רשב"א על בבא קמא ע״ו

1 דכי קא טבח דהקדש קא טבח. כלומר דלאחר יאוש היא מתניתין דאיכא יאוש ושינוי רשות דכל כי האי סוגיא אתיא כר"י ודלא כר"ל דאוקמא לעיל גבי אין הגונב אחר הגנב בשהקדישוהו בעלים בבית גנב.

2 מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. כלומר דהשתא נמי נקרא עולת ראובן וחטאת ראובן. קשה לי אכתי לפלוג ולתני בדידה במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם תשלומי ארבעה וחמשה דקדשי בדק הבית לאו תורא דראובן דאינו נקרא על שם הבעלים וכדתניא לקמן בבא קמא עט, א גנב והקדיש וכו' משלם תשלומי ארבעה וחמשה וההיא בקדשי בדק הבית היא דאי בקדשי מזבח הא תניא הכי במתניתין דאינו חייב על הקדישו דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורה דראובן, ויש לומר דסתם הקדישו של שור הקדש מזבח הוא וההיא ברייתא דלקמן בקדשי מזבח נמי הוא וליתא מקמי מתניתין וכן דחאה מהלכה הרי"ף ז"ל בהלכות אי נמי יש לומר דניחא ליה לתנא דמתניתין טפי לאיפלוגי בשוורים של הקדש מזבח בין טבח ואחר כך הקדיש להקדיש ואחר כך טבח מלמפלג וליתני בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית.

3 וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ואף על גב דבריש פרקין בבא קמא סג, א ושם בתוס' מפקינן שפטור מכפל מדכתיב רעהו כיון דממעט נמי גונב מבית הגנב והטובח אחר הגנה מדכתבי וגונב מבית האיש דרש נמי ולא גונב מבית הקדש בגררא דהנך.

4 קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא. ואף על גב דלגבי שחוטי חוץ הויא שחיטה דהא אשר ישחט מחוץ למחנה כתיב ויקרא יז, ג הני מילי לענין לאו וכרת דשחוטי חוץ בלחוד הא לשאר מילי לא הויא שחיטה דגמרינן חולין פה, א מטבוח טבח והכן. ואיכא למידק אמאי לא אקשי לכולי עלמא דאפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמהח שחיטה אי סבירא לן כרב יוחנן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון ששחט בה פורתא אסרה תשלומי ארבעה וחמשה לא מחייב עד גמר שחיטה דטבחו כולו בעינן לעיל בבא קמא עב, א וכיון שכן מכי שחט בה פורתא אסרה ואידך כי קא שחיט לאו דידיה קא שחיט, ומסתברא לי דמכיון דאקשינן הכי לעיל שם גבי השוחט חולין בעזרה ופרקינן לה בששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים הכי נמי מידע ידיעי דהוה משני ליה בששחט קצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ, אבל לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אף כשתמצי לומר ששחט רק קצת בחוץ מכל מקום כי גמרה שחיטה באיסורא קא גמרה ואינו ראויה. אלא שעדיין ק"ל דאפילו גמרה באיסור איסורו וחיובו באין לו כאחד וחייב כדמוכח לעיל גבי השוחט חולין בעזרה דבעי מיניה רב חביבי מחוזנאה מרב אשי שמע מינה אינה לשחיטה אלא בסוף דאי ישנה מתחלה ועד סוף כיון ששחט בה סימן פורתא אסרה אלמא למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ניחא דאסורו וחיובו באין לו כאחד ויש לומר דהתם היינו טעמא דשחיטה הוה אלא דמשום שאסרה אף בהנאה קאמר דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דידיה קא שחיט אבל הכא שאני דאינה שחיטה כלל לר' שמעון ואם כן אפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף מכל מקום אותו מקצת אחרון דמשוי לה שחיטה אינה ראויה והרי זה כאלו עקרו שאינו חייב. וכן הדבר לר' שמעון בשגמרה באיסור שחיטה. כך נראה לי.

5 ואוקמה רב דימי משמיה דרב יוחנן בשוחט תמימים בפנים לשם בעליהן. ופריך והרי חזרה קרן לבעלים ומשני ר' יצחק בר אבין שנשפך הדם ורבין תירץ ששחט בפנים שלא לשם בעליהן משום דלא משמע ליה סתמא דמתניתין בשנשפך הדם ורב דימי נמי דמוקי בשנשפך משמע ליה מתניתין דקתני קדשים אפילו פסח וחטאת שאינן כשרים אם נזבחו שלא לשם בעליהן זבחים ז, ב; ח, א.

6 תהי בה רבי אלעזר וכי שחיטה מתרת. מסתברא דלרב דימי שאמר משמיה דר' יוחנן דאוקימנא בשנשפך הדם קא מקשי דכיון שנשפך הדם תו לא מתכשר הבשר ושחיטה שאינה ראויה היא אבל לרבין לא קשיא מידי דכיון דזרק דם לבסוף שחיטה ראוי היא אפילו לר' שמעון וכדמשמע התם בפרק אותו ואת בנו חולין פא, א לפי הגירסא הנכונה שם דאסיקנא התם דמאי דאמר רב המנונא אומר היה ר"ש אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים מאי טעמא כיון דאמר ר"ש שחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה וקדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דלאו אינה ראויה כלל קאמר אפילו לאחר זריקת דמים אלא קודם זריקה וכדגרס התם אמר רב הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים תדע דכמה דלא זרק דם לא משתרי בשר ובעידנא דשחט הוי התראת ספק והתארת ספק לא שמה התראה, אם כן לרבין שחיטה ראויה היא, ואין לומר דר"א סבר לה כר' הושעיא דאמר התם דכולה מתניתין דאותו ואת בנו דלא כר"ש ואמר דלר"ש כל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק דם הבשר לא משתרי וראשון מקטל קטליה שני אמאי סופג את הארבעים דאין לומר דר"א אליביה דרב הושעיא קא פריך דהא איתותב התם רב הושעיא ואיך אפשר לומר דתהי ר"א כי אמר ר' יוחנן דלא כר' הושעיא והאיך אפשר דלא אהדריה ליה הכא דשחיטה ראויה היא דרב הושעיא הא איתותב, א"ו אדרב דימי שאמר משמיה דר' יוחנן תהי דכל שנשפך הדם מיהא שחיטה שאינה ראוי היא דהא לא מתכשר בשר אלא בזריקה דכתיב דברים יב, כז ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל פסחים עז, ב, וכן נמי לר"ל לאחר שנשחט אינה בר פדיה פדוי', ש"מ. ופריק אתרווייהו דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על פי שעכשיו נשפך הדם ואי אפשר לזרוק הואיל ובשעת שחיטה היה ראוי לזרוק ולפדות כזרוק וכפדוי דמי שלכך הוא עומד לבסוף. ותמה אני על מה שכתב בפירוש רש"י ז"ל ופריק לרבין אליבא דר' יוחנן וכי שחיטה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא ע"כ, והפירוש הראשון שפירשתי הוא עיקר.

7 וכל העומד כו'. פירש רש"י בשקדם מומן להקדישן, דאי קדם הקדישן את מומן תו לא חזי לפדיון משנשחטו, דשמעינן ליה לריש לקיש ואליבא דרבי שמעון בשמעתתא בתרייתא דמסכת תמורה קדשי המזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד בתמורה. עכ"ל. ואני תמה, כיון דבבעלי מומין שקדם מומן להקדישן קמיירי דלא בעי העמדה והערכה, מאי קא תהי בהא לריש לקיש לפי הפירוש הראשון שפירשתי דלא תהי בדרבי יוחנן אההיא דרבין דכל שעתיד לזרוק כזרוק דמי הואיל ולא נשפך הדם, ואם כן כל שקדם מומן להקדישן עדיין עתידין לפדותן ומאי קא תהי בה. ועוד, מדקמייתי לה מפרה נפדתד על גב מערכתה הואיל והיתה לה שעת הכושר ומשמע שהיתה לה אף על פי שאין לו עכשיו, הוא הדין בעלי מומין דרוצה לומר נמי אף בשאין יכול לפדותן עכשיו אלא שהיה להן שעת הכושר לעדותן מעיקרא קאמר, ואם כן אפשר לומר שכל העומד לפדות ואפילו קודם שחיטה קאמר ואפילו בקדשים שקדם הקדישן למומן, דאנן העומד לפדות אחר שחיטתן בעינן, דאי לא כששחט מיהא שחיטה שאינה ראויה היא דמשעת שחיטה ואילך אינן ראויה לפדות, וריש לקיש אינה לשחיטה אלא בסוף סבירא ליה חולין כט, ב. ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש דר' אלעזר ארבין קמקשה, אתי שפיר ולא קשיא קושיא ראשונה דמה קא תהי דסבר לה ר' אלעזר כרבי הושעיא דכל שבשעת שחיטה ממש אינה ראויה אף על פי שיש דם במזרק ואף על פי שזרק לבסוף מכל מקום אינה ראויה מיקרי. וצריך לי עיון.

8 עוד יש מפרשים, דהכא אפילו בשקדם הקדישן למומן היא אפילו הכי עומדין הן לפדות לאחר שחיטה בעדיין מפרכסין, דבשעת פירכוס בני העמדה והערכה הן וכדאמר בחולין פרק השוחט חולין ל, א מכי שחטה ביה פורתא נהי דאדחי מפסח מדמי פסח מי אדחי וכי תימא בעינן העמדה והערכה והתניא שחט בה שנים או רוב שנים והרי היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה, אלמא אף בשעת פירכוס בר העמדה והערכה היא. וכן דעת רבינו תם ז"ל. וכבר הארכתי בדבר זה בפרק כיסוי הדם בסייעתא דשמיא חולין פד, א בד"ה וליפרקינהו. ולפי זה אתי שפיר דתהי בה ר"א, דאפשר לומר דהכי קאמר ר' אלעזר מדתני סתם קדשים שחייב באחריותן חייב, משמע בטביחה בלחוד חייב בתשלומיו בין פדה בין לא פדה, ובשלא פדאו היכי מחייב וכי יש שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת וכיון שלא נפדה אפילו בעודה מפרכס הא לא אשתרי בשר באכילה ושחיטה שאינה מתרת אינה ראויה מיקרי וער"ן _ ס"מ. צריך לי עיון.