רשב"א על בבא קמא קט״ו

1 ולאביי דאמר פליגי במאי פליגי בלפני יאוש ובדרב חסדא פליגי. כלומר דרבי יוחנן כרב חסדא ורב דלא כרב חסדא. קשיא לי, דבגזלה קיימת ולפני יאוש ליכא למאן דאמר דעד כאן לא קאמר רמי בר חמא בריש פרקין בלפני יאוש שפטורים לשלם אלא בשאכלוה אבל בגזילה קיימת מודה דחייבין להחזיר. וי"ל דלאביי מיירי הכא בשאין גזילה קיימת, ואף על גב דכל הנך אוקמתות בשמעתין בגזילה קיימת הא דאביי בשאין הגזילה קיימת.

2 ורבי יוחנן סבר יאוש והדר שינוי רשות קני שינוי רשות והדר יאוש לא קני. וקיימא לן כרבי יוחנן דכל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ביצה ד, א.

3 הא דאמרינן: בעשו בו תקנת השוק קמפלגי. כלומר, אם עשו תקנת השוק בשהוכר הגנב אם לא, דרב אמר הדין עם הלוקח הראשון דהיינו הגנב סבר לא עשו תקנת השוק אבל לכולי עלמא בשלא הוכר הגנב עשו תקנת השוק דבתקנת השוק ליכא מאן דפליג והיינו דקאמר בעשו בו תקנת השוק פליגי ואי בעיקר תקנת השוק פליגי מאי בו דקאמר לא הוה ליה למימר רק אי עשו תקנת השוק פליגי והיינו דאקשינן וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק והא חנן בישא גנב גלימא כלומר שהוכר הגנב וזבנה לההוא גברא ואמר ליה רב הונא למריה דגלימא זיל שרי עביטך ודחי שאני חנן בישא דכיון דליכא לאשתלומי מיניה כמו שלא הוכר הגנב דמי. אלמא כשהוכר הגנב דוקא היא המחלוקת, והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי לאחד מגדולי המפרשים שפירש בלשון הזה רב אמר דינא דלוקח עם הגנב מיניה שקיל זוזי אבל מבעלים לא דלא עשו בלוקח תקנת השוק, עד כאן. וליתא, אלא כמו שכתבתי.

4 ואפילו בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר עשו תקנת השוק, דמאי שנא, ואם אין אתה אומר כן אין אדם קונה מחבירו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר. והא דאמרינן בפרק כל הנשבעין שבועות מו, ב ושם בתוספות רבא אפיק ספרא דאגדתא וזוגא דסרבלי מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר התם לאו בטוען טענת גנב אלא בטוען שהוא השאילן או השכירן לאב אבל בטוען שנגנבו עשו בו תקנת השוק.

5 והלכתא בכלהו עשו בו תקנת השוק לבר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקפו. דלא עשו בו תקנת השוק. ואם תאמר אם כן מאי אהני ההיא דרב חסדא דאמר רצה מזה גובה ובשלמא אי גזילה קיימת נפקא מינה לבישרא לכושרא _ ש"מ עיין ב"מ צג, ב דבהמה אלא בשבא אחר ואכלה מאי נפקא ליה מינה. וי"ל דנפקא מינה בשנתנה הראשון לשני דבמתנה לא עשו תקנת השוק ואי נמי בשמכרה לו ונפקא מינה להחזיר לו המותר אם מכר לו שוה מאתים במנה ואי נמי בשפרעה בחובו ובהקפו אבל שמכר שוה מנה במנה ואכלו לא נפקא מינה במידי. ויש אומרים שלא עשו תקנת השוק אלא בגנב אבל גזלן הרי הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזילה.

6 וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא יאמר. כלומר כל היכא דאיכא פסידא בדבר מועט כגון יכול להאכיל על ידי הדחק.

7 והתניא היו עשר חביות של טבל וכו' אומר הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה. ובשמן לא יעשה כן. הרי שבשל יין טמא אומר לכתחלה מפני שהפסד מועט. כדמוקי לה לקמן ביין חדש שאינו ראוי לזלוף ומדקתני בשמן לא יעשה כן ליכא סייעתא דבשמן שראוי לסיכה ולהדלקה הפסד מרובה הוא ובכי הא פשיטא דלא יעשה כן. והר"א אב"ד בש"מ _ והראב"ד ז"ל פירש דאפילו משמן פריך דטעמא משום הפסד כהן הא ליכא הפסד כהן אף על גב דנשברה הוי הפסד תרומה ואפילו לכתחלה. עד כאן. ואין צריך.

8 לא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו. פירש רש"י ז"ל משום סכנת נפשות שמא ישחטנה אחר כן. ואינו מחוור, דאפילו בהמה טמאה אסור שמא יאבד ממון חבירו ואף בשלו אסור משום בל תשחית.

9 ותקלה עצמה תנאי היא. קשיא לי, מאן תנאי, אילימא בית שמאי ובית הלל אם כן ברייתא כבית שמאי ומפקינן לה לבר מהלכתא, ועוד דאי בזלוף איכא משום תקלה מאי טעמא דרבי ישמעאל ברבי יוסי שחילק בין בית לשדה. ולפיכך מסתברא לי דתקלה כעין ברייתא דהיינו שמן שמסתפקין ממנו מעט מעט על יד ואי נמי יין חדש שצריך לשינוי עד שיהיה ראוי לזלף כולי עלמא לא פליגי דבכי הא איכא למיחש לתקלה, אבל הכא הכי קאמר ותקלה דעלמא דלשעה ולא לאחר זמן מרובה תנאי היא והיינו בית שמאי ובית הלל דבית שמאי סברי דאפילו לזלוף דלשעה חיישינן שמא ישתה וישכח שהיא של תרומה טמאה ובית הלל סברי לא חיישינן ואי לאחר שיתחיל לזלף לא חיישינן דכל שמזלף ממנו לא אתי למשתי דטפי חשוב ליה זלוף משתיה וכדאמר שמואל משמיה דרבי חייא שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים והלכך אף הוא יזהר שלא יוציאנה לשתיה, ורשב"ג נהי דכל שאפשר לו לזלף מיד לא חיישינן אבל כל שהוא בשדה עד שיביאנו לבית לזלף חיישינן דלתקלה דלשעה חיישינן חדא כבבית שמאי וחדא כבית הלל. כנ"ל.

10 הא דתניא הרי שהיה בורח מבית האסורין. כתבתי ביבמות פרק מצות חליצה יבמות קו, א.