּקֶרֶן מְשַׁלֵּם!

14 רשב"א על בבא קמא פתח ↗

אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. דכיון דלא נתייאשו הבעלים כמאן דמנח ברשותיה דמרי דמי, ולא שנא אכלו השני מדעת עצמו ולא שנא האכילו הגזלן. ותדע לך מדמקשה ליה ממתניתין דהגוזל ומאכיל את בניו וממאכיל את בניו קא מקשה ולא מסיפא דהיינו והמניח לפניהם, כמו שפירשו מקצת הספרים בעל המאור ולומר שאם האכילה להם הגזלן פטורין. וכן פירש ר"ח ז"ל ומותבינן עליה מהא דאין הגזילה קיימת פטורין, ופריק לאחר יאוש. עד כאן. ונ"ל דלאו דוקא בא אחר ואכלו דהא אפליגו לקמן בבא קמא קטו, ב רב ורבי יוחנן בגנב ומכר והוכר הגנב רב אמר הדין עם הראשון דהיינו הגנב ורבי יוחנן אמר הדין עם השני ואמר רב יוסף דלא פליגי כאן לפני יאוש וכאן לאחר יאוש ותרוייהו אית להו דרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה דאלמא לרב חסדא אפילו בשהאכילה הגזלן לשני היא דומיא דגנב ומכר. ועוד מדאקשינן לקמן בסמוך לרב חסדא מדתני רב אושעיא אין גזילה קיימת פטורין ואיצטרכינן לאוקמיה בלאחר יאוש ואי איתא מאי קושיא אפילו תוקמה לפני יאוש כדמוקי לה רמי בר חמא דהתם בשהאכילה להם האב, דאין גזילה קיימת דרב הושעיא היינו האכיל את בניו דמתניתין, ועוד דאי בשאכלה השני מעצמו מאי שנא לפני יאוש אפילו לאחר יאוש נמי, דהא משמע דרב חסדא אית לה יאוש כדי לא קני וכל שנטלה השני מעצמו ואכלה לאו היינו שינוי רשות דאין שינוי רשות אלא הבא מדעת הגזלן כמכרה או נתנה לאחר או שהורישה למאן דאמר רשות יורש כרשות לוקח הא כשנטלה אחר שלא מדעתו אין זה שנוי רשות כמו שאין רשות לגזלן שלקחה מבית בעלים קרוי שינוי רשות לקנותה ביאוש ובאותו שינוי רשות אפילו למאן דאמר לקמן בבא קמא קטו, א דשינוי רשות ויאוש קני כיאוש ושינוי רשות. כ"נ מדברי הר"א אב"ד ז"ל. וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכן מצאתי בתוספתא דגרסינן התם בפרק עשירי ה"י הגוזל ומאכיל לבנו ובתו הקטנים לעבדו ושפחתו הכנענים פטורין מלשלם הניח להן אביהן דבר שיש בו אחריות חייבים לשלם לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברכיגם חייבין לשלם עד כאן, אלמא אפילו בשהאכילן הוא אם גדולים חייבין ואף על פי שלא הניח לפניהם, ובנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו דקתני דפטורין לא משום דחייב במזונותיהם, דהא עבדו ושפחתו העברים דמזונותן עליו וחייבים, אלא טעמא משום דאכילת קטן לית ביה מששא ולא ירדו אלא מזיקין _ ש"מ פטורין. ועבד ושפחה הכנענים נמי הם שהזיקו פטורין לעיל בבא קמא פז, א, אבל בנו ובתו הגדולים ועבד עברי איל מזונותיהן עליו חייבין ושפחתו העברית י"ל דלאו בדוקא נקט לה דאי קטנה פטורה ואי גדולה מאי בעיא גביה עיין ב"מ יב, ב.

15 תוספות על כתובות פתח ↗

כיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים מאי הוי - לרב פריך דאית ליה הולכין בממון אחר הרוב:

1 אלא אמר רבא שאני מתניתין כיון דידע למאן גזליה וכו'. כך גירסת הספרים והכי פירושו אלא מתניתין כולי עלמא היא דבלא נשבע כיון דידעי למאן גזליה ואודי ליה אפילו רבי עקיבא מודה דאינו צריך להוליכה אחריו, ובנשבע אפילו רבי טרפון מודה כיון דידע למאן גזליה ואודי שיוליך אחריו למדי. אבל הראב"ד ז"ל לא גרס כך אלא הכי גריס אמר רבא שאני מתניתין וכו' כלומר לעולם רבי טרפון היא ולא רבי עקיבא, דאילו לרבי עקיבא כיון דהיכא דלא ידע למאן גזליה אף על גב דלא משתבע קניס כי ידע למאן גזליה היכי דלא אשתבע ליתיב מיהא לבית דין. אלו דברי הרב ז"ל. ולאו קושיא כל כך היא דכיון דידע למאן גזליה וקא מודי ולא אשתבע מה הנאה יש לו לנגזל כשיתן ליד בית דין הא אמרינן דהוה ליה כפקדון בידו דהוה ליה כמאן דאמר ליה יהא לי בידך.

2 ולפי דרכו וגירסתו של הרב ז"ל פסק כרבי טרפון בכולה, חדא בהאי סתמא אתי' אליביה כפי מה שפירש, ועוד דטעמיה דרבי עקיבא משום קנסא הוא והאידנא לא דיינינן דיני קנסא ועוד דרבי עקיבא לא קאמר אלא להוציאה מידי שמים ולאו לאכרוחי בבי דינא דהא קתני לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה אלמא משום ידי שמים קאמר עד כאן. והרי"ף ז"ל פסק כרבי עקיבא.

3 הא דאמרינן: אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן. קשיא לי, דלמא במודה שהוא שולחו ואפילו הכי פטור השואל כיון שלא עשאו משאיל שליח בעדים, דהא טעמא דעשאו בעדים משום דכל שטרח כי היכי דלוקים ברשותיה וכל דלא עשאו בעדים גברא מהימנא הוא דקאמר ולאו דליקום ברשותיה. וי"ל דשלחו ביד שלוחו הידוע עכשיו שהוא שלו קאמר, ולא שימצא לאחר כן בהודאת בעל הפרה קאמר, ומשום הכי קאמר שלוחו שהוא ידוע עכשיו שהוא שלוחו ומנא ידעינן אי לאו דעשאו בעדים ועדים מעידין עליו עכשיו שהוא עשאו שליח בפניהם דאפילו מודי או שיש עד אחד אינו ידוע לזה שהוא שלוחו ואוקמה רב חסדא בשכירו ולקיטו שהוא ידוע לזה שהוא שלוחו _ ש"מ בעלמא ולא לשליחות זה. כנ"ל.

4 ליתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים. כלומר דיותר מצוי ונקל לעשות שליח בעדים שאינו צריך אלא שנים מבית דין שצריך ג' ועוד שהכל כשרין להעיד ואין הכל כשרים להעמיד בית דין.

5 קשיא לי אשמעתין, אפילו כי לא עשאו בעדים כיון דאינש מהימנא הוא לדידיה אמאי אין הנפקד שמסר לידו פטור, ולא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלויא עלייה לשמירתו אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור ולכולי עלמא הוא פטור כל דשני מהימן ליה כדאיתא בפרק המפקיד ב"מ לו, א-ב. וי"ל דאין הכי נמי כל שלא אירע בו דבר שהוא מתחייב בו שומר ראשון והשני פטור אבל אם אירע בו דבר שהשומר הראשון חייב בו והשני פטור לא פטר הראשון מחיובו, שלא אמרו פטור אלא שלא פשע השומר כשמסרו לשני לאפוקי ממאן דאמר דאפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר ונגנבו חייב, כיצד הרי שהיה הראשון שומר שכר ומסר לשומר שכר או חנם ונאנס פטור כל שהשני נאמן לו בשבועתו או שהראשון יכול לישבע עליו שהיה עומד בצדו כשנאנס או שנאנס בעדים אבל אם נגנב ומסר שומר שכר לשומר חנם אין אומר שיהא השומר ראשון פטור, והלכך לדעת רב חסדא כל שעשאו שליח בעדים אוקמינן ברשותיה ואפילו היה ראשון שומר שכר ומסרו לזה ופשע בה ונגנבו או שאבדו הראשון פטור, ולדעת רבה עדיין הראשון בחיובו. אלא שעדיין קשיא לי, דאם כן בשומר חנם פטור בין לרבה בין לרב חסדא שהרי נכנס השני תחתיו דראשון כל שהוא נאמן לו שני לראשון כראשון. ועוד צריך לי עיון.

6 אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדי חתומים עליו. יש לפרש חתומים על דיוקני ועל השליחות, ולהאי פירוש הא דרבי יוחנן דאמר אם עדים חתומין עליה משלחין שייכא באידך דרבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי שליח שעשאו בעדים הוי שליח, וכיון שכן קיימא לן כרבי יוחנן בתרוייהו דהוי להו רבה ושמואל לגבי רב חסדא ורבי יוחנן ור' אלעזר תרי לגבי תלתא וקיימא לן כרבים, ועוד דהוה ליה לשמואל לגבי רבי יוחנן וקיימא לן כל שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, והיינו נמי דאמרינן ולשמואל מאי תקנתא ואהדריה כי הא דרבי אבא ואפילו הא דדיוקני מיירי בדאין עדים על השליחות אלא אדיוקני דלמא שמואל לא פליג אדרבי יוחנן בשליח שעשאו בעדים ואם כן לימא תקנתא בשעשאו שליח בעדים. אבל אין נראה כן מדברי ר"ח והרי"ף ז"ל שהם פסקו בשליח שעשאו בעדים כרב חסדא דאקשינן ומפרקינן אליבא דידיה ותו מדרבי יוחנן ור' אלעזר כוותיה, ובדיוקני פסקו כשמואל מדשקלי וטרו לאוקמי סוגיא דשמעתין כשמואל ואמרינן לשמואל מאי תקנתא, ולפי דבריהם עדים חתומים עלי' לא על שליחות אלא על הדיוקני בלחוד. וכן פירש ר"ח ז"ל בהדיא וז"ל ואפילו עדים מעידין שאמר להן זה הכתב כתב ידי הוא ואינן יודעין העדים מה כתוב בו אלא כתבו הם למטה כי פלוני אמר לנו העידו עלי שזה הדיוקני שלי הוא ודיוקני זה הוא כגון חתם ידו. עד כאן. ולהאי פירוש הא דאמרינן מאי תקנתיה ואמרינן כי הא הוא הדין דהוה מצי למימר כי הא דרבי יוחנן ור' אלעזר ורב חסדא _ ש"מ כלומר שיעשה שליח בעדים. ונ"ל משום דהא לא ידעינן שמואל אי כרבה או כרב חסדא משום הכי נקט הא דר' אבא דליכא לאפלוגי עלה.

7 וכל הני מילי לאפטורי נפקד מאונסין, אבל לאפוקי מיניה דנפקד כולי עלמא לא פליגי דלא מצי מפיק, ומצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את עד שיכתוב לו הרשאה ויכתוב לו זיל דון ואפיק לנפשך לעיל בבא קמא ע, א, וכן נמי לכולי עלמא בין בשעשאו שליח בעדים אי נמי בדיוקני ואין עדים חתומים עליה או אפילו שכירו ולקיטו אם אמר לו שלח לי ביד זה פטור דהיינו מתניתין דהשואל ב"מ לח, ב דקתני ואם אמר לו שלח ושלחה פטור, ולא נחלקו כאן אלא בכותב לו מעות יש לי בידך ועשיתי שליח זה להביאם אצלי דאיכא למימר דהכי קאמר ליה אינש מהימנא הוא להביאם אם תרצה לשלחם על ידו.

8 גירסת הספרים: ר' אבא הוה מסיק זוזי ברב יוסף בר חמא. ובדרב פפא נמי גרסינן רב פפא מסיק זוזי בי חוזאי. ואיני יכול להלום שמועה זו לפי גירסא זו דהאמר ליה רבא ליקנינהו ניהלך אגב ארעא, וכן בדרב פפא אקנינהו ניהליה מג, ב אסיפא דביתיה, ואם מעות הלואה הן היאך יכול לקנותם באגב, דאי מלוה על פה אין לה תקנה אלא במעמד שלשתן, ואי מלוה בשטר אין לה תקנה אלא בכתיבה ומסירה אי נמי בכתיבה ואגב ארעא כלומר שיקנה השטר באגב שהוא כמסירת השטר אבל גוף המלוה אין עסק לאגב בה, ואם נפרש ההוא דקאמר אקנינהו ניהליה בהרשאה כפירוש הראב"ד ז"ל איני יודע מה עסק אגב בהרשאה. בש"מ _ אלא שראיתי לו ז"ל שכתב אגב טופס ההרשאה שכתב הוא. ונראה דלא גרסינן מסיק אלא הוה ליה זוזי וכן הוא בפרק המוכר את הספינה ב"ב מז, ב.

9 לסוף אמר ליה אפילו כתב לך התקבלתי לאו כלום הוא דלמא אדאתית שכיב רבי אבא. פירש רש"י ז"ל רבי אבא זקן הוא. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה, דאטו בדבר זה יש הפרש בין זקן וחולה לבחור אי חיישינן לכולהו חיישינן ואי לא חיישינן לכולהו לא חיישינן דהא תנן הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים. ואני תמה בהא דרבא וכי אם כתב לו התקבלתי ונתנו לרב ספרא על ידי אותו התקבלתי למה לא יפטר רב יוסף בכך, ואפילו שכיב ר' אבא בינתיים ולא ידע רב יוסף בכך והא אין לו לרב יוסף לחוש למיתה, ואפילו לערוה חמורה לא חיישינן ומנסבינן לה לאיתתא לעלמא במקום יבום, לענין ממון הקל לא כל שכן. י"ל דשאני הכא דר' אבא כתב התקבלתי לרב יוסף ואמר לו לכשתתן מעות לרב ספרא הריני כמי שקבלתים, וכיון שכן אם בשעה שנותנין לרב ספרא כבר מת ר' אבא אין אותה התקבלתי כלום.

10 אלא מאי תקנתיה נקנינהו ניהלך אגב ארעא. כלומר יכתוב לך הרשאה. והקשה הראב"ד ז"ל כיון דחיישינן בדשווי' שליח ואפילו כתב לו התקבלתי אם כן הרשאה נמי לאו כלום, דהא מדכתב כל מאן דמתענית מדינא עלי הדר שליחא הוא דשוויה וכדאסיק בפרק מרובה בבא קמא ע, א והלכתא שליח שויה. וכתב הוא ז"ל דכיון דכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשיך וכתב ליה נמי כל דמתענית מדינא עלאי הדר משמע לישנא דאקנייתא ומשמע לישנא דשליחות והלכך לגבי בעל פקדון דטעין להכי איכווני מהני אבל יורש דלא ידע לא מצי טעין.

11 הא דאקנינהו ר' שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה. לאו למימרא דבעינן באגב קרקע מסויים אלא מעשה שהיה כך היה. וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דגיטין ח, ב גבי כותב לעבדי עצמך ונכסייך קנוי לך חוץ מאחד מרבוא שבהן.

12 גירסת הספרים: בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו. לפי גירסא זו בשטפא דנשבע הוא ולא אביו אביו ולא הוא נקטיה. ויש ספרים שגורסים שלא נשבע הוא ואביו אלא אביו וזה יותר נכונה.

13 אי לא הודה אפילו קרן לא לשלם. קשה לי, דלמא בדאיכא עדים. ונ"ל דכיון דמחייבין חומש על גזלה ובמאי דמחייב אב פטר הכתוב את הבן אם כן על כרחין בדליכא עדים היא, דאי אתו עדים עד שלא הודה אפילו אביו פטור וכדתנן וכדתניא אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם אבל חומש לא משלם. כנ"ל.

14 הא דאמרינן: בשאין גזילה קיימת אפילו קרן לא לשלם. דהא תנן קיא, ב הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם. קשה לי, דלמא מתניתין בלאחר יאוש וכדמוקי לה רב חסדא בריש פרק הגוזל זוטא והכא בשאכלוה קודם יאוש. ולא היא, דאי בשקודם יאוש וכדרב חסדא אם כן אף הבן חייב וכדרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואם כן תהדר קושיא לדוכתיה ונחייב חומש אשבועה אדידיה.

15 וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי והא מלוה על פי היא ומלוה על פה אינו גובה לא מן הלקוחות ולא מן היורשין. וכתב רש"י ז"ל ואף על גב דאמרינן בסוף בבא בתרא ב"ב קמו, ב מלוה על פה גובה מן היורשין התם משום כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והכא לא שייך נעילת דלת. ופירש בש"מ _ ופסק הרב ז"ל כמאן דפסק שיעבודא לאו דאורייתא אבל אנן פסקינן כמאן דאמר דאורייתא, אלא הכא נראה דקא מקשה אליבא דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואפילו איכא למימר דלא קיימא לן כוותיה אפילו הכי אורחא דתלמודא הוא לאקשויי אפילו אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה, וטובא איכא בתלמודא וחדא מינייהו בריש פרק האשה שנתארמלה כתובות טז, א ושם בתוספות וניזיל בתר רובא ורוב נשים בתולות נשאות ואף על גב דאסיקנא בריש פרק המוכר פירות ב"ב לב, ב דאין הולכין בממון אחר הרוב, וכולן בדרך בשלמא למאן דאמר הכי אלא למאן דאמר הכי מאי איכא למימר, ואי נמי י"ל דהכא אדרב נחמן אתינן דאמר לא קשיא כאן שלא הודה ורב נחמן תלמיד דרב ושמואל הוי ורב ושמואל אית להו התם בשלהי בבא בתרא קמה, ב מלוה על פה אינו גובה מן היורשין.

7 בבא מציעא פתח ↗

לְמַאי חֲזוּ? שֶׁמֶן חֲזֵי לְגִלְדָּאֵי, דְּבַשׁ לִכְתִישָׁא דְגַמְלֵי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה לָהֶם תַּקָּנָה וּמוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. מַאי תַּקַּנְתָּא עָבֵיד לְהוּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: לְקַנְקַנִּים. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? דְּמָר סָבַר: לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה – חָשְׁשׁוּ, לְהֶפְסֵד מוּעָט – לֹא חָשְׁשׁוּ. וּמָר סָבַר: אֲפִילּוּ לְהֶפְסֵד מוּעָט נָמֵי חָשְׁשׁוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר יִמְכְּרֵם בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה לִבְעָלִים. אִתְּמַר, רַבִּי אַבָּא בְּרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וְרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. וְהָא אַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִמְנָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵינוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, חוּץ מֵעָרֵב, וְצַיְדָן, וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה. אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן. מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נִשְׁמָע דְּמוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי. מִדְּרַבָּנַן נִשְׁמַע דְּאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי. וּמִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָכָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָא כָלְיָא קַרְנָא, אֲבָל הָתָם הָכִי נָמֵי דְּאֵין מוֹרִידִין. וְעַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָכָא, אֶלָּא אִי כְּרַב כָּהֲנָא, אִי כְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. אֲבָל הָתָם הָכִי נָמֵי דְּמוֹרִידִין. לְמֵימְרָא דִּתְרֵי טַעְמֵי נִינְהוּ? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי. לָאו מִשּׁוּם דְּחַד טַעְמָא הוּא? לָא, תְּרֵי טַעְמֵי נִינְהוּ. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. וְאָמַר רַב נַחְמָן: מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: תְּרֵי טַעְמֵי נִינְהוּ, שְׁמַע מִינַּהּ. אִתְּמַר: שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה, רַב אָמַר: אֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו, שְׁמוּאֵל אָמַר: מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו. בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמוֹרִידִין. כִּי פְּלִיגִי בְּשֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. רַב אָמַר: אֵין מוֹרִידִין, דִּלְמָא מַפְסִיד לְהוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוֹרִידִין, כֵּיוָן דְּאָמַר מָר שָׁיְימִינַן לְהוּ כְּאָרִיס, לָא מַפְסֵיד לְהוּ. מֵיתִיבִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם״ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיהֶם יְתוֹמִים, אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם וְגוֹ׳״? מְלַמֵּד שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִינָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן, וּבְנֵיהֶן רוֹצִים לֵירֵד לְנִכְסֵי אֲבִיהֶן וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן. אָמַר רָבָא: לֵירֵד וְלִמְכּוֹר תְּנַן. הֲוָה עוֹבָדָא בִּנְהַרְדְּעָא, וּפַשְׁטַהּ רַב שֵׁשֶׁת מֵהָא מַתְנִיתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב עַמְרָם: דִּלְמָא לֵירֵד וְלִמְכּוֹר תְּנַן? אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא מִפּוּמְבְּדִיתָא אַתְּ, דִּמְעַיְּילִין פִּילָא בְּקוֹפָא דְמַחְטָא. וְהָא דּוּמְיָא דִּנְשׁוֹתֵיהֶם וּבְנֵיהֶם קָתָנֵי, מָה הָתָם כְּלָל לָא – אַף הָכָא נָמֵי כְּלָל לָא. וּמוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי שָׁבוּי – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילּוּ שָׁמַע שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, וְקָדַם וְתָלַשׁ וְאָכַל – הֲרֵי זֶה זָרִיז וְנִשְׂכָּר. וְאֵלּוּ הֵן נִכְסֵי שְׁבוּיִין – הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו אוֹ אָחִיו אוֹ אֶחָד מִן הַמּוֹרִישִׁין, הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁמְעוּ בָּהֶן שֶׁמֵּת. הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי נְטוּשִׁים – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. וְאֵלּוּ הֵן נִכְסֵי נְטוּשִׁים: הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו אוֹ אָחִיו אוֹ אֶחָד מִן הַמּוֹרִישִׁין, הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם וְלֹא שָׁמְעוּ בָּהֶם שֶׁמֵּת. וְאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַנְּטוּשִׁים כִּשְׁבוּיִין. הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי רְטוּשִׁים – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. וְאֵלּוּ הֵן נִכְסֵי רְטוּשִׁים – הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו אוֹ אָחִיו אוֹ אֶחָד מִן הַמּוֹרִישִׁין כָּאן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הָלְכוּ. מַאי שְׁנָא הָנָךְ דְּקָרוּ לְהוּ ״נְטוּשִׁים״, וּמַאי שְׁנָא הָנֵי דְּקָרוּ לְהוּ ״רְטוּשִׁים״?

11 בבא קמא פתח ↗

כִּי הָא דְּרַב פָּפָּא הֲוָה מַסֵּיק תְּרֵיסַר אַלְפֵי זוּזֵי בֵּי חוֹזָאֵי, אַקְנִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא אַגַּב אַסִּיפָּא דְבֵיתֵיהּ. כִּי אֲתָא, נְפַק לְאַפֵּיהּ עַד תְּוָאךְ.

« רשב"א על בבא קמא ק״ג ע״ב רשב"א על בבא קמא ק״ה ע״א »