רשב"א על בבא קמא ו׳

1 לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור שכן אין כח אחר מעורב בו. כבר כתבתי למעלה מדה זו של כח אחר מעורב בו פעם נקט לה להקל ופעם להחמיר וכלהו איתנהו לפי מקומן שכשאתה בא לחייב על אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו אתה דן ממנו להחמיר כלומר הנחתו בראש גגו כהבערת אש שאף הן מצויין להזיק ברוח מצויה כאש אבל כשאתה בא לעשותן כבורו ולאחר שנפלו אנו מקשי' שאין דומין לבור לפי שהבור כולו נעשה מכחו לבד בלי שנתערב בעשייתו כח אחר משא"כ באבנו וסכינו שנפלו מן הגג שלא נעשו בור מכחו לבד אלא עם כח אחר ובבור כזה לא מצי' שחייבה התורה.

2 לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה גרסת הספרים היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא ורש"י כתב דלא גרסינן ליה ולא פירש הטעם וכתבו בתוס' דאפשר משום דכל כי האי גונא לא מיקרי כחו אלא כעין אשו שכח רגלי אדם ובהמה מתערב בהן לפי שאין דרכן של בני אדם עשויין להתבונן וכדאמרינן בריש פרק המניח בבא קמא כז, ב גבי מתניתין דאם הוזק בעל החבית חייב א"ל רבה לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דר' אלעאי לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כלומר ובעל התקלה חייב משום דהוי כרוח מצויה והיינו אשו ולא כחו של מזיק והם קיימו הגירסא דלענין זה דרכן להתבונן שלא ילכו כל כך במרוצה שיתיזו ויזיקו. הנה ה"פ כחו הוא של מגלגל ויתחייב המגלגל מחצה ובעל התקלה מחצה ולא יתחייב בעל התקלה הכל וכדמוכח לקמן בבא קמא כא, ב בפרק כיצד הרגל גבי הכלב שנטל חררה והלך לגדיש וכו' דפריך בגמרא כג, א וליתחייב בעל הגחלת מחצה ובעל הכלב מחצה עוד פירשו כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל אם גלגלוהו רגלי אדם ולא בעל התקלה כלל ותדע דאלו נטל אחד גחלת חברו ושרף בה עלייתו של חברו או שהשליך בכונה את השור לבורו של חברו היתחייב בעל הגחלת ובעל הבור כלום אין הדעת סובלו. ולא דמי לכלב שנטל את החררה דכלב לאו בר דעת הוא והיה לבעל התקלה ליזהר בגחלתו שלא יטלנה הכלב עם החררה אבל הכא שהמתגלגל שהמגלגל בן דעת עליו לשלם כל הנזק. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הפרה נג, ב שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין ומשמע שאף בעל הבור חייב מדקאמר כולן ולא קאמר שניהם ואמאי והא אדם שדחף בן דעת ויפטר בעל הבור. וי"ל דהתם באדם דומיא דשור שדחף שלא בכונה וא"ת עוד והא אמרו התם ולענין ד' דברים האדם חייב ובושת אחת מד' דברים כמו שאמרו למעלה ד, ב אדם דאזיק שור נזק הוא דמשלם אדם דאזיק אדם משלם ד' דברים כלומר חוץ מן הנזק דאלמא בושת חד מד' דברים ואלו אדם שלא בכונה אינו משלם את הבושת וכדקאמרינן בפרק החובל בבא קמא פו, א דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין לו וי"ל דד' דברים שאמרו שם אינן כד' דברים שאמרו למעלה אלא אפיק בושת ועייל נזק וקצת קשיא לי בזה דמה שאמרו שם אדם חייב בד' דברים משמע שבכולן האדם לבדו חייב והשור פטור ואי בנזק אנזק אף השור חייב וכדאמרינן בהדיא לענין נזקין כולם חייבים וי"ל לפי פי' זה דד' דברים לאו דוקא אלא משום דבכל דוכתיב נחייב נסיב לה הכין אמר נמי הני הכא ד' דברים ובודאי שחייב האדם בד' והנזק בכללן אלא שאין השור פטור מכולן דהא איכא נזק דאף השור חייב ואי קשיא לך עוד מדאמרינן התם נג, ב ולענין כופר של עבד השור חייב ובודאי בשנתכוון לו השור הוה על כרחין דאי שלא בא בכונה וכגון שנפלו אל האדם פטור משלשים של עבד ומן הכופר לרבה דאמר מג, א שור שהמית בן חורין שלא בכונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל אם כופר יושת עליו כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין את הכופר כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה וההיא דשור ואדם שדחפו לבור רבה רבא אמרה ורבא משמע התם דאית ליה כרבה מדבעי מג, ב אשו שלא בכונה משלמת דמים על פי עדים או לא מי אמרינן גבי שור הוא דבכונה משלם כופר וכו' כדאיתא התם אלמא לרבא נמי שלא בכונה אינו משלם כופר ואי אדם דומיא דשור אף הוא בכונה ואפ"ה בעל הבור משלם עמהם נ"ל דהא כדאיתא והא כדאיתא דאדם שלא בכונה כשור בכוונה דמי דלאו בר דעת הוא.

3 הא דאמרינן: מה לבור שלא ברשות. ה"ק דאפילו עשאו ברשותו ואח"כ הפקירו כל שהפקירו היינו שלא ברשות שלא היה לו להפקירו עד שיכסנו כראוי.

4 והא דקא מהדר שור יוכיח כלומר שהלך ברשות הרבים ואפילו הכא חייב קשיא לן דלמאן דאמר שור לרגלו היכי דמי אי ברשות הרבים פטור הוא ואי ברשות הניזק אינו ברשות דברשות הניזק מאי עבידתיה וי"ל כגון שהיתה קורה מקצתה ברשות הניזק ומקצתה מוטלת בר"ה ודרכה עליה ושברה את הכלים שברשות הניזק א"נ י"ל דלאו אשור דמתניתין קאמר אלא ה"ק שור דקרא יוכיח דהיינו קרן עוד יש לי לומר בחצר השותפין כדעת רב חסדא דאמר לקמן בפרקין בבא קמא יג, ב חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל וא"נ אפילו לר' אליעזר דפטר כגון חצר השותפין המיוחדת לפירות לחד מינייהו ולזה ולזה לשוורים וכמאן דגרסינן התם הכי וכן גי' הספרים וא"נ משום צרורות כגון שדרסה בר"ה והתיזה ושברה כלים ברשות היחיד דאסיקנא לקמן בר"פ כיצד הרגל מועד בבא קמא יג, א. יט, א דחייב משום צרורות.

5 הכי גרסינן: הכותל והאילן שנפל לר"ה והזיקו פטור מלשלם. ולא גרסינן חייב דאם איתא כי נתנו לו ב"ד זמן לקוץ אמאי פטור שאין באין ב"ד להקל מעליו לפוטרו במה שהיה חייב אם נפלו והזיקו אלא אדרבא לחייבו לקוץ תוך זמנו שקבעו לו ואם לא יקוץ יתחייב אם יזיקו בנפילתן.

6 תוך הזמן פטור מלשלם לאחר הזמן חייב לשלם היכי דמי אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור וכו'. מפשטא דשמעתין משמע דלא מיירי אלא במה שהוזקו בהן לאחר נפילתן מדמדמי ליה לבור ועוד מדלא קאמר היכי דמי אי בהדי דקאזלי מזקי כדאמר בכל הנך דלעיל והיינו אש. ואיכא למידק אמאי פשיטא ליה לבעל הגמרא דאיירי בנזק דלאחר נפילה ולא בנזק דבשעת נפילה וכ"ת משום דלא דמי לאש דמה לאש שבשעת מעשיו מיד כח אחר מעורב בו לילך ולהזיק משא"כ בכותל ואילן א"כ מאי קא מקשה ואזיל אי באפקרינהו היינו בור לימא בשהזיק ונפל כשנפל דלאו היינו לא בורו ולא אשו. ועוד קשיא אי בנזק דלאחר נפילה דלאו היינו לא בורו ולא אשו אע"פ שנתנו לו ב"ד זמן לקוץ ולסתור ונפלו בתוך הזמן למה פטור היה לו לסלק שהרי לא נתנו ב"ד זמן לסלקן ומיהו היה אפשר לתרץ שנתקלו בהן קודם שנודע לו שנפלו א"נ שנודע לו אלא שנתקלו בהן קודם שהיה יכול לסלקן וא"נ נ"ל דכיון שנתנו לו ב"ד זמן לקוץ ונפלו תוך הזמן ומפקירן הו"ל כמפקיר נזק זו לאחר נפילת אונס דפטור כדמוכח בפרק המניח את הכד כט, א אבל אם לא קץ תוך הזמן ונפלו הרי חשוב כפושע. אבל מ"מ אכתי קשיא כדאמרינן אמאי לא אוקמא בשהזיקו עם נפילתן. וא"ת אדרבה לאש הי' להם לדמותם ויש לומר כיון שהאש כח אחר מעורב בו ובלתי אותו כח לא היה הולך ומזיק ואלו נופלין מעצמן בלא כח אחר יותר יש לדמותה לבור מאש.

7 ור' ישמעאל אכלה שמנה משלם שמנה. כלומר ולא יותר דלא קנסי' ליה אכלה כחושה אמאי משלם שמנה דהיינו יותר ממה שהזיק וא"ת ומאי קא קשיא ליה טפי לר' ישמעאל מלר"ע דלר"ע נמי איכא למידק אכל כחושה משלם שמנה הא ליתא דלא הזכיר מיטב ועוד מדקאמר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית משמע דר"ע להקל אתא ולומר דלא בא הכתוב להגבותו טפי ממה שהזיק אלא שישלם דמי ההיזק מן המיטב של מזיק.

8 כגון שהיתה עידית דניזק כזבורין דמזיק. ור' ישמעאל להקל ור"ע להחמיר. ותמיה לי דהא ר"ע לא בא הכתוב קאמר דמשמע דר"ע להקל קאתי. וניחא לי דר' ישמעאל נמי מחמיר בתשלומי מה שהזיק. ואע"פ שאכל שחת אין אומרים נראה כמה היתה יפה עכשיו אלא משלם כמשוייר שבה כלומר כהאיך דסליק לקמיה וכדאמר אביי בפרק הכונס בבא קמא נח, ב גבי כיצד משלמת ובהא ר' ישמעאל להחמיר וכר' יוסי הגלילי דהתם ור' עקיבא סבר להקל כחכמים דאמרו שמין כמה היתה שוה וכמה היא יפה ועל זה פליג ר"ע ואמר לא בא הכתוב.

9 אלימיה דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. ואיכא למידק דהא אנן לאו בנזקי שור בשור קאמינא אלא בנזקי קרקע דהא אכל שמנה וכחושה קאמרינן ובכי הא אפילו שור של הדיוט בקרקע של הקדש חייב דמנא לן דבשאר נזקין פטר לך הכתוב אדרבה אמרינן בפרק השואל צט, ב האי מאן דאכל חציבה דתמרי מחביתא ‪‬ואית ביה נ' תמרי אגב אהדדי מזדבן בנ' נכי חדא חדא לחודיה מזדבן בנ' להדיוט משלם חמשים נכי חדא להקדש משלם חמשים וחומשיהן משא"כ במזיק דלא משלם חומשא דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק אלמא מזיק מחומשא לחוד הוא דפטור אבל בקרן חייב ונ"ל דההיא מדרבנן אבל מדאורייתא פטור דכי יאכל קדש אמר רחמנא פרט למזיק ותרומה דחייב בקרן היינו משום דהו"ל ממונו של כהן. ותנן נמי במתניתין דפרקין ט, ב נכסים שאין בהם מעילה לאפוקי קדשים שיש בהן מעילה שאינו משלם את הנזק ולא אקרן בלחוד קאי אלא אכלהו נזקין דמתניתין ואיתא נמי בהדיא בירושלמי דגטין בריש פרק הניזקין שמין להם בעידין ה"א ק"ו להקדש א"ר אבא בר פפא קומי ר' יוסי מה אנן קיימין אם להכשיר להכשר נזקין הדא היא דתנן לז, ב שור רעהו ולא שור של הקדש ואם לנזק גופו הדא היא דתני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלא כי כן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש ואע"ג דהתם מוקמינן לה הרי עלי מנה להקדש והכא דחי ליה לההוא טעמא משום דלא יהיה אלא בעל חוב במאי דפליג פליג ובמאי דלא פליג ראיה הוא. וה"נ משמע במס' מעילה בפרק הנהנה יט, א דאמרינן אקשיה רחמנא לתרומה מה תרומה כי יאכל פרט למזיק אף ההקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור משמע פטור לגמרי. והא דקאמר מידי דבר אכילה לאו דוקא דה"ה כל מילי וכדפירש התם רש"י ז"ל דמשום דתרומה לא שייכא אלא במידי דבר אכילה נקט האי לישנא ותדע עוד שהרי פטר אפילו שור פסולי המוקדשין בבור מדכתיב והמת יהיה לו וכן שאר קדשים והא דאצטריך קרא למעוטי שור פסולי המוקדשין משום דאיהו קרן חייבו דשור רעהו קרינן ביה הוא ונפדה ומותר באכילה להדיוט ולפיכך אצטריך למפטריה בבור.