רשב"א על בבא קמא צ׳

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב"א על בבא קמא פ״ט ע״ב רשב"א על בבא קמא צ״א ע״א »

1 בבא קמא פתח ↗

הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ וְשִׁחְרוּר – מַפְקִיעִים מִידֵי שִׁיעְבּוּד.

2 יבמות פתח ↗

הָהִיא אִיתְּתָא דְּעַיִּילָה לֵיהּ לְגַבְרַאּ אִיצְטְלָא דְמֵילָתָא בִּכְתוּבְּתַהּ. שְׁכֵיב, שַׁקְלוּהָ יַתְמֵי וּפַרְסוּהָ אַמִּיתָנָא.

3 יבמות פתח ↗

אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, הִכְנִיסָה לוֹ עַבְדֵי מְלוֹג וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, עַבְדֵי מְלוֹג — לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה, עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל — יֹאכֵלוּ. וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי מְלוֹג: אִם מֵתוּ — מֵתוּ לָהּ, וְאִם הוֹתִירוּ — הוֹתִירוּ לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתָן הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה. וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל: אִם מֵתוּ — מֵתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ — הוֹתִירוּ לוֹ, הוֹאִיל וְהוּא חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן — הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל — הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה. וּבַת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל — הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה. גְּמָ׳ וְעַבְדֵי מְלוֹג לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה, אַמַּאי? לֶהֱוֵי כְּקִנְיָנוֹ שֶׁקָּנָה קִנְיָן! דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לְכֹהֵן שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְקָנָה עֲבָדִים שֶׁיֹּאכְלוּ בִּתְרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ״. וּמִנַּיִן לְאִשָּׁה שֶׁקָּנְתָה עֲבָדִים, וַעֲבָדָיו שֶׁקָּנוּ עֲבָדִים, שֶׁיֹּאכְלוּ בִּתְרוּמָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ״, קִנְיָנוֹ שֶׁקָּנָה קִנְיָן — אוֹכֵל. כׇּל הָאוֹכֵל — מַאֲכִיל, כֹּל שֶׁאֵין אוֹכֵל — אֵינוֹ מַאֲכִיל. וְלָא? וַהֲרֵי עָרֵל, וְכׇל הַטְּמֵאִים שֶׁאֵינָן אוֹכְלִין, וּמַאֲכִילִין! הָתָם, פּוּמַּיְיהוּ כָּאֵיב לְהוּ. וַהֲרֵי מַמְזֵר, שֶׁאֵין אוֹכֵל, וּמַאֲכִיל! אָמַר רָבִינָא: קִנְיָן אוֹכֵל קָאָמַר, קִנְיָן אוֹכֵל — מַאֲכִיל, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל — אֵינוֹ מַאֲכִיל. וְרָבָא אָמַר: מִדְּאוֹרָיְיתָא מֵיכָל אָכְלִי, וְרַבָּנַן הוּא דְּגָזְרִי בְּהוּ, כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר: אֲנִי אֵינִי אוֹכֶלֶת, עֲבָדַי אֵינָן אוֹכְלִין — זוֹנָה הִיא אֶצְלוֹ?! הִלְכָּךְ אָתֵי לְאַפּוֹקַהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא תַּאֲכִיל לְאַחַר מִיתָה. אֶלָּא מֵעַתָּה, בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן לֹא תַּאֲכִיל, גְּזֵירָה שֶׁמָּא תַּאֲכִיל לְאַחַר מִיתָה! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּאַלְמָנָה כֹּהֶנֶת, דְּאָתְיָא לְאוֹרוֹיֵי: מֵעִיקָּרָא אֲכַלִי בִּתְרוּמָה דְּבֵי נָשָׁא, אִינְּסֵבִי לֵיהּ לְהַאי — אֲכַלִי בִּתְרוּמָה דְגַבְרַאי, וְהַשְׁתָּא הֲדַרִי לִי לְמִילְּתַאי קַמַּיְיתָא. וְלָא יָדְעָה דְּמֵעִיקָּרָא לָא שַׁוֵּיתַהּ לְנַפְשַׁהּ חֲלָלָה, הַשְׁתָּא שַׁוֵּיתַהּ לְנַפְשַׁהּ חֲלָלָה. תִּינַח אַלְמָנָה כֹּהֶנֶת, אַלְמָנָה בַּת יִשְׂרָאֵל מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בְּאַלְמְנוּתַהּ לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן. אִיתְּמַר: הַמַּכְנֶסֶת שׁוּם לְבַעְלָהּ, הִיא אוֹמֶרֶת: כֵּלַי אֲנִי נוֹטֶלֶת, וְהוּא אוֹמֵר: דָּמִים אֲנִי נוֹתֵן, הַדִּין עִם מִי? רַב יְהוּדָה אָמַר: הַדִּין עִמָּהּ, וְרַב אַמֵּי אָמַר: הַדִּין עִמּוֹ. רַב יְהוּדָה אָמַר הַדִּין עִמָּהּ — מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ דִּידַהּ הָוֵי. רַבִּי אַמֵּי אָמַר: הַדִּין עִמּוֹ — כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: אִם מֵתוּ — מֵתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ — הוֹתִירוּ לוֹ, הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן — יֹאכֵלוּ. אָמַר רַב סָפְרָא: מִי קָתָנֵי ״וְהֵן שֶׁלּוֹ״? ״הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן״ קָתָנֵי, וּלְעוֹלָם לָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ. וְכׇל הֵיכָא דְּחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן אָכְלִי בִּתְרוּמָה? וְהָתְנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִכֹּהֵן — הֲרֵי זֶה יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה. כֹּהֵן שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלָיו — לָא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה! וְתִסְבְּרָא? נְהִי נָמֵי דִּמְחַיֵּיב בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה, בְּאוֹנְסֶיהָ בְּכַחְשָׁהּ וּבְנִפְחַת דָּמֶיהָ — מִי מִיחַיַּיב? הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְסֵיפָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹּהֵן, לָא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל — יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה. יָתֵיב רַבָּה וְרַב יוֹסֵף בְּשִׁילְהֵי פִּרְקֵיהּ דְּרַב נַחְמָן וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי: עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יוֹצְאִין בְּשֵׁן וָעַיִן. לָאִישׁ, אֲבָל לֹא לָאִשָּׁה. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: הַמַּכְנֶסֶת שׁוּם לְבַעְלָהּ, אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכּוֹר — לֹא יִמְכּוֹר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילּוּ הִכְנִיס לָהּ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ, אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכּוֹר — לֹא יִמְכּוֹר. מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם לְפַרְנָסָה, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר: הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְהָתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי! אַף עַל גַּב דְּתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, מִסְתַּבְּרָא טַעְמָא דְּרַב יְהוּדָה, מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ. הָהִיא אִיתְּתָא דְּעַיִּילָה לֵיהּ לְגַבְרַאּ אִיצְטְלָא דְמֵילָתָא בִּכְתוּבְּתַהּ. שְׁכֵיב, שַׁקְלוּהָ יַתְמֵי וּפַרְסוּהָ אַמִּיתָנָא. אֲמַר רָבָא: קַנְיַיהּ מִיתָנָא. אֲמַר לֵיהּ נָאנַאי בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב כָּהֲנָא: וְהָאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה? אֲמַר לֵיהּ: מִי לָא מוֹדֶה רַב יְהוּדָה דִּמְחוּסַּר גּוּבְיָינָא. וְכֵיוָן דִּמְחוּסַּר גּוּבְיָינָא — בִּרְשׁוּתֵיהּ קָאֵי. רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ, וְשִׁחְרוּר — מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁעְבּוּד. אָמַר רַב יְהוּדָה: הִכְנִיסָה לוֹ שְׁנֵי כֵלִים בְּאֶלֶף זוּז, וְשָׁבְחוּ וְעָמְדוּ עַל שְׁנֵי אֲלָפִים. אֶחָד נוֹטַלְתּוֹ בִּכְתוּבָּתָהּ, וְאֶחָד נוֹתֶנֶת דָּמִים וְנוֹטַלְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן — שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ דִּידַהּ הָוֵי? הָא אַמְרַהּ רַב יְהוּדָה חֲדָא זִימְנָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּמָטְיָא לְמִשְׁקַל בִּכְתוּבְּתַהּ, אֲבָל מִיתָּן דְּמֵי וּמִישְׁקָל — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעוּבֶּרֶת — לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בִּתְרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר, שֶׁהָעוּבָּר פּוֹסֵל. וְאֵינוֹ מַאֲכִיל, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. אָמְרוּ לוֹ: מֵאַחַר שֶׁהֵעַדְתָּ לָנוּ עַל בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן — אַף בַּת כֹּהֵן לְכֹהֵן וּמֵת, וְהִנִּיחָה מְעוּבֶּרֶת — לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בִּתְרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי מִשּׁוּם דְּקָסָבַר עוּבָּר בִּמְעֵי זָרָה — זָר הוּא, אוֹ דִלְמָא: יָלוּד — מַאֲכִיל, שֶׁאֵינוֹ יָלוּד — אֵינוֹ מַאֲכִיל? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְעוּבָּר בִּמְעֵי כֹהֶנֶת, מַאי? אָמַר רַבָּה, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי: דְּקָסָבַר עוּבָּר בִּמְעֵי זָרָה זָר הוּא. רַב יוֹסֵף אָמַר: יָלוּד — מַאֲכִיל, שֶׁאֵין יָלוּד — אֵינוֹ מַאֲכִיל. מֵיתִיבִי, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יוֹסֵי: מֵאַחַר שֶׁהֵעַדְתָּ לָנוּ עַל בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, בַּת כֹּהֵן לְכֹהֵן מַהוּ? אָמַר לָהֶם: זוֹ שָׁמַעְתִּי וְזוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא: עוּבָּר בִּמְעֵי זָרָה זָר הוּא — הַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ: זוֹ שָׁמַעְתִּי וְזוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: יָלוּד — מַאֲכִיל, שֶׁאֵין יָלוּד — אֵין מַאֲכִיל, מַאי זוֹ שָׁמַעְתִּי וְזוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי? אִיהִי הִיא קַשְׁיָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ בָּנִים — אוֹכְלִים מִשּׁוּם בָּנִים. אֵין לוֹ בָּנִים — אוֹכְלִים מִשּׁוּם אַחִים. אֵין לוֹ אַחִים — אוֹכְלִים מִשּׁוּם מִשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ. ״זוֹ״ וְלָא סְבִירָא לֵיהּ. הָא אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה: פּוֹק אַיְיתִי לִי בֵּי עַשְׂרָה, דְּאֵימָא לָךְ בְּאַנְפַּיְיהוּ: הַמְזַכֶּה לְעוּבָּר — קָנָה. אֶלָּא: ״זוֹ״ וּסְבִירָא לֵיהּ. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן — דִּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי. וּמִי פְּלִיגִי? מֵתִיב רַבִּי זַכַּאי: זוֹ עֵדוּת הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וְהוֹדוּ לוֹ! אָמַר רַב אָשֵׁי: מִי קָתָנֵי ״וְקִבְּלוּ״? ״וְהוֹדוּ לוֹ״ קָתָנֵי, דְּמִסְתַּבַּר טַעְמֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: הִנִּיחַ בָּנִים — אֵלּוּ וָאֵלּוּ אוֹכְלִים. הִנִּיחָהּ מְעוּבֶּרֶת — אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵין אוֹכְלִים. הִנִּיחַ בָּנִים, וְהִנִּיחָהּ מְעוּבֶּרֶת — עַבְדֵי מְלוֹג אוֹכְלִים כְּדֶרֶךְ שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת, עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל — לֹא יֹאכְלוּ, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר. שֶׁהָעוּבָּר פּוֹסֵל וְאֵינוֹ מַאֲכִיל, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: הַבַּת — מַאֲכֶלֶת, הַבֵּן — אֵינוֹ מַאֲכִיל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: זְכָרִים יֹאכְלוּ כּוּלָּן, נְקֵבוֹת לֹא יֹאכֵלוּ, שֶׁמָּא יִמָּצֵא עוּבָּר זָכָר, וְאֵין לַבָּנוֹת בִּמְקוֹם הַבֵּן כְּלוּם. מַאי אִירְיָא שֶׁמָּא יִמָּצֵא עוּבָּר זָכָר? תִּיפּוֹק לֵיהּ דִּנְקֵבָה נָמֵי פָּסְלָה! חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר: חֲדָא, דִּנְקֵבָה נָמֵי פָּסְלָה. וְעוֹד, שֶׁמָּא יִמָּצֵא עוּבָּר זָכָר, וְאֵין לַבָּנוֹת בִּמְקוֹם הַבֵּן כְּלוּם. זְכָרִים יֹאכֵלוּ: וְהָאִיכָּא עוּבָּר! קָסָבַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְמִיעוּטָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם קָסָבַר חוֹשְׁשִׁין לְמִיעוּטָא, דְּעָבְדִינַן לֵיהּ תַּקַּנְתָּא כְּרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יְתוֹמִים שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶם, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּבוֹרֵר לָהֶם חֵלֶק יָפֶה. הִגְדִּילוּ — יְכוֹלִין לְמַחוֹת. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: הִגְדִּילוּ — אֵין יְכוֹלִין לְמַחוֹת, דְּאִם כֵּן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה. לֵימָא דְּרַב נַחְמָן תַּנָּאֵי הִיא? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב נַחְמָן. וְהָכָא בְּחוֹשְׁשִׁין לְמִיעוּטָא קָמִיפַּלְגִי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: הַבַּת מַאֲכֶלֶת, הַבֵּן אֵינוֹ מַאֲכִיל. מַאי שְׁנָא בֵּן דְּלֹא מַאֲכִיל — מִשּׁוּם חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר? בַּת נָמֵי לֹא תַּאֲכִיל — מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עוּבָּר! אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בִּנְכָסִים מוּעָטִים עָסְקִינַן. וּכְגוֹן דְּאִיכָּא בֵּן בַּהֲדֵי בַּת, מָה נַפְשָׁךְ: אִי הַאי דִּמְעַבְּרָא בֵּן הוּא — לָא עֲדִיף מֵהַאי דְּקָאֵי. אִי בַּת הִיא, אַמַּאי אָכְלָה — בְּתַקַּנְתָּא דְרַבָּנַן, כַּמָּה דְּלָא נְפַק לַאֲוִיר הָעוֹלָם לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן. בְּמַאי אוֹקֵימְתַּאּ — בִּנְכָסִים מוּעָטִים, אֵימָא סֵיפָא: שֶׁמָּא יִמָּצֵא הָעוּבָּר זָכַר, וְאֵין לַבָּנוֹת בִּמְקוֹם בֵּן כְּלוּם. אַדְּרַבָּה, נְכָסִים מוּעָטִים דְּבָנוֹת נִינְהוּ! סֵיפָא אֲתָאן לִנְכָסִים מְרוּבִּין. וּנְכָסִים מוּעָטִים דְּבָנוֹת נִינְהוּ? וְהָאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְתוֹמִין שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִים — מַה שֶּׁמָּכְרוּ מָכְרוּ?! וְאֶלָּא, מַאי ״בַּת״ דְּקָתָנֵי — אֵם. אִי הָכִי, הַיְינוּ רַבִּי יוֹסֵי? כּוּלָּהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי קָתָנֵי לַהּ. מַתְנִי׳ הָעוּבָּר, וְהַיָּבָם, וְהָאֵירוּסִין, וְהַחֵרֵשׁ, וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — פּוֹסְלִין, וְלֹא מַאֲכִילִין. סָפֵק שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ, סָפֵק הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְסָפֵק שֶׁלֹּא הֵבִיא, נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל בַּת אָחִיו, וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵת רִאשׁוֹן — צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. גְּמָ׳ הָעוּבָּר. אִי בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל הִיא — פָּסֵיל לָהּ. ״כִּנְעוּרֶיהָ״ — פְּרָט לִמְעוּבֶּרֶת. אִי בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הִיא — לֹא מַאֲכִיל לָהּ, יָלוּד — מַאֲכִיל, שֶׁאֵינוֹ יָלוּד — אֵינוֹ מַאֲכִיל. הַיָּבָם. אִי בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל הִיא — פָּסֵיל לָהּ. ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ״ — פְּרָט לְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. אִי בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הִיא — לָא מַאֲכֵיל לָהּ, ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא קִנְיָן דְּאָחִיו הוּא. וְהָאֵירוּסִין. אִי בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל הִיא — פָּסֵיל לָהּ, דְּהָא קַנְיַהּ בַּהֲוָיָה. וְאִי בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הִיא — לֹא מַאֲכִיל לָהּ מִשּׁוּם דְּעוּלָּא. וְהַחֵרֵשׁ. אִי בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל הִיא — פָּסֵיל לַהּ, דְּהָא קַנְיַהּ בְּתַקַּנְתָּא דְרַבָּנַן. וְאִי בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הִיא — לָא מַאֲכֵיל, ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו בַּר קִנְיָן הוּא. וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְכוּ׳. קָא סָלְקָא דַּעְתִּין, בְּשׁוֹמֶרֶת יָבָם לְבֶן תֵּשַׁע וְיוֹם אֶחָד. לְמַאי? אִי לְמִיפְסַל — קָטָן נָמֵי מִיפְסָל פָּסֵיל, אִי לְאוֹכוֹלֵי — גָּדוֹל נָמֵי לֹא מַאֲכִיל! אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּיָבָם בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ עָסְקִינַן. דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא קַנְיָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמִדְּאוֹרָיְיתָא קַנְיָא לֵיהּ וּבִיאָתוֹ בִּיאָה, אֵימָא לוֹכֵיל, קָא מַשְׁמַע לַן עָשׂוּ בִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּמַאֲמָר בְּגָדוֹל. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: סָפֵק בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ — הַשְׁתָּא וַדַּאי בֶּן תֵּשַׁע לֹא מַאֲכִיל, סָפֵק מִיבַּעְיָא?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד דְּהָנָךְ פְּסוּלִים קָתָנֵי, דְּפָסְלִי בְּבִיאָתָן. וְכִדְתַנְיָא: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, גֵּר, עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, מִצְרִי וַאֲדוֹמִי, כּוּתִי, נָתִין, חָלָל וּמַמְזֵר שֶׁבָּאוּ עַל כֹּהֶנֶת לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית — פְּסָלוּהָ. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִם אֵינָן רְאוּיִן לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל — הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִים, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בִּפְסוּלִים עָסְקִינַן! רֵישָׁא פְּסוּלֵי קָהָל, סֵיפָא פְּסוּלֵי כְהוּנָּה. גּוּפָא: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, גֵּר, עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, מִצְרִי וַאֲדוֹמִי, כּוּתִי, נָתִין, חָלָל וּמַמְזֵר שֶׁבָּאוּ עַל כֹּהֶנֶת לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית — פְּסָלוּהָ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל — פּוֹסֵל, כֹּל שֶׁאֵין זַרְעוֹ פָּסוּל — אֵינוֹ פּוֹסֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ — אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ, וְכֹל שֶׁאֵין אַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ — אִי אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אָמַר קְרָא: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר״, כֵּיוָן שֶׁנִּבְעֲלָה לְפָסוּל לָהּ — פְּסָלָהּ. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא בַּת כֹּהֵן דְּמִינַּסְבָא לְזָר — לָא תֵּיכוּל! הָהִיא, מִ״וְּשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל״ נָפְקָא. מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא: ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ ... תֹּאכֵל״, מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא לָא אָכְלָה. אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמֵינָא: לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה — עֲשֵׂה, כְּתַב רַחֲמָנָא הַאי לְלָאו. לָאו מִ״וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״ נָפְקָא. הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ! תְּרֵי ״וְכׇל זָר״ כְּתִיבִי. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״וְכׇל זָר״ — זָרוּת אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא אֲנִינוּת! דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִן ״זָר״ ״וְכׇל זָר״ נָפְקָא. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת — חוֹזֶרֶת לִתְרוּמָה וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לְחָזֶה וָשׁוֹק. וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רָבִינָא בַּר רַב שֵׁילָא: מַאי קְרָא, דִּכְתִיב: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל״ — לֹא תֹּאכַל בַּמּוּרָם מִן הַקֳּדָשִׁים. אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא: ״הִיא בַּקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכַל״. מַאי ״בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. אַשְׁכְּחַן כֹּהֶנֶת — לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית מְנָלַן? כִּדְאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב — ״בַּת״ ״וּבַת״, הָכָא נָמֵי — ״בַּת״ ״וּבַת״. כְּמַאן — כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּדָרֵישׁ וָוִין? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כּוּלֵּיהּ ״וּבַת״ קְרָא יַתִּירָא הוּא. אַשְׁכְּחַן לִתְרוּמָה, לִכְהוּנָּה מְנָלַן? אַטּוּ לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית לָא לִכְהוּנָּה מְרַבֵּינַן לְהוּ? דְּאִי לִתְרוּמָה, בְּנוֹת מֵיכַל תְּרוּמָה נִינְהוּ? אַלְּמָה לָא, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּקָאָכְלָה בִּשְׁבִיל בְּנָהּ. בִּשְׁבִיל בְּנָהּ קַל וָחוֹמֶר: וּמָה כֹּהֶנֶת, דְּבִקְדוּשָּׁה דְנַפְשַׁהּ אָכְלָה — פָּסֵיל לָהּ, לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית, דְּלָא אָכְלָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנָהּ — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? וְהִיא הַנּוֹתֶנֶת: כֹּהֶנֶת דְּקַדִּישׁ גּוּפַהּ — פָּסֵיל לַהּ, הָא, דְּלָא קַדִּישׁ גּוּפַהּ — לָא פָּסֵיל לַהּ. אֶלָּא לִכְהוּנָּה, קַל וָחוֹמֶר מִגְּרוּשָׁה: וּמָה גְּרוּשָׁה שֶׁמּוּתֶּרֶת בִּתְרוּמָה — אֲסוּרָה לַכְּהוּנָּה, זוֹ שֶׁאֲסוּרָה בִּתְרוּמָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁפְּסוּלָה לַכְּהוּנָּה?! וְכִי מַזְהִירִין מִן הַדִּין? גִּלּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא. וְאֵימָא נִבְעֲלָה לְפָסוּל לָהּ — חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת, ״כִּי תִהְיֶה״ אָמַר רַחֲמָנָא: הָנָךְ דְּאִית בְּהוּ הֲוָיָה. חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת לָאו בְּנֵי הֲוָיָה. אִי הָכִי, גּוֹי וְעֶבֶד לָא לִיפְסְלוּ! הָנָךְ פָּסְלִי מִדְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִנַּיִן לְגוֹי וְעֶבֶד שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל וְעַל כֹּהֶנֶת וּלְוִיָּה, שֶׁפְּסָלוּהָ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְגוֹ׳״ — מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַלְמְנוּת וְגֵירוּשִׁין בָּהּ, יָצְאוּ גּוֹי וְעֶבֶד שֶׁאֵין לוֹ אַלְמְנוּת וְגֵירוּשִׁין. אַשְׁכְּחַן כֹּהֶנֶת — לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית מְנָא לַן? כִּדְאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: ״בַּת״ ״וּבַת״, הָכָא נָמֵי ״בַּת״ ״וּבַת״. כְּמַאן — כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ וָוֵי? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן — כּוּלֵּהּ ״וּבַת״ קְרָא יַתִּירָא הוּא. וְאֵימָא: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַלְמְנוּת וְגֵירוּשִׁין בָּהּ, כִּי לֵית לֵיהּ זֶרַע — קָאָכְלָה, כִּי אִית לֵיהּ זֶרַע — לָא אָכְלָה. מִי שֶׁאֵין לוֹ אַלְמְנוּת וְגֵירוּשִׁין בָּהּ, אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ זֶרַע נָמֵי תֵּיכוֹל! אִם כֵּן, רַבּוֹיֵי לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית לְמָה לִי? וּלְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין, וּמַאי ״כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר״ — כִּי תִּיבָּעֵל, אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לְמָה לִי? אַלְמָנָה לְהַחְמִיר עָלֶיהָ, וּגְרוּשָׁה לְהָקֵל עָלֶיהָ. וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן אַלְמָנָה: אַלְמָנָה הוּא דְּכִי לֵית לַהּ זֶרַע — אָכְלָה, מִשּׁוּם דְּחַזְיָא לִכְהוּנָּה. אֲבָל גְּרוּשָׁה, דְּלָא חַזְיָא לִכְהוּנָּה, אֵימָא אַף עַל גַּב דְּלֵית לַהּ זֶרַע — לָא אָכְלָה. וְאִי אַשְׁמְעִינַן גְּרוּשָׁה: גְּרוּשָׁה הוּא דְּכִי אִית לַהּ זֶרַע — לָא אָכְלָה, מִשּׁוּם דְּלָא חַזְיָא לִכְהוּנָּה. אֲבָל אַלְמָנָה, דְּחַזְיָא לִכְהוּנָּה, אֵימָא אַף עַל גַּב דְּאִית לַהּ זֶרַע — נָמֵי תֵּיכוֹל, צְרִיכָא. וְאֵימָא נִבְעֲלָה לְפָסוּל לָהּ אַף מַחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ! ״לְאִישׁ זָר״ אָמַר רַחֲמָנָא, מִי שֶׁזָּר אֶצְלָהּ מֵעִיקָּרָא. לְאַפּוֹקֵי הַאי, דְּלֹא זָר אֶצְלָהּ מֵעִיקָּרָא הוּא. אִי הָכִי, חָלָל, דְּלָאו זָר הוּא מֵעִיקָּרָא, לָא לִפְסוֹל! אָמַר קְרָא: ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו״, מַקִּישׁ זַרְעוֹ לוֹ, מָה הוּא פּוֹסֵל — אַף זַרְעוֹ נָמֵי פּוֹסֵל. וְאֵימָא מִשְּׁעַת הֲוָיָה! דּוּמְיָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה: מָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה בְּבִיאָה, אַף הַאי נָמֵי בְּבִיאָה. וְאֵימָא: עַד דְּאִיכָּא הֲוָיָה וּבִיאָה?! דּוּמְיָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה: מָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה בְּבִיאָה לְחוּדַּהּ, אַף הַאי נָמֵי בְּבִיאָה לְחוּדַּהּ. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל — פּוֹסֵל, וְכֹל שֶׁאֵין זַרְעוֹ פָּסוּל — אֵינוֹ פּוֹסֵל. מַאי אִיכָּא בֵּין תַּנָּא קַמָּא לְרַבִּי יוֹסֵי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִצְרִי שֵׁנִי וַאֲדוֹמִי שֵׁנִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וּשְׁנֵיהֶם לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מִכֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה, שֶׁבִּיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה וּפוֹסֵל — אַף הַאי נָמֵי פּוֹסֵל. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: כְּכֹהֵן גָּדוֹל. מָה כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל וּפוֹסֵל, אַף כֹּל שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל — פּוֹסֵל. לְאַפּוֹקֵי מִצְרִי שֵׁנִי דְּאֵין זַרְעוֹ פָּסוּל. דִּכְתִיב: ״בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה׳״. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ — אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ וְכוּ׳. מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי יוֹסֵי לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? אָמַר עוּלָּא: גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, וּשְׁנֵיהֶם לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מִכֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה. רַבִּי יוֹסֵי סָבַר: מָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל וּפוֹסֵל, אַף כֹּל שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל — פּוֹסֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: מָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה שֶׁכׇּל זַרְעוֹ פָּסוּל וּפוֹסֵל, אַף שֶׁכׇּל זַרְעוֹ פָּסוּל וּפוֹסֵל. לְאַפּוֹקֵי עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, דְּאֵין כָּל זַרְעוֹ פָּסוּל. דְּאָמַר מָר: ״עַמּוֹנִי״, וְלֹא עַמּוֹנִית, ״מוֹאָבִי״ וְלֹא מוֹאָבִית. מַתְנִי׳ הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַשּׁוֹטֶה — לֹא פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין. וְאִם אֵינָן רְאוּיִין לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל — הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִין. כֵּיצַד? הָיָה יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל בַּת כֹּהֵן — תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. עִיבְּרָה — לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. נֶחְתַּךְ הָעוּבָּר בְּמֵעֶיהָ — תֹּאכַל. הָיָה כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה, עִיבְּרָה — לֹא תֹּאכַל. יָלְדָה — תֹּאכַל. נִמְצָא כֹּחוֹ שֶׁל בֵּן גָּדוֹל מִשֶּׁל אָב. הָעֶבֶד פּוֹסֵל מִשּׁוּם בִּיאָה, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל מִשּׁוּם זֶרַע. כֵּיצַד? בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן, וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ עַל הַשִּׁפְחָה, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן — הֲרֵי זֶה עֶבֶד. הָיְתָה אֵם אָבִיו בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן — לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל — תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מַמְזֵר פּוֹסֵל וּמַאֲכִיל. כֵּיצַד? בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִישֵּׂאת לְעֶבֶד אוֹ לְגוֹי וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן — הֲרֵי זֶה מַמְזֵר. הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן — תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל — לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. כֹּהֵן גָּדוֹל, פְּעָמִים שֶׁהוּא פּוֹסֵל. כֵּיצַד? בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַּת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִיסֵּת לַכֹּהֵן, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵּן — הֲרֵי זֶה רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ, וּפוֹסֵל אֵם אִמּוֹ. זֹאת אוֹמֶרֶת: לֹא כִּבְנִי כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא פּוֹסְלֵנִי מִן הַתְּרוּמָה. גְּמָ׳ תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים, וּמֵתוּ נְשׁוֹתֵיהֶן — פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּיבּוּם. כֵּיצַד? הָיָה יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל בַּת כֹּהֵן — תֹּאכַל בִּתְרוּמָה, עִיבְּרָה — לֹא תֹּאכַל. כֵּיוָן דְּעִיבְּרָה לֹא תֹּאכַל? לֵיחוּשׁ שֶׁמָּא עִיבְּרָה! מִי לָא תְּנַן: מַפְרִישִׁין אוֹתָן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, שֶׁמָּא מְעוּבָּרוֹת הֵן? אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: לְיוּחֲסִין חָשְׁשׁוּ, לִתְרוּמָה לֹא חָשְׁשׁוּ. וְלִתְרוּמָה לֹא חָשְׁשׁוּ? וְהָתַנְיָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם לְמִיתָתִי״ — אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד! אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: בְּנִישּׂוּאִין חָשְׁשׁוּ, בִּזְנוּת לֹא חָשְׁשׁוּ. וּבְנִישּׂוּאִין מִי חָשְׁשׁוּ? וְהָתַנְיָא: בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּישֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל, וָמֵת — טוֹבֶלֶת, וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לְעָרֵב! אָמַר רַב חִסְדָּא: טוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת עַד אַרְבָּעִים, דְּאִי לָא מִיעַבְּרָא — הָא לָא מִיעַבְּרָא, וְאִי מִיעַבְּרָא — עַד אַרְבָּעִים מַיָּא בְּעָלְמָא הִיא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הוּכַּר עוּבָּרָהּ בְּמֵעֶיהָ — תְּהֵא מְקוּלְקֶלֶת לְמַפְרֵעַ. מַאי מְקוּלְקֶלֶת — עַד אַרְבָּעִים. אִיתְּמַר: הַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו — רַב אָמַר: הַוָּלָד מַמְזֵר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הַוָּלָד שְׁתוּקִי. אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב דְּדָיְימָא מֵעָלְמָא, אֲבָל לָא דָּיְימָא מֵעָלְמָא — בָּתְרֵיהּ דִּידֵיהּ שָׁדֵינַן לֵיהּ. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּקָתָנֵי: יָלְדָה — תֹּאכַל. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּדָיְימָא מֵעָלְמָא, יָלְדָה אַמַּאי תֹּאכַל? אֶלָּא לָאו: מִינֵיהּ דָּיְימָא, וְלָא דָּיְימָא מֵעָלְמָא. וּמָה הָתָם, דִּלְהַאי אִיסּוּרָא וּלְהַאי אִיסּוּרָא — בָּתְרָא דִּידֵיהּ שָׁדֵינַן לֵיהּ, הָכָא, דִּלְהַאי אִיסּוּרָא וּלְהַאי הֶיתֵּירָא — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ כׇּל הֵיכָא דְּדָיְימָא מִינֵּיהּ אַף עַל גַּב דְּלָא דָּיְימָא מֵעָלְמָא אָמַר רַב הַוָּלָד מַמְזֵר. מַאי טַעְמָא — דְּאָמְרִינַן: מִדְּאַפְקַרָא נַפְשָׁהּ לְגַבֵּי אָרוּס — אַפְקַרָא נַפְשָׁהּ לְעָלְמָא, וּמַתְנִיתִין שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם חֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִין. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּבָא עָלֶיהָ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָתְרֵיהּ דִּידֵיהּ שָׁדֵינַן לֵיהּ. וְהָכִי אִיתְּמַר: אֲרוּסָה שֶׁעִיבְּרָה, רַב אָמַר: הַוָּלָד מַמְזֵר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הַוָּלָד שְׁתוּקִי. אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב דְּלָא דָּיְימָא מִינֵּיהּ וְדָיְימָא מֵעָלְמָא, אֲבָל דָּיְימָא מִנֵּיהּ, אַף עַל גַּב דְּדָיְימָא מֵעָלְמָא — בָּתְרֵיהּ דִּידֵיהּ שָׁדֵינַן לֵיהּ. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּקָתָנֵי: יָלְדָה — תֹּאכַל. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּדָיְימָא מִנֵּיהּ וְלָא דָּיְימָא מֵעָלְמָא — צְרִיכָא לְמֵימַר דְּתֵיכוֹל?! אֶלָּא לָאו — דְּדָיְימָא נָמֵי מֵעָלְמָא, וּמָה הָתָם, דִּלְהַאי אִיסּוּרָא וּלְהַאי אִיסּוּרָא — בָּתְרֵיהּ דִּידֵיהּ שָׁדֵינַן לֵיהּ, הָכָא, דִּלְהַאי אִיסּוּרָא וּלְהַאי הֶיתֵּירָא — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ כׇּל הֵיכָא דְּדָיְימָא מֵעָלְמָא, אַף עַל גַּב דְּדָיְימָא מִנֵּיהּ, אֲמַר רַב: הַוָּלָד מַמְזֵר. וּמַתְנִיתִין בִּדְלָא דָּיְימָא כְּלָל. הָעֶבֶד פּוֹסֵל מִשּׁוּם בִּיאָה כּוּ׳. מַאי טַעְמָא — אָמַר קְרָא: ״הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה וְגוֹ׳״. מַמְזֵר פּוֹסֵל וּמַאֲכִיל. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״, אֵין לִי אֶלָּא זַרְעָהּ, זֶרַע זַרְעָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״ — מִכׇּל מָקוֹם. אֵין לִי אֶלָּא זֶרַע כָּשֵׁר, זֶרַע פָּסוּל מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״, עַיֵּין עָלֶיהָ. וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְזֶרַע זַרְעָהּ! זֶרַע זַרְעָהּ לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא, בְּנֵי בָנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים. כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא, לְזֶרַע פָּסוּל. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּמַאן — כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: יֵשׁ מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי לָאוִין? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, בְּגוֹי וְעֶבֶד מוֹדוּ, דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד מַמְזֵר. כֹּהֵן גָּדוֹל, פְּעָמִים שֶׁפּוֹסֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרֵינִי כַּפָּרַת בֶּן בִּתִּי כּוּזָא — שֶׁמַּאֲכִילֵנִי בַּתְּרוּמָה, וְאֵינִי כַּפָּרַת בֶּן בִּתִּי כַּדָּא — שֶׁפּוֹסְלֵנִי מִן הַתְּרוּמָה. הֲדַרַן עֲלָךְ אַלְמָנָה

5 בבא קמא פתח ↗

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר אַמֵּימָר: אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁמָּכְרוּ בְּנִכְסֵי מְלוֹג – לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם? כְּמַאן – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

6 בבא בתרא פתח ↗

כִּי אִיתְּמַר דְּאַמֵּימַר – הֵיכָא דְּזַבֵּין אִיהוּ וּמִית, אַתְיָא אִיהִי וּמַפְּקָא; אִי נָמֵי זַבִּנָה אִיהִי וּמִתָה, אָתֵא אִיהוּ וּמַפֵּיק בְּתַקַּנְתָּא דְרַבָּנַן – וְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג, וּמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת;

7 תוספות על בבא קמא פתח ↗

נותן לו סלע - בסלע מדינה איירי כדמוכח בסמוך ומנה דר"י הגלילי הוא מנה צורי כדמוכח בהחובל לקמן בבא קמא דף צ: ותימה לומר שחלוקים כ"כ זה מזה דסלע מדינה אחד ממאתים במנה צורי ונראה לר"ת דלא פליגי אלא האי בעני והאי בעשיר ומיהו מדקאמר בהחובל שם הא אנא הא ר"י הגלילי משמע קצת דפליגי מ"מ אע"ג דפליגי מצינו למימר דזה דיבר בעשיר וזה דיבר בעני כר"ת דא"א שאם בושתו של עני סלע שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנה:

8 סנהדרין פתח ↗

דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְכוּ׳. סִימָן: מִשְׁפָּט, מַעֲנֶה, מַטֶּה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר פָּפָּא: דְּאָמַר קְרָא ״וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת״.

8 בבא קמא פתח ↗

מַאי ״הָא אֲנָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי״? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: הָא אֲנָא – דַּחֲזֵיתָךְ, וְהָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – דְּאָמַר מָנֶה צוֹרִי, זִיל הַב לֵיהּ מָנֶה צוֹרִי. לְמֵימְרָא דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין?!

9 נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

ואינם מומחין לרבים. עסמ"ע וש"ך שתמהו דהא להרמב"ם אפי' מומחה לא הוי הודאה והטור כתב כן בל' פלוגתא אהמחבר ע"ש שתירצו בדוחק ולפענ"ד נראה דלכאורה תמוהין דברי הרמב"ם דלפ"ד דההודאה לפניו לא הוי הודאה ויכול להחליף הטענות א"כ מכ"ש שאין יכולין לקבל עדות דהא אין להן דין ב"ד כמ"ש הרמב"ם בהדיא ולקבלת עדות בעי ב"ד וכ"כ הש"ך בהדיא בסי' מ"ו ס"ק ע' הוא תמוה דהא הודאת והלואות פירש"י בסנהדרין עידי הודאה והלואה ואם אין יכול לקבל עדות האיך אפשר לו לדון הא ההגדה בפניו לא חשיבה הגדה ויכולין לחזור ולהגיד וגם האיך אפשר לו לדון שום דין ולו' חייב אתה ליתן דהא אפשר לו להחליף הטענות וההודאות. וגם אין הסברא נותן כן שיהיה תקנת חכמים שידון ביחידי והבע"ד יהיה יכול להחליף טענותיו עשרת מונים ומתוך דבריו ילמוד לשקר משיראה שיוצא חייב יחליף טענותיו עד שיצא זכאי. ודוחק לומר דבאמת אסור לו לדון יחידי עד שיקבל הטענות והעדות בשלשה ואח"כ דן יחידי דכל כה"ג ה"ל לפרושי ואנן סתמא תנינן בברייתא. ועוד איך אפשר שיהיה יכול לחזור מהודאה הא אין לך הודאה גמורה גדולה מזו שמודה לפני מי שדן לפניו שיכול לחייבו מתוך טענותיו. וגם בקיבלו עלייהו קשה דמה בכך שהבע"ד קיבלו עליהם הדיינים. מ"מ העדים לא קיבלו עליהם הדיינים בפי' ויכולין ממילא לחזור ולהגיד וכן הא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין דוחק לו' דמיירי שקיבלו הטענות והעדות בשלשה. לכן נראה ברור דכ"מ שמותר לו לדון יכול לקבל עדות והטענות וא"י לחזור בו לא העדים ולא הבע"ד ושלא כדברי הש"ך סי' מ"ו ס"ק ע' ומקיימין השטר עפ"י עדות שיעידו לפניו דנגד דין זה שהן יכולין לדון עושין כל מה שב"ד עושין וכ"כ הרשב"א בב"ק דף צ' ע"ב הביאו ג"כ השטה מקובצת שם וז"ל דמומחה אין יכול לדון ע"פ ראיית עצמו דראייתו של דיין מומחה אינו בדין שיהיה כשמיעה משני עדים ע"ש משמע דמומחה יכול לדון עכ"ש כששומע משני עדים רק עפ"י ראייתו א"י לדון וזהו דלא כהש"ך סי' מ"ו ס"ק ע' והא דכ' הרמב"ם בפ"ה מה"ס הי"ח יחיד מומחה לרבים אע"פ שדן ד"מ יחידי אין הודאה בשניו חשובה הודאה בב"ד כוונתו לענין שיהיה לו דין שטר וגם לענין אם בא והודה מעצמו לא מהני ההודאה כיון דאפי' בשלשה בעינן קבעו ושלחו לקמן סי' ל"ט סעיף ט'. וגם אין ב"ד אחר יכול לדון מתוך אותו כ' שכ' היחיד מומחה או השנים שהודו או שהעדות הגידו לשניהם כיון שאין עלייהו דין ב"ד הוי מפיהם ולא מפי כתבם כיון שנכתב שלא בצווי המתחייב ודין עדים עלייהו רק שדינן דין וכן אין יכולין לקבל עדות או טענות ולשלוח לב"ד אחר בכתב או להגיד בפה דהוו עדים מפי עדים. אכן הן בעצמן יכולין לדון במקום שדינו דין כגון במומחה או שנים אליבא דשמואל ויכולין לכוף על קיום פס"ד של אלו כשמגידין בפה שכך נגמר הדין מפיהם ואין מדקדקים אחריהם אבל מתוך כתבם אין דנין שדין עדים עלייהו רק שדינן דין ובסי' ך"ב שכ' ג' מומחין בקבלת עדות היינו לשלח קבלת עדותו לב"ד או באינם מומחין לרבים וגם מה שמסיק הרמב"ם דלא הוחזק כפרן היינו שנאמן לטעון פרעתי אח"כ כיון שלא הוחזק כפרן בב"ד דאין דין ב"ד עלייהו אבל לטעון פרעתי קודם אף כשדן בפני יחיד מומחה א"י לחזור ולטעון ודעת הרא"ש שהביא הטור שחולק ס"ל דדין ב"ד עליו לכל דבר ומש"ה הכא בש"ע שכ' המחבר שיכולין להחליף גם הטענות יפה הגיה הרב ואינן מומחין לרבים דבמומחה לרבים ודאי דא"י להחליף וכמ"ש. ומה שכ' הש"ך על הסמ"ע שכ' דמיירי שהמחום רבים עליהם דמנין לו להסמ"ע זה לא הבינותי דרבים היינו ציבור והציבור ודאי יכולין לתקן כמו שירצו:

10 בבא קמא פתח ↗

וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא דְּאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין?

11 ראש השנה פתח ↗

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָתָם אֶלָּא בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה״ ״וְהִצִּילוּ הָעֵדָה״, וְכֵיוָן דְחַזְיוּהוּ דִּקְטַל נַפְשָׁא לָא מָצוּ חָזוּ לֵיהּ זְכוּתָא. אֲבָל הָכָא — אֲפִילּוּ רַבִּי עֲקִיבָא מוֹדֶה.

11 כתובות פתח ↗

שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין, וּשְׁמַע מִינַּהּ: דַּיָּינִין הַמַּכִּירִין חֲתִימוּת יְדֵי עֵדִים — אֵינָן צְרִיכִין לְהָעִיד בִּפְנֵיהֶם, וּשְׁמַע מִינַּהּ: דַּיָּינִין שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימוּת יְדֵי עֵדִים — צְרִיכִין לְהָעִיד בִּפְנֵי כׇּל אֶחָד וְאֶחָד.

1 הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. ודוקא הקדש מזבח שאין לה פדיון, אבל הקדש בדק הבית שיש לו פדיון אינו מפקיע מידי שעבוד וכדתנן בערכין בפרק שום הדיינים ערכין כג, ב המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו, הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים, ואמר עולא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. וכן דעת רבינו חננאל ורש"י ז"ל, ושלא כדעת רבינו תם ז"ל. ובפרק המוכר את הספינה כתבתי בארוכה.

2 והקדש לאו דוקא אלא כל שהוא נאסר בהנאה ואין לו פדיון כאצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא וכדאיתא ביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול יבמות סו, ב.

3 איכא למידק אשמעתין, דהכא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כשאר שחרור דעלמא, ותימה דביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול שם פליגי ר' יהודה ור' אמי במכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטל והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי אמר רב יהודה הדין עמה משום שבח בית אביה ור' אמי אמר הדין עמו, ואמרינן תניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה, ואם איתא מאי סייעתיה דבהא אפילו רבי יהודה מודה ומדרבא דהא שעבוד בלבד הוא שיש לאשה בהן וצריכים הן גוביינא וכדאיתא התם אפילו לרב יהודה ואם כן שחרור שן ועין מפקיע מידי שעבוד האשה. וי"ל דהא דאמרינן התם דברייתא דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין הוא סייעתא דרבי אמי היינו מקמיה דידעינן להא דרבא דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, אבל לבתר דידעינן להא דרבא ההוא ברייתא לא הוה סייעתא דאפילו רב יהודה מודה בהא. עוד י"ל דאם איתא לדרב יהודה לא היו יוצאין עבדי צאן ברזל לא לאיש ולא לאשה דכיון שהעבדים שלה ועדיין יש לה שעבוד אלים עליהם שהיא יכולה לגבות אותם בעל כרחו של בעל מה שאין כן בשאר שעבודים דעלמא ולכך בדין הוא שיעכב זכות האשה שלא יצאו לאיש בשן ועין, וכבר הארכתי יותר מזה שם בפרק אלמנה לכהן גדול בסייעתא דשמיא.

4 ומאן דאמר יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש כרב יהודה דאמר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים מפני שאינו כספו, דבכספו תלא רחמנא כלומר למי שהוא לו עיקר הכסף, ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה סבר לה כרבי אלעזר דאמר כספו המיוחד לו בעינן ולפיכך אפילו הוציאה האשה את שינו והאיש הפיל את שינו או אפילו הוציאו את עינו או הפילו את שנו שניהם אינו יוצא להן.

5 איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר' אליעזר. ולא דמי לשאר שותפות דעלמא דכל אחד יש לו זכות בכל ויכול לחלוק וליטול את חלקו, מה שאין כן בנכסי מלוג שכל הפירות לאיש וכל הגוף לאשה. ועבד של שני שותפין דברייתא שאינו יוצא לא לזה ולא לזה בשותפות כענין זה הוא. ולפי פירוש זה מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאינו יוצא בשן ועין קשה קצת, דהא חלק האדון פושט בכל ולמה לא יצא לו, ועוד דהא משמע דלרבי אלעזר כל שאין יוצא בשן ועין אינו מכור מדמוקמינן איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כרבי אלעזר דשן ועין דאלמא כל שאינו בזה אינו בזה ועבד נמי חציו עבד וחציו בן חורין למה יהא מכור. ובתוספות דחקו בזה ופרשוה כשנתן לאדון כל דמיו ואינו מחוסר אלא גט להתירו בבת חורין.

6 ולית הלכתא כר' אלעזר. והא דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג הלכה היא ולא בשמכרו שניהם אלא בשמכר האחד מהן בין הבעל לא האשה בין האשה בלא הבעל, וכדאוקמה בפרק חזקת הבתים גמרא אין לאיש חזקה בנכסי אשתו יב, א דגרסינן כי אתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומת דאתי איהי ומפקא אי נמי זבנה איהי ומתה ואתא איהו ומפיק בתקנת אושא אבל זבני תרווייהו לעלמא הוו זבינייהו זביני. וכן הלכה. וקשיא לי אמאי אוקמא הכא לדאמימר בדזבנו תרווייהו לעלמא וכר' אלעזר דלית הלכתא כוותיה ואפקוה לדאמימר לבר מהלכתא. ונ"ל דמשום דאוקימנא הכא דליתא לתקנתא דאושא ולהאי לישנא בקנין פירות פליגי אוקמוה דאמימר כדר' אלעזר, ולומר דלכשתמצא לומר דאמימר לית ליה תקנת אושא ע"כ לא בדזבניה איהי ומתה דהשתא ודאי לא אתי בעל ומפיק דכי מתה איהי פקע שעבודא דבעל דפירות אין לו, ומשום תקנת אושא לא מיפק דהא ליתא. ומכאן נ"ל עיקר הגירסא כגרסת קצת הספרים דגרסי אי בעית אימא דכולי עלמא לא פליגי דליתא לתקנת אושא.

7 איבעיא להו מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן. דוקא מנה קמיבעי ליה, אבל סלע ודינר פשיטא דשל מדינה הוא וכדאיתא בריש פרק שור שנגח ד' וה' לעיל לו, ושם בתוספות אמר רב יהודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה, אלא מנה דרבי יוסי הגלילי קמבעיא ליה כיון דמוסיף הוא כולי האי אשעורא דרבנן דלמא מוסיף הוא אף כסף צורי ואסיקנא דכסף צורי תנן. וכבר כתבתי בפרק שור שנגח ד' וה' היאך אפשר שיהא שיעור גדול כזה בין תנא קמא לרבי יוסי שיאמר תנא קמא סלע מדינה אחד ויאמר רבי יוסי מאתים סלעים דסלע מדינה אחד משמנה בסלע צורי.

8 למימרא דעד נעשה דיין. כלומר אפילו עד המעיד דרבי יהודה הנשיא העיד עכשיו ואמר בפני חבריו אנא חזיתך ונעשה דיין, והתניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו' ומדרבי טרפון קא מקשה שמשוה דיני נפשות לדיני ממונות לענין זה ואפילו הכי קאמר דאין עד נעשה דיין, אבל מדרבי עקיבא לא מקשה דלדידיה אפילו באחרים מעידין לפניהם אי אפשר להם לדון דכיון דחזיא דקטל נפשא תו לא חזי ליה זכותיה כדאיתא בראש השנה כו, א ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, מכל מקום מדרבי טרפון שמענו שאין עד נעשה דיין ואפילו עד היודע ורואה אינו דן על ראייתו וכל שכן על המעיד, ופרקינן אמרי כי תניא ההיא בשראוהו בלילה דלאו בני מעבד דינא הוא. ואי לקבלת עדות שיקבלו עדותן בלילה וידונו למחר, אי אפשר דתחלת דין אינו בלילה ואפילו בדיני ממונות וכדאיתא בפרק אחד דיני ממונות סנהדרין לד, ב וקבלת עדות כתחילת דין וכדאיתא בראש השנה בריש פרק ראוהו בית דין ראש השנה כה, ב הא ביום לרבי טרפון כולן נעשה דיינין ודנין על פי ראייתם שלא תהא שמיעה גדולה מראייה כדאיתא ר"ה שם.

9 ותמיה לי טובא, אכתי מאי קאמר והיכי סליק לן פירוקא בהכין, דהא רבי יהודה הנשיא עד המעיד היה ועד המעיד ע"כ שמעינן מדרבי טרפון דאינו נעשה דיין דאי לא תימא הכי למה לי דקאמר מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשה דיינין, אפילו כולן יכולין להיות עדים ודיינין, ואפילו תמצא לומר דרבי יהודה הנשיא מומחה היה ודן יחידי היה וראוהו ביום ועל פי ראייתו היה דן לא מסתברא שיהיה דיין מומחה מוציא ממון על פי ראייתו לבד דעל פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא ואם יהיה מומחה דן יחידי על פי עדים או דיינין על פי ראיית עצמן כדי שלא תהא שמיעה גדולה מראייה אבל שתהא ראייה של דיין מומחה יחייב מחייבת כשמיעה משני עדים אינו בדין. ונ"ל שהמקשה היה סבור שרבי יהודה הנשיא היה מעיד ממש ושאין שם עדים אחרים וכי פריך מרבי טרפון מכל שכן קא פריך וכמו שכתבתי, אבל המתרץ תירץ לו דרבי יהודה הנשיא לא עד המעיד היה שאחרים היו שם שמעידין בו ועד היודע נעשה דיין באחרים מעידין בפניו וכי ההיא דרבי טרפון, והא דקאמר כי תניא ההיא בשראוהו בלילה הכי קאמר האי דקאמר רבי טרפון מקצתן נעשו עדים דוקא בשראוהו בלילה הא ביום כולן נעשה דיינין ואפילו הכי סבירא ליה דעד היודע ורואה נעשה דיין על פי ראייתו ואפילו בלא הגדת אחרים ולא כמו שאתה סבור דנידון מדרבי טרפון לפסול אפילו עד היודע ורואה להיות דיין על פי ראיית עצמו. והא דקאמר אי בעית אימא הכי קאמר הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי והא סהדי מסהדי בך, לאו למימרא דפרוקא קמא ליכא סהדי אחרינא דמסהדי ביה אלא רבי יהודה הנשיא בלחוד, אלא הכי קאמר אי בעית אימא דאפילו תמצא לומר דאף עד היודע ורואה אינו נעשה דיין על פי ראייתו כמה שאתה סבור ורבי טרפון אמר בראהו ביום אפילו הכי לא קשיא דאיכא למימר דרבי יהודה הנשיא לא היה יודע בעדותו כלל ועל פי אחרים דן אלא אנא דסבירא כרבי יוסי הגלילי קאמר. כנ"ל. ובספר מוגה בישיבות הגאונים ז"ל מצאתי דלא גרסינן כי תניא ההיא בשראוהו בלילה אלא הכי גריס ואפילו רבי טרפון לא קאמר אלא מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין אבל עד נעשה דיין לא קאמר אמרי הכי קאמר הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי והא סהדי, וזהו גירסא נכונה ועולה יפה כמו שכתבתי.

10 וסבר רבי עקיבא אין עד נעשה דיין כו'. פירוש, בדיני נפשות.

11 ולענין הלכה: יש בעד נעשה דיין ג' דיני חלוקין בדיני נפשות, לרבי עקיבא אפילו עד היודע אינו נעשה דיין, דכיון דחזו דקטל נפשיה תו לא חזו ליה זכותא ר"ה כו, א. לרבנן נפשות כממונות וכאן וכאן עד היודע נעשה דיין, ובדיני ממונות אפילו לרבי עקיבא עד היודע נעשה דיין, ובכל מילי דרבנן כגון קיום שטרות כתובות כא, ב ומביא גט ממדינת הים גיטין ה, ד אפילו עד המעיד נעשה דיין, וכבר כתבתיה בארוכה בפרק האשה שנתארמלה ל, א גבי שלשה שישבו לקיים את השטר. וטעמא דאין עד המעיד נעשה דיין איכא מאן דמפרש משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה, ורש"י ז"ל פירש משום דבעינן עדים ודיינין דכתיב ועמדו שני האנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינין לפני ה' אלו הדיינין ומכלל טעמם אלו עד היודע ואפילו נזדמן לעדות נעשה דיין בשאחרים מעידין לפניו, ושלא כדברי רשב"ם ז"ל שכתב בפרק יש נוחלין ב"ב קיב, ב וכבר כתבתי בפרק יש נוחלין בסייעתא דשמיא.

1 ערכין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב — אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ, אֶלָּא הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה — מוֹסִיף עוֹד דִּינָר, וּפוֹדֶה אֶת הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ.

6 בבא קמא פתח ↗

7 רשב"א על בבא קמא פתח ↗

כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. כתבו בתוספ' דרבי יהודה בסלעים בלבד דהיינו דומיא דכסף האמור בתורה חמש של בן ושלשים של עבד וחמשים של אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע שכולם שקלים דהיינו סלעים אבל כל מה שהזכירו חכמים שאינן סלעים פעמים שהם של מדינה פעמים שהם של צורי דהא מנה של ר' יוסי הגלילי מנה של צורי קאמר ובפרק אע"פ תנן נותן לה כלים של חמשים זוז ודייק דהוו חמשים זוזי פשיטי מדקתני העני שבישראל ולא דייק מדרבי יהודה וכן בפרק מציאת האשה גבי המשיא את בתו לא יפחות לה מחמשים זוז ודייק לה מדקתני אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה ולא דייק מרב יהודה ר"ח ז"ל ושל דבריהם כגון זה הסלע ומאתים זוז של כתובה ובושת וכיוצא בהן כולן כסף מדינה שמנה כספים דרבנן כסף של תורה רביע שקל.

8 ראש השנה פתח ↗

רָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכׇל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״מְקוּדָּשׁ״ עַד שֶׁחָשֵׁיכָה — הֲרֵי זֶה מְעוּבָּר.

9 נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

ראוהו בלילה. כיון דבשעת ראיה א"י לדון ולא לקבל עדות לא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראיה ולכך אינו יכול לדון ע"פ ראייתם סמ"ע. ובשבת וי"ט דאסור לדון מדרבנן יש מחלוקת בפוסקים אם יכולין לדון עפ"י ראיה שראו בשבת ויו"ט. ויחיד מומחה שדן אסור לדון עפ"י ראייתו רשב"א בב"ק. וע"ב סי' ג':

11 גיטין פתח ↗

תָּא שְׁמַע, דִּבְעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא: שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, צְרִיכִין שֶׁיֹּאמְרוּ ״בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם״ אוֹ אֵין צְרִיכִין? אֲמַר לֵיהּ: אֵין צְרִיכִין. וּמָה אִילּוּ יֹאמְרוּ ״בְּפָנֵינוּ גֵּרְשָׁהּ״, מִי לָא מְהֵימְנִי?!

11 בבא בתרא פתח ↗

אִי הָכִי, הַאי ״לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ וְאִמָּהּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אִי כְּתִיב הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ אִיפְּכָא, קָא מַשְׁמַע לַן. תַּנְיָא בְּסִבַּת הַבֵּן, וְתַנְיָא בְּסִבַּת הַבַּעַל; תַּנְיָא בְּסִבַּת הַבֵּן: ״וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה״ – בְּסִבַּת הַבֵּן הַכָּתוּב מְדַבַּר. אַתָּה אוֹמֵר: בְּסִבַּת הַבֵּן; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּסִבַּת הַבַּעַל? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר״, הֲרֵי בְּסִבַּת הַבַּעַל אָמוּר; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה״ – בְּסִבַּת הַבֵּן הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

« רשב"א על בבא קמא פ״ט ע״ב רשב"א על בבא קמא צ״א ע״א »